בֶּלְגֶלְפָָלְץ

עמיאל בֶּלְגֶלְפָָלְץ היה מבקר תיאטרון. לפעמים, כשנח עליו מצב רוח טוב במיוחד, היה חושב לעצמו שהוא גם מבקר תיאטרון וגם מבקר בתיאטרון, וכמה נפלא שה-ב' שאותה ניתן להוסיף לתיאור תחום עיסוקו ומפעל חייו היא כל כך קטנה אבל גם כל כך משמעותית. מכיוון שלפני הכול, לפני יחסיו עם אביו המאמץ ולפני יחסיו עם אשתו ובמידה רבה גם לפני יחסיו עם עצמו, אהב עמיאל בלגלפלץ לצפות בהצגות ולחשוב על הצגות ולכתוב ביקורות על הצגות.

מעמדו של עמיאל בלגלפלץ בעולם התיאטרון היה איתן. לו היה כותב מישהו את לקסיקון התיאטרון הישראלי (מחשבה שבלגלפלץ השתעשע בה לפעמים, אולי בפנסיה), הוא היה חייב להקדיש מקום משמעותי באות ב' למבקר התיאטרון המשפיע ביותר בתקופה האחרונה ואולי בכלל. את התהייה תחת איזה שם יופיע בלקסיקון, אם תחת שמו המוכר "עמיאל בלגלפלץ" או תחת שמו האמיתי "רמי משהו", היה מוכן להשאיר לעורכי אותו לקסיקון מכובד ("משהו" לא היה שם משפחתו המקורי, כמובן, אלא שפשוט לא ניתן היה לפענח את השם שנכתב על הפתק שהוצמד לעריסה שהונחה בכניסה לבית היתומים ביפו; וגם זה לא מדויק, מכיוון שסביר להניח שהיה אפשרי בהחלט לפענח את השם, שהתחיל ב-מ' ונגמר ב-ו' והיה בן ארבע אותיות, לו היו טורחים קצת. כך היה אפשר לחסוך לרמי הקטן שנים של השפלה במוסד מצד אנשי הצוות והילדים, אבל מי יטרח לפענח שמות משפחה של תינוקות חסרי חשיבות). כאשר הבין בלגלפלץ כי כל קיומו של אותו לקסיקון תלוי בהחלטתו הדמיונית ליזום ולערוך אותו, ויתר, תחילה על ההכרעה בסוגיית השם ולאחר מכן על הלקסיקון כולו, נסע לתיאטרון לראות הצגה וחשב שבמקרה הכי גרוע ירשה לעצמו בפנסיה להתקרב לתועבה התרבותית שנקראת פעילות גופנית.

אכן, עמיאל בלגלפלץ היה ילד מאומץ. הוא לא אומץ על ידי סתם מישהו אלא על ידי המנהל האמנותי של התיאטרון הגדול שניצב בלב העיר. אותו מנהל אמנותי היה גם מי שהפך אותו מרמי משהו לעמיאל בלגלפלץ. בהתחלה היה זה כינוי כמעט תמים, ולאחר מכן נהפך לשמו הרשמי שהיה כתוב בכל מקום חוץ מאשר בתעודת השחרור שלו מבית היתומים, שאותה נשא תמיד בכיס מכנסיו. את תעודת הלידה שלו לא הצליח לאתר. היא לא הגיעה איתו לבית היתומים, ועמיאל בלגלפלץ רצה לחשוב שהוריו שמרו עליה מכל משמר ושיגיע יום שבו תעודת הלידה שלו תתאחד עם תעודת השחרור ותבהיר, אחת ולתמיד, מהו שם משפחתו האמיתי.

בבית היתומים ביפו גדל רמי במשך שש שנים. הוא סבל מהיחס המלגלג של היתומים האחרים ושל הצוות, ובכל פעם שלעגו לו היה מחריש ומעמיד פנים שהוא שקוע בהרהורים על הקשר הלשוני שבין המילה "להחריש" לבין המילה "חירשות". כל זאת עד שהגיע המנהל האמנותי, שמצא את עצמו נוסע יום אחד ברחובות יפו במכונית אמריקאית מפוארת. אף אחד לא זוכר למה הגיע לשם, בטח לא המנהל האמנותי עצמו. הוא ראה ילד רץ ברחוב שליד מעון ויצ"ו וכך, בהחלטה של רגע, החליט לאמץ אותו. הוא אפילו לא התקשר לאשתו, כמה שנים ניסו להביא ילדים לעולם ולא הצליחו, כמה הורמונים, זריקות, אכזבות, כמה בכי, והנה עכשיו מן המוכן, חשב לעצמו המנהל האמנותי, ואפילו בלי חיתולים ובלי לקום בלילה. המנהל האמנותי חשב שהוא לא מסוגל לטעות, פשוט לא מסוגל, כל החלטה שהוא מקבל בעשור האחרון – זהב, כל הצגה – שלאגר, אז למה לא זה, חשב, והביא איתו את הילד הביתה עוד באותו היום.

במהלך הנסיעה החל המנהל האמנותי לקרוא לילד עמיאל, וככל שהנסיעה התמשכה גבר ביטחונו שהשם הנכון לילד הזה הוא עמיאל בלגלפלץ. לא רק השם המתאים, כי אם הנכון. מה שהחל ככינוי מהוסס הפך בתוך כמה רגעים לשם קבוע, ועוד שם שהילד צריך להיות אסיר תודה עליו, בדיוק כפי ששחקן צריך להיות אסיר תודה על שהזדמן לו להיפגש ואולי אף לעבוד עם המנהל האמנותי. אולם הילד לא היה אסיר תודה והתנגד. רמי משהו התעקש להמשיך להיקרא רמי משהו, מכיוון שהשם הזה היה המזכרת היחידה שנותרה לו מהוריו, שאותם מעולם לא פגש, הורים שהשאירו את עריסתו היפה בפתח בית היתומים וכתבו על הפתק שהוצמד אליה שאין להם יכולת כלכלית לגדל את התינוק ששוכב בתוכה ועונה לשם רמי ועוד שם לא ברור. למה לא יכלו, חשב עמיאל, לבצע כמו שצריך את המחווה האחרונה כלפיי ולכתוב את שמי כראוי על הפתק, גם אם מדובר בפתק מתנפנף שמוצמד לעריסה שמונחת בפתחו של בית יתומים ולא בפתק שמאשר יציאה לטיול שנתי?

הם הגיעו לבית ונכנסו. באוויר היה ריח ארוחת הערב והמנהל האמנותי אמר לאשתו, "תכירי, זה עמיאל, הוא יהיה הבן שלנו". אשתו של המנהל האמנותי לא ידעה אם הוא מתבדח אבל הגיבה יפה וערכה מקום נוסף ליד השולחן בלי לשאול שאלות. הם ישבו ואכלו בשתיקה. רמי בקושי הרים את עיניו מהצלחת ונאחז באוכל המאוד חם והלא כל כך טעים שהיה בה. עד עכשיו קרו לו שני דברים רעים, השם שהדביקו לו והאוכל התפל הזה, ודבר אחד טוב, המכונית האמריקאית המפוארת. אולי עד סוף הארוחה יקרה עוד משהו טוב שישווה את התוצאה, אולי קינוח, שלא חייב אפילו להיות טעים אלא רק מתוק. המנהל האמנותי ציפה לתגובה של אשתו, שמצדה היתה בהלם מוחלט אך גם ידעה שבעלה מצפה לכל סימן של חולשה ועל כן הכריחה את עצמה לשתוק ולאכול, לאכול ולשתוק, דווקא היום לא יצא לה טעים. הילד לא ישן בביתם באותו היום, ממילא המנהל האמנותי היה צריך להחזיר אותו לבית היתומים עד שכל העניינים הפרוצדורליים יושלמו. המנהל האמנותי התעקש להביא את הילד לביתו, למרות שידע שיצטרך להחזיר אותו ליפו כעבור כמה שעות, כיוון שרצה לזעזע את אשתו. אולי חשד שבגדה בו במהלך השנים האחרונות, שבהן היה עסוק מאוד בעבודתו. אולי בגדה בו עם מנכ"ל התיאטרון, למרות שחזרה וטענה שהיא לא מסוגלת להימשך לצפרדע הזה גם אם תנסה. המנהל האמנותי ניסה להבין למה הוסיפה את ה"גם אם אנסה" בסוף המשפט, אולי יש גברים אחרים שהיא נמשכת אליהם גם בלי לנסות, אולי יש נשים.

כעבור שבועיים הוכתר הליך האימוץ בהצלחה והילד הגיע לגור בביתם. אט-אט הוא החל להרגיש בנוח בביתו החדש, כל כך בנוח עד שהתעקש שיחזרו לקרוא לו רמי. רמי מה, הקשה המנהל האמנותי, שאליו כמובן הופנתה התביעה הזאת (לאשתו לא היה אכפת איך הילד רוצה שיקראו לו, העיקר שיישאר), רמי משהו? אתה רוצה לחזור להיות רמי משהו, הדפוק מיפו? אתה יודע שככה קראתי לך בלב בשבועות הראשונים, רמי הדפוק? לא משנה כמה ניסיתי להתאפק, האינסטינקטים שלי תמיד אמרו רמי הדפוק, רמי הדפוק. תראה, הגעת אלינו בלי לדעת כלום, לא לקרוא, לא לכתוב, לא לאכול, ואיזו קפיצה עשית בזמן האחרון. אנחנו נהפוך אותך מרמי הדפוק, שיפודאי בפוטנציה ביפו, לעמיאל בלגלפלץ שיסיים את תיכון אליאנס בהצטיינות עם חמש יחידות צרפתית וחמש יחידות מחשבים. אז אולי רמיאל, הקשה רמי, אולי נשלב בין שני השמות, האמיתי והמומצא. משההצעה הזאת לא זיכתה אותו אפילו בתגובה מצד אביו המאמץ ניסה רמי לגשת לעניין מכיוון אחר ושאל בקול נמוך על השם בלגלפלץ. למה שם המשפחה המגוחך הזה, למה לא לפחות שם המשפחה שלכם? בתזמון מושלם היתה אשתו של המנהל האמנותי מציצה מהמטבח וחושפת את התוכנית שתכננו היא והבן המאומץ היקיר לה. המנהל האמנותי, שהיה מורגל בתככים מורכבים מאלה ובדיכוים הכוחני בחדרי החזרות, לא הבין איך ייתכן שהילד איתה והם כבר זוממים מזימות ביחד, הרי הביא אותו כדי שיבלה בחברתו ויצפה איתו יחד בתחרויות ספורט. הוא אמר לרמי שהוא לא חולם לבקש ממנו לשאת את שם המשפחה שלו מהסיבה הפשוטה שהשם הזה כבר תפוס (מבט מלוכסן לעבר המטבח). אני רוצה להעניק לך שם משפחה חדש, שם שתוכל להתחדש ביחד איתו. בלגלפלץ הוא שם משפחה ריק מתוכן, דף חלק שהענקתי לך לכבוד המעבר אלינו. תאמין לי שאם לא היה לי כבר שם משפחה עם היסטוריה הייתי מחליף לבלגלפלץ תוך רגע. אבל אם השם בלגלפלץ לא מוצא חן בעיניך תמיד תוכל בגיל שמונה-עשרה ללכת למשרד הפנים ולשנות, זה עולה שקל ואם לא יהיה לך אני אלווה לך (נסיגה של אשתו מפתח המטבח, קרקוש סירים).

עמיאל בלגלפלץ הלך ללמוד בתיכון אליאנס וסיים אותו בהצטיינות עם חמש יחידות בזה וחמש יחידות בזה. בנקודת זמן כלשהי אחרי סיום לימודיו פגש את אשתו לעתיד. הוא ידע שהוא רוצה שהאישה הזאת תהיה אשתו לאחר התרחשות מסוימת בפגישתם השלישית שבמהלכה חש מחויב לגלות לה ששמו האמיתי הוא רמי משהו, והיא, בתגובה, המשיכה לכווץ את שרירי רצפת האגן. עמיאל חשש שאיבד את הראש מרוב תשוקה ושהגילוי הזה ישים קץ ליחסיהם, אולם אשתו לעתיד לא הראתה סימני התרגשות. היא הבטיחה שלא תגלה לאף אחד, ועמדה במילתה. היא אף הגדילה לעשות והבטיחה שתקרא לו רמי, אולם אט-אט נסחפה גם היא עם העדר ועמיאל סלח לה כי אהב אותה כל כך.

עמיאל רצה להיות שחקן, אבל הבין מהר מאוד שהחוזק שלו הוא באנליזה ולא ברגשות. אם היה חזק גם ברגשות היה יכול להפוך לשחקן טוב, או לפחות בינוני. כך אמר לו כמה פעמים המנהל האמנותי לאחר כישלון משחקי נוסף שלו, כשישב איתו על כוס קפה בפואייה של התיאטרון ושלח אותות מצוקה אל כל עובר אורח מזדמן. בכל מקרה, לפחות אתה חזק באנליזה, כלומר, לפחות אתה לא דביל. זה היה הדבר הכי קרוב למחמאה שהמנהל האמנותי היה מסוגל להציע לבנו המאומץ.

עמיאל ניסה להפנות את כוחו האנליטי לכל מיני תחומים. הוא אפילו ניסה להיות רואה חשבון אבל לא הפסיק להימשך אל מבנה התיאטרון שבלב העיר כמו בקסם. פעם אחת הוא אף מצא את עצמו רושם הערות בפנקס קטן תוך כדי ההצגה. לאחר שעמיאל חזר לביתו התרחש דבר מוזר עוד יותר, הוא התעקש לעבד את הנקודות שכתב בפנקסו לכדי ביקורת מלאה, כזאת שדנה בהצגה מתוך ראייה כוללת יותר של תיאטרון ישראלי ושל תיאטרון בכלל. לאחר שסיים לכתוב את הביקורת הראשונה שלו, על "האב המאמץ" (עיבוד לסטרינדברג בבימויו של ג'ו אליעזרי), הוא ישב מתנשף על הכיסא והיה בטוח שלעולם לא יצליח לכתוב דבר נוסף בחייו. הטקסט שכתב היה ידעני ומושלם כל כך עד שעמיאל חשב שיידרש לו לפחות חודש להטעין את המצברים מחדש ולמצוא מילים שיהיה ראוי לצרפן למילים אחרות. אולם אותו תהליך מוזר התרחש שוב כעבור כמה ימים, כשהלך לראות איזו הצגת פרינג' בדרום העיר בבימויה של גל טרנר, וגם אם הביקורת שכתב עליה לא התעלתה לרמת הביקורת הראשונה, אין ספק שהיא היתה בכמה רמות מעל טורי הביקורת שנכתבו עד לאותה תקופה בעיתונים היומיים.

כך התחיל עמיאל לכתוב ביקורות תיאטרון. תחילה שלח את הביקורות שלו לאביו המאמץ, שקרא אותן והחמיא לו בדרכו המסרסת. לא ידעתי שמלמדים כל כך הרבה באוניברסיטה, אמר ברשעות, רומז לעובדה שמימן את לימודיו האקדמיים של עמיאל. עמיאל לא ידע שמצבו הכלכלי של המנהל האמנותי החל להידרדר באותן השנים ושזה היה מקורה של ההערה – לא ניסיון ליצור רגשות אשם אלא סתם גועל; כמה כאב יש בין אבות לבנים, גם אם מאומצים, כמה כאב.

לאחר שכתב כעשרה מאמרי ביקורת הגיע עמיאל למשרדו של אביו המאמץ ודרש שירים טלפון בעניינו לעורך הראשי של ידיעות. מעולם לא ביקשתי ממך דבר והנה, זה הדבר הראשון והאחרון שאני מבקש. אבל אתה יודע שאם הוא יסכים הביצים שלך יהיו שייכות לי, התבדח המנהל האמנותי עם בנו החורג, אולי לראשונה, ועמיאל פשוט הפשיל את מכנסיו ואת תחתוניו אל מול פניו המשתאות של המנהל האמנותי, אחז באשכיו ואמר – בבקשה. לאחר שהעורך הראשי של ידיעות הסכים לבקשה וידא המנהל האמנותי שעמיאל יחתום על הרצנזיות שלו בשמו האמיתי, כלומר הבדוי. שלא תחשוב לי לחזור עכשיו לרמי משהו או חס וחלילה להשתמש בשם המשפחה שלי. זה יעזור לך, אמר לו המנהל האמנותי, עד שיבינו שאתה באמת קיים כבר יהיה מאוחר מדי.

עמיאל מצא את ייעודו ככותב ביקורות תיאטרון והחל להגשים אותו. כל ימיו רצה לנקום באביו החורג ולכתוב ביקורת שתוריד הצגה שלו מהבמה בתוך ערב אחד. זה היה החלום שלו: הצגה עולה, עמיאל כותב ביקורת, הצגה יורדת. אבל זה לא קרה. בתחילת דרכו רצה לבסס את מעמדו ככותב ביקורות הגון ושקול, וככזה היה מותר לו להשתלח רק בהצגות קטנות או בכישלונות ידועים מראש. לאחר מכן, אחרי שצירוף המילים עמיאל בלגלפלץ צבר לעצמו מוניטין ראוי, הסתכל עמיאל על ההצגות שהוצגו בתיאטרון שבלב העיר וחשב לעצמו שהן בעצם לא כל כך גרועות ובטח לא מחייבות קטילה מוחלטת. גם כשנתקל בהצגה מחרידה והיה מוכן להפוך לאל נקמות ולהשמיד את ההצגה ואת כל יוצריה בעזרת הפנקס והעט, מצא את עצמו יושב וצופה בה מבלי לכתוב דבר, שוכח הכול בדרך הביתה ושולח למערכת ביקורת מחמיאה סטנדרטית.

התחלף עשור והצגותיו של המנהל האמנותי החלו להיכשל. הוא ביים את המלט ומיקם את ההתרחשות על הגלגל הענק בלונה פארק בצפון העיר. את מקבת הזיז ברחבי הבניין וההצגה הורדה לאחר ששני צופים נשכחו באחד המרתפים. גם על ההצגות הללו לא הצליח עמיאל לכתוב ביקורת רעה. כמה כלי תקשורת אחרים פרסמו טורי ביקורת מרושעים. בהתחלה היו אלה כלי תקשורת קטנים, אולם אט-אט עברו טורי הביקורת אל עיתונים מרכזיים יותר ואף צולמה כתבת טלוויזיה בנושא. דבר נפילתו הכאובה של המנהל האמנותי הפך לשיחת היום בתחום, והיו אף כאלה שתהו מדוע המנכ"ל לא מעיף אותו, כי לא רק הצגות חרא הוא עושה, כך שמע עמיאל הנחרד מנהג מונית שהסיע אותו, אלא גם מלאן כסף הולך להם שמה. עמיאל בלגלפלץ עמד נדהם למול סדרי העולם האלה שהחלו להשתנות. הוא החליט לנצל את הקשרים הרבים שצבר בעיתונות כדי להדיח את כל מי שכתב ביקורת לא מחמיאה על הצגותיו האחרונות של אביו המאמץ. הוא הרים כמה טלפונים ממשרדו במערכת העיתון, סידר את העניין ואז חזר לביתו כדי לישון צהריים. לא יכול להיות שהמנהל האמנותי יודח מתפקידו, אמר עמיאל לעצמו, בכל זאת, אבא מאמץ, וגם לא יכול להיות שמישהו אחר מלבדי ידיח אותו, בכל זאת, אבא. בכלל, לא חוכמה להדיח אותו עכשיו. צריך לחכות שיעלה שוב לגדולה ואז, בהצגת הבכורה של מה שיסתמן כעוד ניצחון בשרשרת הניצחונות, לכתוב את הביקורת הכי קטלנית שנכתבה מעולם ובבת אחת לחסל לו את ההצגה, להדיח אותו מהתפקיד, לסגור לו את התיאטרון, לגרום לחרא הקטן להוריד שלושים קילו בשבועיים ולהתפגר בפתאומיות במיטה כשלגופו רק תחתונים אדומים. כולם יגידו שמת במפתיע ובאמצע רנסנס אמנותי, אבל בסתר לבם ידעו שזה קרה בגלל הביקורת שלי ויקראו אותה שוב ושוב. הביקורת תהפוך לביקורת התיאטרון הכי נקראת בארץ, וודאי תגיע גם להורים האמיתיים שלי, מישהו יזרוק הערה סביב שולחן השבת, רגע לפני בציעת החלה וטבילתה ברוטב, והם יקדישו, ללא יודעין, תשומת לב לבן שלהם, הד המעשה שלי יגיע אליהם, אותיות-אותיות, ומה מבקשים ילדים אם לא שהדי מעשיהם יגיעו להוריהם.

מהדורה מקוונת | יולי 2023
דימוי: ללא כותרת, 2021, שמן, צבע אקריליף ספריי, פסטל שמן, גיר ומגנטים על דיקט, 120×60. מתוך לוגוס ואימאז', גלעד לייבה