אני מחפשת אדם

שירת הסירנות לא מושכת את הימאי רק בשל יופייה, אלא בשל דבר מה עמוק יותר, ההבטחה המרומזת לחיי נצח, לתהילה נסתרת שאינה אלא אשליה, שכן הימאי לא יזכה לחזות בניצחונו, לא אחרי שהדגים יאכלו לו את העיניים. שמיעת השירה משמעה מוות, הרי אפילו אם נניח שתהילתנו נמשכת גם אחרי המוות, אפילו אם נסכים להקריב את חיינו תמורת זה שהדורות הבאים יזכרו אותנו, יזכירו אותנו או ייצקו פסל ארד בדמותנו, השאיפה להצלחה מנוגדת ליצר החיים. האדם שהולך בדרכים המובילות, או המובילות לכאורה, להכרה רשמית, הוא מת מהלך בין החיים, שבוחר לוותר על החושניות והמסתורין האמיתיים בחיים רק כדי שיזכרו אותו – אם כי גם זה לא מובטח – אחרי מותו. במילים אחרות, מי ששם לעצמו למטרה הצלחה הוא טיפש שלא רק מבלבל בין ערך למחיר, אלא אפילו לא מבין שלפני שהוא סופר או שחקן או צייר – הוא מתאבד. החיים נצחיים רק כשהם נמצאים בתנועה שמתנגדת לגבולות באשר הם, תנועה שאף על פי כן משמעה סוף. עד כה, סיפור חיי מסתכם במשפט שכולו תנועה: "אני מחפשת אדם". אבל שאיש לא יחשוב שאני מבלה את חיי בחיפוש אחר אדם. חיפוש אחר משהו מסוים היה הורס את חיי, והקיום שלי מלא ועשיר מאוד. אני אומרת "אדם" כדי לצאת ידי חובה, כדי שיניחו לי לנפשי, כדי שלא יפריעו לי בדרכי. מה שחשוב לי הוא לא לעצור, לא להגיע לעולם, במילים אחרות, אני "מחפשת" כדי לא למצוא, כדי לא להגיע למה שאחרים מכנים "הצלחה" ואני מכנה "מוות". לכן, אף פעם לא שמתי לעצמי למטרה להגיע לשיאים חדשים של שהות במקום שככל שאני נמצאת בו יותר, כך קשה לי לצאת ממנו: הים.

"אני מחפש אדם". כך ענה דיוגנס מסינופה, אוחז פנס עם נר דולק בידו, כאשר שאלו אותו מדוע הוא משוטט ללא הרף. כל חייו הוא שוטט ברחובות אתונה. "אני מחפש אדם", "אני מחפש אדם", המשפט היחיד שהוא אמר, וכאשר הגיע לזקנה והפצירו בו להאט את צעדיו, הוא ענה: "המירוץ ארוך, האם עליי להאט כשאני קרוב לקו הסיום או דווקא להאיץ בכל הכוח?" וכך הוא המשיך ללכת מהר יותר ויותר, עד מותו, ותמיד, תמיד הוא חיפש אדם, מחזיק נר תחת שמי אתונה שטופי השמש.
מדיוגנס לקחתי את שלוש המילים האלה ואת השיטוט הבלתי פוסק שמטרתו היחידה היא לא לנוח. לא במקרה בחר דיוגנס בדרך משונה כל כך למות – הוא החליט לעצור את נשימתו מרצון, אַפְּנוֹן. באותו אופן, היציאות שלי לים תמיד מתאפיינות באַפְּנֵיאָה, צלילה חופשית. תמיד העדפתי לצלול ללא מכל גז. המכל מאפשר לך לנשום מתחת למים ובדיוק בגלל זה לא מתחולל שינוי משמעותי בגופו של הצולל. כאשר צוללים עם מכל, ההבדל היחיד בין פני המים לעומקים הוא הסביבה. למעלה: עננים, אנשים, ציפורים, אור. למטה: מים, דגים, אצות, חשכה. אין לי עניין בנשימה מלאכותית, וגם לא בנוף הימי. מה שמעניין אותי הוא הנוף הפנימי, והוא מתחיל במה שנהוג לכנות "רפלקס הצלילה של יונקים". הרפלקס הזה, שאנחנו חולקים עם היונקים הימיים ואי אלו עופות מים, גורם לצוללן, כאשר נחיריו באים במגע עם המים והוא יודע שלא יוכל לנשום, להאטה בדופק של עד עשרים אחוז, מה שאומר שהוא צורך פחות חמצן. היעדר האוויר גורם לגוף להזרים את כל הדם לאיברים החיוניים: הלב והמוח. אני אוהבת להרגיש את הגפיים שלי נרדמות, בסדר הזה: אצבעות הידיים והרגליים, כפות הידיים והרגליים, זרועות ורגליים. אני אוהבת את זה כי אני יודעת שגופי עובד כמו מכונה מושלמת, מזין את האיברים שלא יכולים לחיות בלי אוויר. הפסקת הנשימה לכמה דקות, הדופק שמאט עוד ועוד, מאפשרים לי לשחק על הגבול, לשלוט, באופן מסוים, במוות, לבחור את החיים בכל פעם שאני בוחרת לחזור לנשום. דיוגנס הרג את עצמו בכך שקטע זרימה שמעצם היותה מכנית אינה מוטלת בספק. הוא הטיל בה ספק, ובזה נעוצה חתרנותו, אבל מעבר למרדנות הזאת נמצא הצורך לשים קץ לחייו בחיפוש הפנימי של האדם שהוא תמיד חיפש מחוץ לעצמו. כפי שלצלילה חופשית אין כל קשר לנוף הימי, שכן מדובר במסע אל נבכי העצמי, כך היעדר החמצן בוודאי הוביל את דיוגנס למצב מדיטטיבי שבו יוכל למות במפגש עם האדם שהוא חש שנשא בקרבו. אני מדמיינת את התהליך ללא כל קושי: תחילה הוא חש את הצורך לנשום, שהוא למעשה מחסום ביטחון כוזב. יש לו רצון עז לשאוף אוויר, אבל הוא מתאפק, הוא עדיין בחיים; שניות או דקות אחר כך, אחרי כמה עוויתות, הוא מגיע לגבול האמיתי, נקודת האל-חזור שבה כבה לבסוף המוח בשל היעדר חמצן. צלילה חופשית היא עימות פנים אל פנים מול המוות שבו יכול הצוללן להישיר אליו מבט ולומר לו בטון מחוצף: "אני לא בא איתך", או, גרסה אחרת של אותו הדבר: לעלות אל פני המים, להמשיך בדרכו ולהגות שלוש מילים: "אני מחפש אדם". הניצחון הזה על המוות הוא שמקנה לצוללן החופשי תחושה של חיים עליונים, תחושה אלוהית כמעט, ואת זה אפשר לעשות רק בעזרת היכרות עמוקה עם גבולותינו הפיזיים והמנטליים. ברגע שהצוללן מנסה לשבור שיא וחוצה את הגבול שלו, הוא בדרך כלל מת, כמו סופר שכותב כדי לזכות בפרס חשוב. במקרה כזה לא מדובר באפניאה אלא בהתאבדות. כיום יש תחרויות שמודדות מי צולל הכי עמוק בזמן שהוא מחזיק את האוויר בריאות. אלה שמחפשים מדליית זהב ואלה שזוכים בה, אף על פי שלכאורה הם עדיין בחיים, חודרים לתחומו של המוות.

פעם היה לי מאהב שנהה אחר שירת הסירנות. היינו יוצאים אל הים בסירה, מטילים עוגן וצוללים יחד, כדי לשמור זה על זה. יחד, כן, אבל מעולם לא חשתי כל כך מנותקת ממנו כמו שחשתי שם למטה. התחושה הזו החלה בפעם הראשונה שהוא נהה אחר השירה. לא יכולתי אלא להשתומם על חוסר זהירותו. עם כל יום שעבר הוא הסתבך יותר ויותר בקוריה של המנגינה. הוא סירב להבין שבדיוק כפי שאף דג שמשינו מהמים לא זכה לראות את האלמותיות שמקנה שרשרת המזון, כך גם הוא לא יזכה לראות את התהילה בעיניו המרוקנות בידי הזרמים, הסרטנים והאצות, שכמו טחב, מתמקמות בארובות הקטנות.
"אהובי", אמרתי שוב ושוב, "אף אחד לא מדמיין כוכב בודד כשהוא חושב על שמים מכוכבים. כל כוכב הוא הכוכבים כולם. ולמרות זאת אתה מתעקש לנהות אחר השירה הזו, כאילו היתה התהילה דבר מה שמגיע לך בתור יחיד. האם אתה שוכח שאתה, כמו הכוכבים, אינך יותר (או פחות) ממיליוני גברים? אתה שואף להתנתק מכל נשימה, כמי שמפריד את המוץ מהדגן".
אבל הוא, שאוזניו שעו רק לשירה תהומית, לא הקשיב לי עוד, וכך נאלצתי לראות אותו מתקרב והולך מצלילה לצלילה אל אותו אסם רטוב שלא נבט בו דבר.
כמה שונים היינו. ברגע שניסה הצוללן שלי להגיע למנגינה שמעבר לגבולותיו, הוא החל למות. הוא הפך בעיניי מצוללן חופשי למתאבד. לא הפסקתי לאהוב אותו, אבל לא חשקתי בו עוד. כמו אחרים המחפשים עטרות, הוא שקע בתהום הנשייה הפרטית שלי. האובססיה שלו להגיע יותר ויותר עמוק הובילה למותו ואני נשארתי בלעדיו, אבל חיה, על אותו משפט של תנועה מתמדת שעדיין קובע את דרכי: "אני מחפשת אדם".

"אני מחפשת אדם" הוא הדבר האחרון שאני נוהגת לומר לפני שאני קופצת מהסירה, לפני שאני מתחילה בירידה מטה, נעזרת רק באוויר שמילאתי בו את ריאותיי אחרי תרגילי שחרור של חצי שעה על פני המים. עשרים וחמש הדקות הראשונות מוקדשות לריקון הראש ממחשבות. אני מתרכזת בסירה המתנדנדת מצד לצד בעדינות. בחמש הדקות האחרונות אני שואפת ונושפת באיטיות נשימות עמוקות. הנשיפות ארוכות פי שניים מהשאיפות. אני נושפת לאט לאט, כאילו אני מסלקת מתוכי כל התחלה של הרהור, ואז אני שואפת שאיפה אחת אחרונה, העמוקה והרחבה מכולן, והיא ממלאה אותי אוויר. נראה שהבטן שלי מתנפחת, אם כי למעשה מדובר בחלק התחתון של הריאות. אחר כך אני עוצמת עיניים וממשיכה לשאוף. אני מדמיינת את האוויר כזרם כחול העולה מהאגן כלפי מעלה וממלא את החלל כולו, בין הצלעות וגם את השדיים, עצמות הכתף ולבסוף הזרועות, שמפיצות את החמצן עד לקצות האצבעות שאחר כך, בעומקים, יעניקו לי אוויר כמו עשרה שורשים של עץ. כשאני מרגישה שבית החזה מתחיל להימחץ תחת הלחץ, רגע לפני שאני צוללת פנימה, אני אומרת את המשפט: "אני מחפשת אדם".
אני במים. כדי לומר את שלוש המילים האלה נאלצתי בהכרח לפלוט חלק מהאוויר ששמרתי, כך שריאותיי אינן מלאות במאה אחוז, חסר בהן החמצן שבין הדממה להזכרת האדם. שם, בהפרש שבין הריאות המלאות והדוממות לריאות שהשפה גרעה מהן קורטוב אוויר, אני מרגישה בטוחה יותר. מכיוון שאני יודעת שמלאי החמצן שלי לא מלא, אני לעולם לא מותחת את גבולותיי הגופניים, או ליתר דיוק, ברוב המקרים; פעם אחת שתקתי. בפעם היחידה שלא הגיתי את שלוש המילים לפני שצללתי, התעלפתי בעומק שמונים מטרים. בעומק עשרים וחמישה מטרים הלחץ חזק עד כדי כך שהגוף נעשה כבד ושוקע לבד, בלי שאצטרך לזוז. הצוללן שליווה אותי והעלה אותי אל פני המים אמר לי אחר כך שכשהתעלפתי הוא ראה אותי שוקעת כמו עלה בלב הסתיו הכחול. דימוי יפה, אבל לא מספיק כדי שארצה לחזור על החוויה.
שעוני מראה עומק של עשרים וחמישה מטרים, אז אני מפסיקה לנוע וממשיכה לשקוע, כמו ביום התאונה, היום שבו לא הגיתי את שלוש המילים לפני הצלילה, היום שבו עשיתי טעות קריטית. להגיע רחוק מאחרים זו לא טעות. הטעות היא השאיפה להגיע רחוק יותר. ביום ההוא, מתוך יהירות, שאפתי להגיע רחוק יותר. שמעתי את שירת הסירנות בכל פעם שצללתי, אבל רק בפעם ההיא נהיתי אחריה.
נדמה לי שזה היה במהלך התרדמת העמוקה ההיא – שם הייתי שרויה במין נרקוזה של מעמקים – שנכנסתי לאזור האחר ששהיתי בו כאשר לא הייתי במים: הכתיבה. ראיתי את עצמי מדברת עם ק', ודיברנו על הצלחה מסוג אחר, זו של הסופר. אותו סופר מוכר הזכיר לי שהמילה הספרדית להצלחה, éxito, באה מהלטינית, éxitos. מבחינה אטימולוגית אם כן, הצלחה משמעה יציאה, סוף, קץ. מי שזוכה להצלחה, כמוהו, מסכים בשמחה לצאת בדלת בלי שהוא מודע לייחוד של דלת זו: לעולם אין דרך חזרה. אדם שמתעלה, אפילו רק פעם אחת, בין שהישגיו מהותיים ובין שכוזבים, לא יהיה רצוי עוד בעולם שהשתייך אליו לפני כן. מי שחוצה את המפתן משלם אגרה, עליו להקריב כל מה שאמיתי, את הסביבה שגדל בה, את השפה שמשתמשים בה תושבי עיירתו כדי לברכו לשלום ברחוב. האדם המצליח שוהה לצמיתות בלימבו של בדידות.
צלילה חופשית, כתיבה – אלה חייו של יוליסס הקושר עצמו לתורן. בחבלים האינסופיים האלה, בהתנגדות הזאת – נמצאת אמנות החיים. סטיבן הוקינג מכריז על מה שקרוי "אופק האירועים" – המעטפת של חור שחור – במילים שדנטה משתמש בהן כדי להתייחס לכניסה לגיהינום: "זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשעריי". כך, אסטרונאוט לא זהיר שיחצה את אופק האירועים לא יבחין תחילה בשום דבר, אבל כעבור כמה ימים, בעודו צונח פנימה, הוא ירגיש צביטה ואחר כך, בשל הכוח שמושך אותו מטה, יתחיל גופו להתארך וייעשה דק יותר ויותר. ביום של התאונה נפלתי, בלי משים, לתוך חור שחור, או אל שערי הגיהינום של דנטה, ולא משום שפרצתי את גבולותיי אלא משום ששאפתי לפרוץ אותם, משום ששאפתי – כפי שעשה ק' בכתיבה – להצלחה. הצלחה: ענף ספורט אתגרי שסטטיסטית מייצר יותר הרוגים מאשר צלילה חופשית.
עכשיו שעוני מראה על עומק של שישים מטרים. אין לי מספיק אוויר כדי שאוזניי יתאזנו. איבריי הצטמקו בשל לחץ המים. נתון למחשבה: בעומק עשרים מטרים הריאות מצטמקות לחצי מגודלן. בעומק שבעים מטרים, כל גופי מצטמק, פרט לדבר הזה הקרוי תודעה, שבגלל היותו לא מוחשי גודלו אינו משתנה. התודעה היא שגרמה לי להתחיל לעלות. כיף להרגיש איך הכליות, הכבד והקיבה מתרחבים, נולדים מחדש ומתמקמים במרחב המיועד להם. אני לא רוצה למות. אני לא מחפשת הצלחה. הדרך היחידה להתגבר על המוות היא להיאבק בו. המירוץ של הצוללן החופשי, כמו זה של הסופר, הוא מרתון ללא קו סיום. צלילה חופשית וכתיבה יכולות להתקיים במסגרת של אמת המנוגדת לשאיפה להגיע לסוף. מה שהפך את דיוגנס לבן אלמוות היה מאבקו בתהילה. ויתורו המוחלט ושיטוטו הבלתי פוסק הם הגורמים לכך שחיי – חיים של אישה שנולדה אלפיים וחמש מאות שנה אחרי תקופתו – תלויים במילותיו. הודות לדיוגנס אני מרוקנת מעט את הריאות לפני כל צלילה, מספיק כדי לדעת שאסור לי להגיע לגבול. לכן, כדי להנציח את זיכרונו ולשמר את נשימתי מתוך אהבה לחיים, אמשיך להגות את שלוש המילים לפני כל צלילה. רק שלא אשכח, רק שלא תשכחו:
אני מחפשת אדם.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
מספרדית: אדם בלומנטל
דימוי: Luna Yaker, ללא כותרת, 2019