בחורף

אחרי שנעם סירב שטחים, במקום לשלוח אותו לכלא תקעו אותו עובד רס"ר בקצה הרחוק של רמת הגולן. אלמ"ר צפון, בסיס סגור, חיל תחזוקה: כמעט כמו גלות בסיביר. החיילת היחידה בבסיס היתה מש"קית החינוך – וזו היתה דפי. בתיכון הם היו חלק מאותה חבורה, לא ממש חברים, לא לגמרי אויבים. והנה היא פה. קיימת, מדביקה כתבות אקטואליה על לוח השעם בכניסה לחדר האוכל, מעבירה הסברה שבועית ומוציאה את הבסיס לתרבות יום א'. והוא מה? מגרף עלי איקליפטוסים. כל בוקר – מגרף. כל לילה – נופלים חדשים. ומה הוא עוד? צובע אבני בזלת בלבן ודלתות ומשקופים בגוון ירוק קיא. היא מרחפת במרומי ההיררכיה של הבסיס והוא מדשדש בקרקעית שלולית מי הרפש. מה שהיא רוצה, היא משיגה. אפילו הרס"ר, אימת הבסיס, לא דופק לה אף פעם תלונה. למרות הגרביים הלא חלקים עם הדפס דאפי דאק, גוני הבלונד מעל האוזן והחזייה האדומה מתחת לחולצת א'. פעם אחת הוא שאל את הרס"ר איך הוא מתעלם מההופעה הלא תקנית שלה, והרס"ר תקע בו מבט מצמית, העביר את הקיסם מצד ימין לשמאל, ואמר "כי זה טוב למורל" – ואת נעם הוא שלח לנקות שירותים. כשנעם הבריק את דלתות התאים עם סמרטוט ואקונומיקה הוא מחק ציורים גסים שלה: תנוחות לא סבירות, איברים ענקיים, חמשירי זימה לא מחורזים היטב. "דפנה, תחנכי אותי" כתב מישהו בטוש אדום. "גם אותי!" הוסיף מישהו בחריטה שאי-אפשר למחוק. "זאתי, מה הייתי עושה לה…" כתב טוש כחול, ואחרי זה סיפק רשימה ממצה למדי, ומלאה בשגיאות כתיב, של מה היה עושה לה.

נעם לא ראה אותה ככה. בתיכון הוא חשב שהיא סתמית, גנרית ונגררת, והיא חשבה עליו שהוא פוץ, ילדותי ומעצבן. הם סבלו את הנוכחות אחד של השני רק כי החבר הכי טוב שלו היה החבר של החברה הכי טובה שלה. אבל פעם אחת, בטעות, כששניהם היו מאוד-מאוד שיכורים, בשתיים בלילה, בחוף מציצים, כשכל השאר נכנסו לשחות בעירום ושניהם נשארו בחוץ, באותה פעם – הם התנשקו. זו היתה אחת מאותן אי-הבנות שמתרחשות כשמערבבים משקאות עם אחוזים שונים מדי של אלכוהול. כל אחד מהם חשב שהשני מנסה לנשק אותו ולא היה לו נעים לסרב. אחר כך הוא הגדיר את הנשיקה הזאת בתור "הנשיקה-הגרועה-ביקום", והיא בתור "וורְס קִיס אֶוור!". מאז, להקלת שניהם, הם כמעט לא החליפו על זה מילה. ועכשיו הוא רואה אותה כאן, בבסיס הסגור, משתלבת, מחנכת לערכי צה"ל, וזה מאשר את הדברים הכי גרועים שחשב עליה. שהיא זיקית, שאין לה עקרונות, שהיא מעולם לא היתה לא אקטיביסטית ולא פמיניסטית. אין בה טיפת רדיקליות. זה היה שקר, היא חיה חיי שקר, ורק עכשיו הגרסה האמיתית שלה יוצאת לאור. חודש שלם הם התחמקו זו מזה בשבילי החצץ ובחדר האוכל, הוא לא דיבר איתה והיא לא דיברה איתו. אבל הבסיס היה כל כך קטן, ומיום ליום הפך המצב מוזר ומלאכותי יותר, עד שהוא החליט להיות הצד הבוגר וניגש אליה מחוץ לרחבת המסדרים. דפי בדיוק יצאה לריצת ערב, ל"ג'וגינג" הקבוע שלה, ולמרות הכפור היתה לבושה קצר, בטייץ וחולצת קורס מטופשת. הוא אמר "מה קורה…" ולא הסתכל לה בעיניים. היא ענתה "דווקא בסדר", והוא ראה את נעלי ההתעמלות שלה מדלגות מצד לצד על ריק כמו אצל אצנים שלא מבזבזים רגע גם כשהם עומדים. "טוב, ביי" היא זרקה, וכשהיא רצה משם הוא בהה בתחת הקטן שלה, נדחס לשתי גבעות תחת לחץ מכנסי הטייץ. בהה ושנא את עצמו.

שבוע אחר כך דפי ביקשה ממנו עזרה בהכנת ההסברה השבועית. זה לא שלפני כן היא ניסתה להתחמק ממנו, פשוט לקח לה זמן להבין איך לשלב אותו, את השריד המאובן הזה מהעבר שלה, בתוך הממלכה החדשה. לבסיס הזה היא הגיעה כדי להיות כמה שיותר רחוקה: מעצמה, מהבית, מהמשפחה ומהחבורה. איזו חבורה משונה הם היו! כל כך מצחיקים, ומוכשרים, ומודעים פוליטית, וכמה זה היה מעייף! הם הוציאו פנזין שנקרא "מ-די-נת מש-ט-רה!" ולכל אחד היה בו תפקיד. נעם היה "מחלקת קומיקס ושטויות", מקס היה "כתבנו לענייני אנרכיזם", שחף עיצבה גרפית וכתבה טור אישי, לתמרה היה מדור קולינרי-פמיניסטי ודפי היתה הצלמת וכתבת האופנה. הם נפגשו בכל שבוע לעבוד על הפנזין, אבל הוציאו אותו בקושי פעמיים. בפגישות העבודה האלו – שבהן הם עשו הכול חוץ מלעבוד – הם דיברו על הכול, חוץ מאשר על צבא, רישיון ובגרויות. זה היה הכלל הבלתי כתוב. ובעצם, גם על מין הם לא דיברו.

נכון, נכון, היא נסחפה אז בקסם שלהם, היא מדדה על עצמה את האידיאולוגיה, את האווירה, אבל בעצם זה לא החמיא לה. הטבעונות השמינה אותה, השיער הקצר והאנדרוגיני הבליט לה את האוזניים, והיא לא הבינה מילה מהמניפסט הקומוניסטי או מאסכולת פרנקפורט. וכן, עכשיו כבר בטוח להודות: היא שונאת פאנק. מה זה? מה זה? זו לא מוזיקה. זה סתם רעש של אנשים שאין להם זין להתאמן על סולמות בגיטרה. אז היא הפסיקה, נגמלה בבת אחת, וזה עבד. השיער צמח חזרה והירכיים התחטבו. וגם המרחק עזר. כאן היא הכירה חברים חדשים. כולם בנים, אמנם, וכדי לחסום את הידיים שהם שולחים צריך להיות ערנית כמו במשחק פינג-פונג, ויותר גרועים מהחיילים הם המפקדים, בטוחים שסמל ראשון זה אישור לבסיס ראשון. ובכל זאת, היא הרגישה כאן אהובה ורצויה וחמודה ונחשקת. והם אנשים רגילים כל כך! זה פשוט מרנין. משחרר. לא לנסות להיות מיוחדת, לוותר על השאיפה המשונה הזו: "מקוריות". בלי התחכמויות מיותרות. להתמסר לחיים עצמם. לשחק שש-בש עם יניב האפסנאי. לעשן נובלס. כמה פשוט, ככה אקזוטי. האנשים בבסיס היו מהסוג שהיא לא היתה פוגשת באזרחות. ואם נניח שהם כבר היו תופסים אומץ ופונים אליה ברחוב, בטח היתה מכניסה יד לתיק לחפש את גז הפלפל. והנה, מתברר שהם דווקא בסדר. וכמה נחמד לא לדאוג אם היא נשמעת טיפשה, או לא מכירה שם של איזה פילוסוף צרפתי, ולא להרגיש שהיא הכי פחות רדיקלית מכולם. היא רגילה עכשיו, ורגיל זה המגניב החדש.

כשנעם צץ בבסיס זה היה כאילו העבר שלה התעורר ונשך אותה בעורף. עצם הנוכחות הדהויה והמתמדת שלו הציקה לה. בזמנו היה מוביל את החבורה להרפתקאות מופרכות ופליליות – התגנבות לבתים נטושים, פריצה למוזיאון בלילה ושחרור הגוזלים הזכרים ממשחטת העופות. פעולות שהיא התנגדה להן בתוקף ובסוף נכנעה ונגררה רק כדי לא להישאר מאחור. בכל פעם שהיא השמיעה את קולו של המבוגר האחראי הוא קרא לה "הדודה הספרנית" או "הגברת דיואי", ואז היתמם ואמר שהוא דווקא מעריץ ספרניות. מה שהיה נכון. ופתאום, היא שוב ראתה את עצמה מבעד לעיניו והרגישה נורמטיבית ומטומטמת ולא קוּלית. באיזו זכות הוא גורם לה לחוש ככה? בבת אחת, לכל הפעילויות שהיא מעבירה לחיילים היה טעם של מי אבק. למי הוא חושב את עצמו? איך שהוא מסתובב, מכסה את הפנים עם הכובע טמבל בצבע זית, שומט כתפיים וגורר רגליים, כאילו הוא נמצא אלפי קילומטרים משם. כאילו הוא בעצם ביבשת אחרת והשאיר בובת סמרטוטים למלא את המקום שלו עד שיחזור. סנוב.

ובכל זאת, חבר מפעם, יש סולידריות. אז היא החליטה לעשות לו טובה. זה יוריד לו קצת זמן מעבודות הרס"ר, ואולי גם יעזור לה לתפקד. היא קצת קורסת תחת. אם הוא יכין את ההסב"שים זה יפנה לה זמן להכין מראש את טקס יום השואה וגם לעשות סדר בכאוס הקלסרים שהורישה לה המש"קית הקודמת, יעל האגדית. ארבעה ארגזים עם הכיתוב המקומם "לטיפולך…". קלסרי בלהות שאורבים לה באפלת ארגזים ומגחכים, מזדווגים זה עם זה, מתרבים, והופכים לעוד ועוד קלסרים, לעוד ועוד ארגזים. כן, אין מה לחפור בזה יותר מדי. בסך הכול טובה לחבר מסכן, וזהו. טוב, לא בדיוק חבר, ידיד מסכן. כן, ידיד, אפילו אם זה היה ידיד בלתי ידידותי. אבל לפחות פעם היתה לו כריזמה, גם אם עכשיו הוא צל עכבר. לנבור קצת בעיתונים ולגזור משם כתבות יעשה לו טוב. "זה תמיד יוצא כל כך משעמם", היא אמרה, מתחנחנת בניגוד לרצונה, "ואתה הרי יכולת למצוא דברים משעשעים בעיתון הכי יבש, לא ככה?" הוא פלט "בסדר" כבוי, והם קבעו שהוא יבוא אליה מחר למשרד אחרי מסדר הבוקר, היא כבר תסדר עניינים עם הרס"ר.

שבוע אחרי זה הם נכנסו למיטה.

*

זה היה בשיא החורף. הוא התגנב למגורים שלה אחרי חצות כדי להתנצל שוב על האסון של ההסברה השבועית שהעביר. בחוץ: קרה, סופה, שלג. חורבן העולם. הוא הלך מצונף במעילו, נאחז במעקה המדרגות, נזהר לא להחליק על הכפור הדחוס. היא כבר היתה בעיצומו של החלום השני, מכוסה היטב, חמימה, עטופה ברכות חולצת הטיטניק שהפכה לפיג'מה אחרי שנקרעה בצוואר. כשהוא פתח את הדלת החום ברח החוצה והיא חשה בזה מבעד לשינה. היא פקחה את העיניים לכדי סדק, ולמרות תאורת מגדל השמירה שחודרת תמיד מהחלון, היא לא ראתה כלום, בקושי צל. אולי רק חלמה. אבל אז משקל של גוף נוסף השקיע את קצה המיטה והקפיצים חרקו תחת המזרן. הוא אמר משהו שהיא לא שמעה, אפילו שדיבורו היה ברור. מתוך דמדומי ההתעוררות היא הבינה שהוא מתנצל, ושהוא עושה גם את זה בצורה הכי מעצבנת שאפשר, במילים כמו: "אני מתנצל – אבל…" או "טעיתי, לגמרי טעיתי, הייתי צריך להבין שהם…". לטענתו הוא דווקא התאמץ מאוד להסביר את האקטואליה באופן הכי ניטרלי ואובייקטיבי שאפשר. אבל מה זו אשמתו אם סתם מילים שהוא אמר, כמו "שטחים", "כיבוש", "גירוש", "העם הפלסטיני" ו"בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג", הובילו לוויכוח שכמעט נגמר במכות? היא לא ידעה מה לענות, אז היא לא אמרה כלום. ואחרי שהוא אמר את כל מה שהיה לו, השתתק לפרק זמן ארוך, עד שהיא כמעט נרדמה שוב.

ואז הוא אמר משהו בטון עצוב מאוד, ורק אחרי שחזר על הדברים פעם נוספת היא קלטה את המילים: "לא התכוונתי להיות פה". הבל הפה שלו קפא לאדי קרח באוויר החדר. היא לא ענתה. הוא נשען אחורה, או קרס אחורה, ונשכב בחצי גוף על המזרן עם הרגליים בחוץ. המזרן שלה היה מזרן יחיד צהלי וירוק, בלי מקום לאדם נוסף, כך שהגב שלו לחץ לה על הברכיים. היא התעוררה מעט יותר, טלטלה את הרגליים, פינתה מקום, והוא הזדחל פנימה ונשכב עם הגב אליה, עדיין בבגדים ונעליים. לח מרסיסי שלג, מרטיב את הסדין. הגוף שלו הריח מסיד, מרשתות הסוואה ומדבר נוסף שכנראה לא היה מייפל סירופ אבל הריח כמו. בלי לחשוב, בלי להתכוון לשום דבר מסוים, היא החליקה יד תחת החולצה שלו והניחה לו על הבטן. הוא קפץ בבהלה מהפתעת המגע, וזה העליב אותה קצת. מי הוא שלא ירצה אותה. אבל אז היא חייכה לעצמה. היא כבר הבינה שבנים הם כמו פנס – רק צריך למצוא את הכפתור והם נדלקים. אחרי שהם התנשקו שיכורים בחוף מציצים, הוא קפץ שפתיים בגועל ואמר שהיא דוחפת לשון וזה מרגיש לו "מלפפוני". הוא יכול להיות מאוד נבזי כשהוא רוצה. אבל הלילה הוא לא נראה לה קשוח, לא יותר מחשופית. הנה, זה יהיה האתגר שלה. שיתנשקו. שירצה להתנשק, שיחשוק להיות מנושק ומנשק. שיתחנן אליה, שישחק במילים בשבילה, שיגיד: "נשקיני", "נא שקיני", "נשקיני נא", "נשקֵקיני".

כפות הידיים שלו עדיין היו קפואות מבחוץ. היא אמרה לו שבינתיים ינוח, שהיא רוצה לעשות לו נעים. הוא המהם תשובה מנומנמת. היא ליטפה לו את הבטן, יד ימין שלה עלתה וירדה מהחורש הדליל שבחזה עד בקעת הפופיק. עלתה וירדה. עלתה שוב וירדה שוב. כל פעם טיפה נמוך יותר, טיפה מסוכן יותר, וכשהיה נדמה לו שהיא מתקרבת לשם, ועוד רגע נוגעת, דילגה מעל הבליטה והמשיכה עם הציפורן על פנים הרגל שלו. נפלטה ממנו אנחה לא רצונית ומה שחורפי וקפוץ בו הלך והתרפה. חום התפשט בו מבפנים והוא רצה לפשוט את המדים אבל לא עשה כלום, רק סובב את הצוואר מצד לצד. היא חייכה וחיככה את קצה האף בצוואר שלו, מגלה שם פלומה רכה. ואז עברה מעליו, הסתובבה ונשכבה מצדו השני, כך שהוא היה לכוד בינה ובין הקיר. ושוב היד שלה עלתה וירדה, עדיין מדלגת, אבל מתקרבת יותר, והאנחות הקטנות שלו הפכו קבועות, קוצבות קצב. היא קירבה את השפתיים שלה לשלו, נוגעות לא נוגעות, מרחפות ליד. נתנה לו לנשום את הריח שלה. כנגד רצונו נצבר בו איזה דבר, משהו רוטט שנע בין גירוד לצימאון, ונערם וחיפש פורקן. היד שלו יצאה לשוטט, חיפשה משהו רך לאחוז. דפי עצרה את היד באוויר, והצמידה לקיר. משאירה לו רק מוצא אחד, מהשפתיים. שפתיה ליטפו את שלו ברפרופי פרפר רגעיים וניתנים להכחשה. הוא נשבר לאנחות קטנות, מתוקות כל כך, שהלכו והעמיקו בו. בלי לרצות הפה שלו נפער מעט, ומשהו אפל נצץ מתוכו.

איזה גבול נחצה. הוא לא הצליח להכיל יותר. הסנטר בלט, חיפש אותה, תר אחריה. שפתיו דרשו. היא נסוגה: "תתחנן…" לחשה באוזנו. הוא הבין מה היא מבקשת, וחש מושפל ומגורה והיה מוכן למלא כל גחמה שלה. לצבוע את צמרות הברושים בסיד. לטפס על האנטנות ולקטוף לה פנסי אזהרה מהבהבים. אבל הוא לא הצליח להגיד דבר. משהו בחיווט שלו התקלקל, האזור המדבר נותק. "תתחנן…" היא חזרה, "תתחנן…" היא נשכה את שפתו התחתונה והיד נגעה לו שם, שפשפה לרגע, וכל הגוף שלו התפתל בגל מזעזע של עונג. "אני…" הוא לעלע, פלט מילים, "אני… אני רוצה… רוצה כל כך…" זה היה מספיק טוב בשבילה. היא קירבה את פיה לפיו והוא תקף אותה בשקיקה מגושמת, כמו ילד שמנסה לאכול גביע גלידה שלם בבת אחת. כמעט ובלע אותה. היא הרחיקה את הראש, והוא הביט בה כמו גור כלבים מוכה. ואז ניסה שוב. "לא!" היא פסקה, "רק לי מותר". וכדי לרכך את הקשיחות שבקולה התקרבה וליקקה זהיר-זהיר את שפתיו, משאירה אותו רק עם הטעם של העוד. היד שלה המשיכה לגרות אותו למטה, מבעד לבד המכנס הגס, והפה שלה למעלה קצר את פירות העבודה. הוא ניסה שוב לנשק והיא סירבה בקשיחות: "לא", היא תפסה את לחייו ומחצה בכוח פנימה, "רק לי מותר". היא ליחכה את השפתיים שלו, טעמה בלשונה את פנים הפה הרך, והוא נמס והלך.

"זה עדיין מלפפוני?" היא לחשה, מתגרה, באוזנו. הוא מלמל שלא. שלא. היא ביקשה שיתאר לה. זה תותי, אמר. זה כמו לאכול מלאכים. זה מים בתוך אש בתוך מים. זה כן. זה כן. כן. כן, כן, כן! להפסיק? כן, לא, כלומר, לא, לא. אתה אוהב אותי? – מה? – אתה אוהב אותי?

הלשון שלה חדרה לתוך האוזן שלו, הוא לא הצליח לחשוב, הוא לא היה מספיק עצמו כדי לדעת מה הוא מרגיש, הוא רק רצה שזה יימשך. בלהט של הרגע הוא ענה כן, אבל זה היה כן חלוש, אתה אוהב אותי? כן, אתה אוהב אותי? כן. אתה אוהב אותי? כן! אתה אוהב אותי? כן!! וככה, רגע לפני השיא, היא עצרה, משכה את היד ואת הראש, והסתובבה.

לקח לו רגע להבין איפה הוא נמצא ואיך קוראים לו. ועוד רגע להבין מה קרה בדיוק, איזה שקר אמר ומה נהיה ממנו. הוא הרגיש כמו גרביים משומשים. כמו ערימת חרא של סוסים. כמו רוצח. הוא לא רצה את זה, לא, לא את זה, לא את כל זה, לא את זה. למה הוא בא לפה הלילה? בשביל להתנצל? בשביל לנוח במקום מוכר? בשביל לראות פרצוף מפעם? איזה חוסר טעם. הוא מעדיף להתגלם בתוך פקעת לשנה וחצי הקרובות ולהתעורר בלי מדים, בלי רובה, בבוקר השחרור. לגלות שזאת היתה טעות, הכול טעות, טעות גדולה, עבודה בעיניים. מאחורי צריף הנשקייה תצא המצלמה הנסתרת והוא יגלה שכל הבסיסים הצבאיים הם רק תפאורה ריקה, והרמטכ"ל, שהוא בעצם עשרים חתולים דחוסים בתוך מדים, ילחץ לו יד וישאל בקריצה איפה חוש ההומור שלו, יגיד שדווקא הוא היה אמור להבין את הבדיחה. ובינתיים, עד שזה יקרה, הוא רק רצה להעביר את הלילה המחורבן הזה מחובק. מה היא גרמה לו לומר לה? שאוהב. זה בגלל הגוף הזה. הגוף הבוגדני הזה. הגוף הבהמי עם הקידוד הקופי. "אני הולך" הוא הודיע, והיא שתקה שתיקה של: "אהה, מה שתגיד". ובאמת, הוא לא זז לשום מקום. בחוץ רק קור וקרח חלקלק. במגורי הבנים הוא תקוע בחדר זעיר עם חמישה חיילים, דחוסים במיטות קומתיים כמו אספקה על מדף. אחד נוחר. שני לוחש בפלאפון ברוסית חצי לילה. וזה שמתחתיו מאונן מתוך שינה וכל המיטה רועדת כמו מגדל קלפים. לאן ילך. ואולי הוא באמת אוהב אותה. מה הוא כבר מבין בזה. אם הוא אמר לה – אז אולי זה ככה. אולי אפשרי אהבה ובוז ביחד. אולי זאת התחושה, אהבה, כמו להזדחל לתוך מערה חמה שמשהו מת בתוכה. מי אמר שצריך גם לכבד את מי שאתה אוהב? סבא שלו וסבתא שלו, למשל, רבו חמישים שנה רצוף, רבו צעקות, רבו עקיצות, השפילו זה את זו וגם היו נוקמים אחד בשני בדברים הקטנים. היא צחקה עליו שהוא כישלון כלכלי, והוא החזיר לה שהיא כפרית חסרת חינוך ועידון, כי היא באה מאיזה שטעטל קטן והוא מהעיר הגדולה ורשה. וכשהוא מת בגיל שמונים היא התאבלה עליו כאילו זה סוף העולם. אז מה הוא כבר מבין בדברים האלה. כן, הוא רצה ללכת. אבל היה בו גם חלק שרצה להישאר ולסיים את מה שהם התחילו. וחלק נוסף שרצה לא לייחס יותר מדי משמעות לכל דבר. להיות ניאנדרתל. לא כל בחירה היא בחירה מוסרית. פשוט, להתנער מכל מי ומה שהוא. לבגוד בערכים שלו. להשתחרר מעצמו.

אז הוא חיבק אותה מאחורה. הניח את יד ימין מעל הטי שירט-פיג'מה הנושם. היד ריחפה מעל רכות החזה. הוא חש בכף היד את מרקם החולצה שכובסה שוב ושוב, שכבר החלה להיפרם בתפרים ולאסוף כדורי בד קטנים. משום מה הבד ריתק אותו פתאום. "טקסטיל…" הוא חשב, טועם את המילה, "טקסטיל…". עד שמבעד לנוכחות הבד הוא חש דבר נוסף, זקור, מחודד, קשה מעט יותר מסביבתו. יד ענקים תפסה את היד שלו, הסיטה אותה מהבד, והכניסה מתחת לחולצה. פתאום עור נגע בעור. ברגע הראשון הוא לא הבין, ובשני לא האמין. המחשבה שעברה לו בראש לא היתה מתוחכמת בכלל. הוא חשב: "אז ככה מרגיש הציצי שלה", ואחר כך הוא חשב את זה אחרת, מפורש יותר: "אז ככה הציצי של דפי מרגיש…". כאילו זו היתה שאלה אילמת שריחפה ברקע כל השנים, ורק עכשיו, במאוחר, זכתה במפתיע לתשובה. דפי השמיעה קול ציוץ גרבילי, לא בלתי נעים, והוא הזיז עוד, והקול גבר, והוא הבין שזה טוב לה. כמה מוזר, הוא חשב, הקולות האלה שיוצאים ממנה, ממנו, קולות שלא קשורים אליהם, לא קשורים למי שהם באמת, ובכל זאת בוקעים להם מתוך הפה. מצחיק. אבל בעצם, למה זה מצחיק? המחשבה הזו נקטעה בפתאומיות והעיניים שלו נעצמו מתענוג. ורק אז הוא שם לב שמשהו חדש קורה. היא מתפתלת באופן כזה שגורם לישבנים שלה להתחכך בזין שלו מבעד למכנס. ומדהים שבין רכות הישבנים היה מקום שכמו הוכן במיוחד בשביל זה. הוא לא ידע איך להגיב, אבל הגוף שלו ידע מה לעשות, הגוף ידע איך לנוע יחד איתה, באיזה קצב. מיליוני דורות של קופים לימדו אותו. הוא התמכר לתחושה. ללהט האיטי, הגלי. זהו, הוא לא רוצה יותר מזה, רק להישאר ככה, בלי מרחב ובלי זמן, שלא ישתנה, שלא יתפתח, שלא ישתפר. שרק ימשיך ככה.

אבל המשאלה הזו חרגה מסמכות האלים. הרגע תמיד חולף, וכמו שהיה כתוב בגרפיטי בטרמפיאדה:

עוד לא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן
(עד מתי, נובמבר 9)

דפי התהפכה שוב, והוא מצא את עצמו מולה, פנים אל פנים. "תסתכל בעיניים", היא דרשה, "בעיניים תסתכל". וזהו, לא היה לאן להתחמק. העובדות הפכו בלתי ניתנות להכחשה: הוא שם עם דפי. היא דפי והוא זה הוא ושניהם במיטה. דפי והוא. הם במיטה יחד. "תגיד את השם שלי", היא פקדה ואז ירקה לתוך כף ידה ושלחה אותה מטה, משחררת את אבזם החגורה ומסתננת תחת המכנס. העיניים שלו נעצמו מתענוג. "לפתוח! תסתכל עליי!" הוא פקח עיניים וראה שוב אותה. ושנא את עצמו. "את השם שלי…" ביקשה במתיקות. הוא פתח את הפה אבל כל מה שיצא לו היתה אנחה – הוא הזדעזע לגלות שאגורים בו צלילים כאלה – אנחה חזקה, געייה ממש, געיית פר נשחט. הוא שוב שכח מה היא ביקשה ושוב העיניים נעצמו מעצמן. "איי!" כאב פתאומי בפטמה הזניק אותו. דפי שחררה את הצביטה לאט, כשהיא משאירה שם את יד שמאל כאזהרה. בסדר, הוא איתה. הוא מביט לה בעיניים. היא המשיכה לעשות לו ביד והוא שוב שקע לתוך עצמו, אילם מרוב תחושה, דמותה מתערפלת. ואז שוב משהו השתנה. היא זזה, הזיזה אותו, הסירה דברים, סידרה אותם אחרת, ככה שהיא עליו והוא תחתיה. כבר לא היו ביניהם לא סדינים ולא בדים. שום חציצה. האנחות הפכו רמות יותר, והגיעו ממנו וממנה יחד. צעקות בשפה קופית, מקהלה שלמה, פסקול של סרט פורנו זול, זעקות שהחרישו את חריקות הקפיצים ואת החבטות הקצביות של מסגרת הברזל של המיטה בקיר.

ואז היא תפסה והכניסה פנימה. ברגע הראשון זה כאב. כל כך צפוף היה לו שם בפנים. ואז, באיחור מה, הוא הבין שזה כבר קרה. לא, לא, זה לא מה שהוא רוצה. לא ככה. לא באמת. לא עכשיו. לא איתה. "תפסיקי" הוא כמעט אמר, אבל המילה לא בקעה, נשארה תקועה בתוכו, לא עברה את קו הגרון. ממילא כבר היה מאוחר מדי לתקן. "נעם…" היא לחשה, "נעם…" הלחש התגבר, "נעם…" היא אמרה ברוך, "נעם…" היא צעקה בכעס, "תגיד, את זה", דרשה, "תגיד את זה, נעם", חזרה ודרשה, "השם שלי!" גם הוא לא הצליח לשתוק עוד, האנחות שלו הפכו למילים, "כן", גנח, "כן", "כן", "כן!", "כן!" ואז הוא השתחרר ממש וצעק:

"דפי!…

כן, דפי…

כן, אני…

כל כך, דפי…

ואת כל כך…

כל כך בינונית…

ואני כל כך, כל כך… בז לך!".

והזרע פרץ מתוכו בבת אחת.

דפי עצרה, מיוזעת ומזועזעת, מבינה באיחור את ההתרחשות והפנים שלה התקשחו מעלבון. היא ניסתה למצוא מהר משהו נורא לומר לו חזרה, משהו שיכאיב. אבל אף מילה לא באה. היא התכסתה, סובבה אליו את הגב, ודחפה-דחפה אותו החוצה מהמיטה אל הכפור.

רוח קרה שאגה בחוץ, שורקת בין מגדלי השמירה והאנטנות, והאוויר היה קר מכדי לנשום.

מהדורה מקוונת | יולי 2023
דימוי: Odds and Evens זוג או פרט, עפרון על נייר, 70X100 סמ, 2022, מאיה ארוך. מתוך אחר שעות