ארץ עיר

פתח דבר / אורי דרוקמן

התערוכה ארץ עיר מתמקדת במתח שבין המשיכה להנחות יסוד לבין הרצון לערער עליהן, כפי שאלו מתגלמות בפעולת המיפוי מחד ובשוטטות מנגד.
בין שליטה והתמצאות לבין חופש ואי-ודאות, שלושת האמנים המשתתפים יותם גורן, שירי פירסט ודריה שושני צועדים בדרכים חדשות הסלולות מכל מה שמוכר, כדי לבחון משמעויות מורכבות של מרחב, מרחק, זהות ויחסי כוחות.

בפעולה משותפת הם משרטטים מקום בו מעורבבים יחדיו מרכיבי הנוף של היומיום:
ריפוד אוטובוסים, עמודי מבנים, צילומי מסך ופלאפונים. אלו המרכיבים את הנוף החומרי הקולקטיבי, נוף וירטואלי וכזה שמורכב ממיפוי פנימי של יומן הלב.
התוצאה המתקבלת היא כיצור כלאיים ״לא תקין״ בהוויתו, אך מעצם היותו מורכב מכל מה שכבר מזמן הפך למובן מאילו- הערעור שהוא מציע מלא בהגיון.

ארץ עיר שופכת לתוך חלל תצוגה לבן בהגדרתו את אותו חוץ מבוזר. העבודות של השלושה מציעות בחינה חדשה של הסביבה כפי שאנו תופסות אותה, וכפועל יוצא מכך- גם הצעה לחידוש מערכת היחסים איתה.

על גבולות / שי דניאלי

ראשון היה כאוס; או תהו ובהו בראשית. חסרי צורה או כל הצורות באחת. כך או כך, ללא גבול.
והנה נולדו הדברים. ואיתם הגבולות.
אפשר לָצוּר צורה. ליצור גבול מוגדר, מגדיר. אפשר לסגור את התנועה בתוך מסגרת. ואולי, בעצם, המסגרת נוצרת מתוך התנועה. זרימה של חיים מתבטאים, נראים, משתנים. אי אפשר להיכנס לנהר פעמיים. אבל מה לגבי גדותיו?
יש בנו נטייה לשים גבולות ולסמן אותם. זו נטיה טבעית, מובנת מאליה. הגבולות עוזרים להתמצא. לעשות סדר. להתמודד. יש בהם אלימות וכוח, יש בהם ביטחון והגנה. הם חשובים, חשובים מאוד. כמעט שלא ניתן לדמיין את המציאות ללא גבולות. ללא סדר חברתי. ללא ריבונות. ללא זהות.

במפתן דלתות הדמיון, נותר האדם משותק. אך אולי עלינו לחשוב את התווך באופן אסתטי. לחשוב על קישור, קרבה וזיקה; על איך למוסס, לחורר, לחבר. לא להרוס. לעמוד על הסף, במִפְתָּח הנצחי שבחולף. על גדות נהר הפנטזיה.

אני פה / נועה גורן

יש שאדם סובל משוטטות-מנטלית. יש שהוא מתמכר למיפוי-עצמו. מי שנלכד בשני אלה, סובל מהילחצות לסתות זו אל זו; רשימת המשימות של יומו מופקרת; והוא ירצה לאכול (מיד). עיניו, או עיניה, ישוטטו על פני אחרים ברחוב, בתחינה לקבל אישור. הם לא יראו אף אחד מעבר לכסות החרדה. המשאלות העדינות של אנשים רדופים אלה, יברחו מפניהם. מדובר בקללה, באבסורד הספירלי של חוסר הביטחון העצמי. רחשים חיצוניים יציפו אותם אימה; יללה, טריקת דלת, ילד קורא לאמו. והם רוצים למות.

האדם המשוטט והממפה רוצה רק דבר אחד: להינעץ. המרחב בלתי נח, ההווה מבחיל, הבחישה בכל זה מפעילה. לרשותו יש רק שני פתרונות: האחד – להשתמש במנטרה. זוהי התקווה היחידה של החרדתי. הרי קיבלנו איזשהן תודעות פרטיות, כנראה, וכל שנותר לנו זה להשתמש במשפט עיקש מול הרוח. מנטרה. משפט פוזיטיבי. לא "אני אינני דבר-מה", או "הדברים כולם אינם משהו"; לא להעליב את עצמנו, ובוודאי שלא לשאול שאלה. עלינו לפסוק פסיקה, אלגנטית, למשל: בזמן שמציירים, לחשוב "הציור שלי יפה, הציור שלי משגע", וראו איך הציור מתייפה. או, אם השינה נודדת, לומר: "אני פה".

"אני פה, אני פה, אני פה". הקול מוכיח שיש בנו משהו-לא-משוטט.

הפתרון השני הוא ציווי: יש לזכור את המארג.
העור תחום באוויר. עורות – כל – הבריות – תוחמים – אטומי – חמצן. כולנו – גבולות – כולנו.  תוך גופינו, הדברים תחומים. לכן, מי שמנסה למפות את עצמו, כשבהולכו ברחוב הוא שוב מתעטף במעיל, ומהרהר: "לאן אני משויך? איך אחרים רואים אותי? האם אני צעיר, יפה, חכם מספיק?" – הוא שכח. שכח לפעפע. אני פה, אני פה, אני פה; אני הם, הם אני, אניהם. היזכר במארג. תכיף תעטה חיוך.

מהדורה מקוונת | פברואר 2025
צילומי הצבה מתוך התערוכה ארץ עיר: הדס חי.
דימוי ראשי: דריה שושני.

רשימת עבודות –

לכל מאן דבעי, 2024, דריה שושני.
Google State of Mind, 2024, שירי פירסט.
Screen Savior, 2024, שירי פירסט.
You Shoud've Seen the Other Guy, 2024, יותם גורן.
בנות כמונו לא בוכות, 2024, דריה שושני.
הכיתה, 2024, שירי פירסט ויותם גורן.
חיבוק מטהרן, 2024, שירי פירסט.
לחבר מים למים, 2024, דריה שושני.
נשלוויתן, 2024, יותם גורן.