בסלוניקי

כשהגיע שלום גולדמן סוף סוף לימה של סלוניקי, היה נדמה לו שנפרע חובו. כמה דברים הבטיח – לכתוב מכתבים, לפקוד את בית הכנסת לפחות לקריאת התורה בשבת, לאכול כמו שצריך (על מנת שלא לגווע) – ובדבר לא עמד בהבטחתו. אך לים הצליח לבסוף להגיע. עודד את עצמו, והכסף השטוח מילא לו לבסוף מקצה הים לקצה הים את העיניים. אמנם לקח הדבר זמן. כבר כמעט שלושה חודשים ששהה במקום, ובכל פעם שנגלה לו אותו נצנוץ מבין הבניינים הנפרשים, אמר לעצמו שעליו ללכת לשם. באותה הזדמנות יוכל סוף סוף לפסוע לאורכו של המפרץ, להביט מקרוב במגדל הלבן המפורסם, אבל בעיקר – להביט מעט מעל לים עד למרחוק, לעמוד בהבטחתו. בכל נצנוץ אמר זאת לעצמו, והם נקרו לו לעתים תכופות, כשהתחקה אחר מסלולו של רחוב לאורכה של העיר, או כשחתך בין הרחובות הרוחביים הנשפכים לבסוף אל הים, אך אף פעם לא הגיע עד כדי כך. הוא נטמן בין השתי וערב של הרחובות שאורגים את סלוניקי, מגיח בכל פעם במפרק אחר, אך לא הגיע עד הים. באותם הימים, על אף החופש המובהק שאחז בו, עור בית החזה חזר לצרוב באורח לא נעים, וכן משהו קטן ומסמרי דפק תחתיו.
רגליו דווקא התרוצצו. מבית הספר לחדרו, ארבע פעמים ביום (לא אהב לאכול באותו החדר עם אנשים שלא הכיר), והיו הטיולים היומיים לעת ערב עד לתחנת הרכבת המבשרת את היציאה מן העיר. הטיולים הללו היו אמורים להיות אימון כושר, לקראת הגיוס שציפה לו עם חזרתו, אבל אף פעם אחת מן הפעמים לא עמד בקצב שהציב לעצמו למטרה. ודאי שכח גם את תוכניתו לעבור בדרך חזרה ליד הים. שכח לאן הוא הולך ומאין בא, לא רק בטיול זה, ביום כזה או אחר, אלא בכלל, לעצמו, למקומו עכשיו, לסלוניקי. מדי פעם כמעט ושכח שגם בבית הוא מרגיש ככה. וכשהביט סוף סוף מן הים והלאה ראה כמה רחוק הבית (כלומר לא ראה). אך באותו היום, כבר כשפקח את עיניו, התבהר כי נחה עליו רוח אחרת. הוא התרווח בין הסדינים בעת שהתחממו המים, היה שרוי באיזו אחווה עם עצמו. העיניים שהביטו באיבריו היו עיניים חביבות, חייכניות, רגועות. נדמה היה לו פתאום שלכל גופו יש משהו מן החתול (תמיד חשב מן הקוף, מן היתוש). כששטף את גופו, היו העיניים פקוחות. לא הרגילות שלו, החורכות את העור, אלא עדינות, מפויסות. קפץ אל שפתיו חיוך כמעט רחב, תמים וילדי אחז קצף הסבון ברגליו, בעמוקות בית השחי, בסבך שְֹער הערווה. היום הרשה לעצמו להשתהות ברחצה, לסבן את הגוף פעם נוספת, מיותרת, שבארץ ודאי לא היה מרשה לעצמו (וגם אם היה מרשה, הייתה שרה דופקת לו מצדה השני של הדלת, מה נתקעת שם, אתה גומר את כל המים, ולא הייתה לו מנוחה).
מול הראי כמעט ונפגמה שמחת הרגע. הפנים היו אותן פנים, והוא השיב למקומה את מטלית הניקוי הארגמנית שהייתה מונחת עליו לכסותו דרך קבע. לבוש בבגדים נקיים הביט בשעון. השעה הייתה מוקדמת, ארבעים דקות לשמונה, ואילו הוא צריך להגיע לבית הספר רק בשמונה עשרים וחמש. הילדים אמנם מתכנסים בבית הספר כבר בשעה זו, תחילה בחצר הפנימית לשם בדיקת ניקיון ולבוש, ואחר-כך אל חדר בית-הכנסת, לתפילה. אך הוא, לשמחתו, הצליח להשתחרר מחובת התפילה בבוקר. ראשי הקהילה יודעים הרי על בני מערבא, שהם אחרים ביהדותם, ולילדים לא נתן פתח לשאלות, גם אם היה נדמה לו שבעיניהם הם מבקשים לפעמים לשאול ואף לדעת למה נפקד מקומו בוקר-בוקר מן התפילה. הייתה לו אם כך עוד שעה רגועה לפניו, שיוכל להתהלך בה. היום ילך לים, אמר לעצמו.

הוא יצא אל הרחוב שבו עמד המלון, רחוב רחב ובו תנועה מרובה של אנשים, סוסים וחמורים, מדי פעם מכונית מגודלת שהתקדמה באיטיות רבה יותר מן הקבצן העיוור ברחוב, מפליגה בעפר כספינת אבל בהוד, כבוד והדר. הוא בא אל הרחוב באמצעה של תנועה ערה של בוקר, באמצעה של התנופה. הביט בתנועה המתחוללת אצל האנשים ההולכים מעלה ומטה ברחוב, אנשים שנדמה לו שאינם אכולים בחרטה ובחשש. בפסיעות גדולות החל  לרדת את הרחוב. עיניו לא רצו לצרוב הבוקר שום פרצוף, לא ביקשו והתעקשו להשאיר חותם של נצח על הפוגשים בו בדרך, ולבו לא התאכזב לנוכח מבטם האדיש, שלא עבר בו דבר כשחלף בעדם. הוא דמיין את עצמו נישא על גל עד למפרץ, נדמה לגל, להיות גל פוגש גל. היום ילך אל הים ויהי מה.
האור שנפל על הרחוב היה צהוב-לבן ונקי מאוד, וקשה היה להפריד בעיניים, גם החדשות, את הרוח הקרירה החוצפנית שנשבה. יתרה מכך, הרוח והאור היו כרוכים זה בזה לבלי הפרד. נדמה היה כי משב הרוח הוא אחד ממאפייניו של האור. פני העוברים והשבים היו לבנות מאוד, והאור-רוח שפגע בהם כמו הניב מתוך הפרצופים את החלביות שהייתה טמירה בהם. הם התהלכו כנגדו בבגדיהם הזרים, עלו במעלה הגבעה, חצו את הרחובות לעברו, אחרים ירדו בכיוון דומה לשלו אל הים. הוא שם לב לכך שמסלוליהם לא עקביים, שהם חתכו במה שהיה מכנה בימים אחרים פזיזות בין הולכים אחרים, שלא הקפידו לשמור על נתיב מסודר, ומנגד, שבעצם הלכו ושבו אל אותה נקודה מקבילה אל מול הים הנסתר עדיין, כאילו היו חוט הנתפר על בד.
די לך, אמר לעצמו בקול עברי. עליו להירגע, להשתחרר ממוחו. הרי יש בהליכתם חסד, בשעה זו באור-רוח זה. אם יפזר את מיקוד עיניו (החדשות, היכולות) הם ידמו לו כאילו צבעיהם נמרחים מעט, שקווי גבולותיהם אינם ברורים. הוא יֵדע היטב שהוא אינו נמהל בהם והם אינם בו, אך למראית עין יהיו מרוחים בעדינות אל האוויר שסביבם, ללא גימור חד ומפריד, וכך יפה וטוב. והוא הרי בדרך אל הים שייטיב עמו. הוא יודע מילדות שהים אמור להיטיב עם כל נפש, שהים מדבר בכל שפה, או אולי אינו מדבר באף אחת מהן. וכאן, בים, יוכל להרגיש בבית, יוכל לראות את הארץ, אם לא בעיניו לפחות בעיני רוחו.
אותה השפעה מיטיבה של האור-רוח התפוגגה במהירות בין פסיעה לפסיעה או באחד מצומתי הדרכים שעבר בדרך מטה. רוצה היה לחשוב שאשם בכך ענן גדול שעגן מעל הרובע, אבל השמים נדמו לו לבנים-לבנים כשהיו לפני שעה קלה. עתה כבר היה באמצע הדרך בין מרום הגבעה למים, התקרב לאזור העסקים, לקו הרוחב שבו נמצא השוק. לא בטוח היה היכן בדיוק. כאן הייתה תנועת האנשים זמזמנית, הם הפכו דבורים קטנות שתזוזתן במרחב משוננת ועצבנית. נדף מהם עוקץ, קצות הגוף, שולי הבגד (הקליפה) רטטו קלות, בשכרות, דקה מן הדקה. האור והרוח שעד לפני דקה קלה, נחבאו עתה כלא היו. אולי עקבות מהם ניבטו מאותו מסך כהה של צל, כמו פתיתי לכלוך שנשרו – הואילה השמש בטובה – אל הארץ. הוא רצה להרים את מבטו קדימה ולראות את הים, ודאי היה מרגיע את רוחו, אבל מבלי משים סטה מן הדרך היורדת מטה ומצא עצמו בפתחו של השוק. צפיפות האנשים מילאה את עיניו בדים, גוני בורדו וירוק, בד לפוף על כרס ועל ראש. הנמיך את מבטו אל קו פעולתן של הידיים, חשב שהדבר ירגיע, אך הזרועות, נשלחות זו אל זו, כמו הצווארים המתאספים ויוצאים מבעד למפתחי החולצות, בוקעות גדולות בכמה מידות על הכפתורים הנחים רפויים בקנה השרוולים המקופלים (בגדים שעברו בירושה במרוצת הדורות, או שרידים דווקא, מה שלבשו על גופם תושבי העיר ביום השריפה). באוזניו ובעיניו התנגשו צלצולי המטבעות בהברות זרות, שאת מקורן כמו את הצטרפותן אינו מבין. אולי ילמד עצמו עוד קצת מן היוונית, אם יזדמן לו. נותר לו עוד זמן לבד פה.

הוא סב על עקביו, לא רץ במחשבותיו הלאה אל משמעותם של דברים, לא מתרפה מכוחו, ושוב עמד על הדרך. משמאל למטה ראה את סוף מסלולו והרחיב את נחיריו כדי לגמוע מעט מן הים במקום אוויר. יגיע לשם, ושם העולם כולו יוקף מים. על היבשה יש יותר מדי אוויר. בעומדו בדק בינו לבינו ושמח לגלות שחסד האור והרוח באיברים שב וחזר לגעת בו.
פתוח מעט, מציץ מבעד למפתח הצווארון, דפק לבו בקרבו במהירות, הגוף היה מטפחת מהודרת שבתוכה נעטף הלב, נשמר בעדינות. פסיעות ספורות בקצב מהיר והווילון נפרש לצדדים. הים נפרש למולו, הגיע עד אליו. הוא חצה את הדרך ואת פסי החשמלית המונחים לאורכה ופסע עד לקצה, נעמד בקצה העיר, במקום שבו ירדו מדרגות אבן אל המים, לטובת הולכי הים. מרקם הים היה כסף-לבן ראוותני וממכר. הוא הביט מהופנט במשטח הפרוש לרגליו, בציפייה שבחדירת העיניים אותה חלקות אחידה תיסדק, שיוכל להטביע בה את עיניו ולראות מה מסתתר למטה (הוא לא אהב להרחיק בכניסתו אל המים, מאז היה קטן, האמין שהדברים מתגלים בהתקלפות, ושכבה תחת שכבה מסתתרים דברים שאינו יודע). הוא לא הבין כיצד חברו כל הגלים כולם אל הרוגע השטוח הזה. נדמה היה כאילו כלל אין גלים בים זה שלפניו, אלא מקשה אחת ארוכה גדולה ובלתי נפרדת, כמו בד אחד רחב. ואילו הגלים של ארץ ישראל, שהכיר, נפקדים פרועים, כל גל במסלולו מייצר מעל חול הקרקעית בחישה כמעט מעוררת בחילה, צורבת בחומה. כאן לא הצליח לזהות היפרדות, היכן נגמר גל אחד ומתחיל אחר. כמו שמיכה עבה, כסופה ומנצנצת, ישבו המים באגנם, נפרשים עד לעומק. לרגע רצה להניח את כף רגלו על המים, ואחר את השנייה, ולצעוד כך במסלול ישר ובלי טרחה מיותרת אל ביתו בתל אביב, למצוא את שרה וכרסה בבגדיה המלוכלכים מחלב ואורז, לאחוז בידה בעדינות, להושיב אותה העייפה על המיטה העקומה — ללטף את הפנים דמויות הינשוף, את העיניים החומות, בנויות כל אחת כמו קליפת שקד מיובשת, את העור הלבן שמתחתיו רצים מים חומים בהירים, למשוך קצת בצמתה הארוכה, לבקש ממנה לפזרה. הוא לא העז להניח רגלו על המים, היו באזור אנשים רבים מלבדו.

כשהביט לאחוריו ולצדדיו ראה, אלה שהרחיקו והגיעו עד קו המים היו עומדים במקום, אלה בפעלתנות המרובה ביותר צעדו בעצלתיים, בין אבני קצה הדרך, בין ספסל אבן אחד לשני, או שהשתרכו זה לצד זה בשיחה, נעליהם מלוכלכות, ישנות או דווקא מצוחצחות להפליא אבל במין עליבות כזו, בעשייה נמרצת מדי. ואולי לא מלוכלכות, אולי נקיות באופן החושף את לכלוכן הבלתי ניתן למחיקה, את עוני בעליהן. רובם לבשו חליפות עסקים כבדות, בגדים עשויים בדים פשוטים, אלה עם תרבושים על הראש, אחרים עם כובעים אירופאיים. אנשים כסויים בבגדיהם, נחבאים מפניו. אוזניו של גולדמן כאבו מבפנים, כמו המיץ בתוכן, זה שתמיד ידע שנמצא בהן, גם אם חפר עמוק ולא מצא לו עדות, התהפך או עלה על גדותיו. כמו מחלת ים התחילה לפעול בו, עורו הים ותוכו ספינה מתנדנדת, או להפך. ואי שם עמוק בפנים לכוד נוסע אחד אחוז בחילה. בודד ככלב.
גולדמן תהה מיהם האנשים הללו שעומדים, משתרכים לאיטם לצדו. ודאי לא היו דייגים. אנשי הים כבר היו רחוקים כברת דרך מהחוף בשעה כזו. העיד על כך גם מלבושם, עד כמה שניתן להבין במקום שאינו בית (על הילדים לא הבין שום דבר כבר שלושה חודשים. מאיזה בית באו ומה עובר בלבם או בראשם. היה מאוכזב מעצמו). האנשים על קו הים, נפלה ההבנה בקרבו, היו בני אדם סתם. אנשי יבשה, כמותו, שחייהם ומותם יימצאו על החוף, בין רבים אחרים, בעיסוקים קטנים וקטנוניים, ללא גבורה. הוא תהה מאין הם באים אך לא רצה לבוא עם איש בדברים. כך או כך, הם היו רבים מדי, ממסלולים שונים מדי, ואין שום דרך שיֵדע לומר עליהם דבר-מה. אולי אם היו יהודים. הוא תהה כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להיות סתם כך, בבוקר זה, על גבול הים. מחשבה ניקרה דקות בראשו: אולי היה היום איזה עניין מיוחד שבא מן הים. אולי כל אחד ואחד מהם, ובינותם גם הוא, נמשך בלבו משום-מה אל הים (אולי אותם שנדמו מלופפים על חוט לפני שעה קלה היו מאלה שהגיעו לכאן כמותו).

האוויר החל להתחמם, מביא עמו דחיסות כתומה יותר ויותר אל מעל למפרץ. הוא עצם את עיניו ונשם לתוך נחיריו את העובי ההולך ומתרקם, בכל זאת עדיין נרמז, של החום. דמיון דק לחומה של תל אביב העיק עליו, הרי רצה להישאר רחוק ככל שניתן (ובו, הכי קרוב שיכול). ועל כן התחייב בינו לבין עצמו וכן בפני שרה נשבע במפורש, להגיע לים, שמשם יכולה העין לקשור קשר. הוא הרגיש שעומדות לפניו דקות לא רבות, לפני שיגיע חום מכיוון הים פנימה אל היבשה. הוא עצם את עיניו, פקח ועצם שוב, וכך חוזר חלילה. בכל פעם האריך מעט את השהות בעיניים סגורות, רוכש לעצמו ביטחון בסביבה (ואולי אם היה מתנהל ככה, בבטחה, היה מצליח גם ללכת על המים). בכתום, אולי אף אדום שראו עיניו הסגורות, חשב לעצמו, אילו חי כל הזמן באור היה משתגע. צריך אדם מדי פעם את השחור (שחור) המנחם שבין קליפת מחשבה טיפשית אחרונה למשק עיניים ראשון של בוקר. ובכל זאת, בשעת בוקר נדירה זו, גם אם הורגשה מעט קליפתו ההפוכה, חוץ-פנים, כמו לא לבש את הבגד כולו אלא רק את שרוולי החולצה הפוכים, לא הוציאו האור מתחום הדעת. גולדמן הרגיש, ידע שהוא חלק משלמות כלשהי, ונהנה להבחין במתינות ובסבלנות (בלי מחשבות מעקצצות, קופצות), איך הדברים כולם (החום, הרוח, האור) משחקים חליפות באיברים (בבדים). הוא שהה כמה שניות בעיניים עצומות, הרוח מבדרת את צורתו, בעדינות שיש בה מעט שיני-חום בקצותיה, צריבה דקה מן הדקה. הוא התפלא למצוא בתוכו זוג רגליים חזקות ועבות, אולי ממש כמו זוגות הרגליים שראה בחוף שבבית, על הברך משתרגים השרירים כצמח מטפס, בולטים ועקלקלים מתלפפים על הירך, גם אצלו, עמידה בוטחת ופתוחה, הישבן מוטה מעט קדימה ופנימה אל עצם הזנב, מגיש כמעט לראווה לים את איבריו, חש את אשכיו באים במגע האוויר שנכנס דרך מסלולי התעופה של המכנסיים הקצרים, כלי הדם מתמלאים, האיבר (זה שלעתים נשכח קיומו) מזדקר לערות לפתע בלי הכנה, נמלא חום, תופח, החזה גם הוא איתן (שרה הייתה אומרת חוצפן ודופקת טפיחה לחה על בד החולצה בכף ידה), הפטמות מוקשות, מורגשות, מדגדגות. חלקים שונים בו הצטרפו אל ההתרחשות, חלקם האחורי של המרפקים, פנימם האחורי של הברכיים, אותו מקום נסתר וחם כל כך אצל האנשים (ידע על כולם, אבל הרגיש רק את של שרה), השתפשפו-נשרטו קלות מן הרוח הבאה במידות משוננות של חום, כפות ידיו נפתחו, מורמות מעט לצדדים, מונחות בעדנה על עצמות הירכיים (אדם על מרצפת אבן נראה מעלה ומוריד ידיו פעם אחת כמו כנפי ציפור).
פקח שוב את עיניו, חש יובש בגרונו. אנשי אותו הבוקר על קצה היבשה המשיכו לעסוק בענייניהם, הים גם הוא. וגולדמן הביט בו משתאה. הוא יצטרך לשוב לסלוניקי, להביא עמו את שרה, את התינוק שייוולד, להראות לשניהם את היופי השקט הפרוש מתחת לעין. פתאום חשב, אולי תהיה זו תינוקת, ונעצב מאוד. בבת אחת משכה אותו המחשבה לארץ ישראל, לתל אביב, לבית הוריו, מה יחשבו, מה יאמרו. מה יאמר אביו. הוא התעקש לנתק את החוט הזה, מזכיר לעצמו שכאן למד איכשהו, השם יודע איך, להיות לעצמו (להוליך שולל את המחשבה המנקרת פנימה עוד ועוד, המאכלת, להתרכז בצעדים, בנשימות, להוליך שולל את המחשבה המנקרת פנימה עוד ועוד). בימים לפני נסיעתו הלכו ורבו המדברים עמו, גם אלה שבעבר לא האריכו עמו בדברים, שלא הייתה ביניהם ההתקשרות הטבעית. והוא הרגיש שמבעד לעצות, לשיחות החיזוק או הפקפוק הקטנות שקרוביו ומכריו ושכניו ביקשו לנהל עמו, הם קושרים אותו, כמו שבוי לבן קשור לעץ במעוזם של אינדיאנים, ובמפעל משותף, כל אחד מהם מהדק קשר אחר, מהדק חיבוקו של העץ אותו. אך הוא קיבל זאת בחיוך עד כמה שיכול, הרגיש גדול לרגעים בסתר, לא סיפר זאת אף לשרה (מה פירוש אף? ודאי!). אמר לעצמו, כל זה משום שסלוניקי רחוקה, ואין לדעת מה יהיה בה. כשעלה על האונייה ידע שצדק. באמצע הדרך, חוט כלשהו ניתק, לא ידע בדיוק מה טיבו, אך הוא לקח את המועקות איתו בחזרה אל החוף, כציפור עפה נמוך מעל המים, הוא נותר קל יותר. באוויר הסיפון הביט קדימה, על אף ששם ושם היה ים. אמר לעצמו, מכאן אין לדעת מה יהיה.

תחת השמים ההולכים ונצבעים כתום מעל ראשו פקח את עיניו. זמן המשחק המשונה עם הים, עם קצהו האחר של הים (מאותת כאיתותי ספינות למגדלור, אף באור יום), נגמר. הוא קיפל את איבריו פנימה אל תוך עצמו ופנה שמאלה. כבר היה כמעט חם ממש, ונדמה היה לו שעבר זמן רב מאז יצא לדרך. אך הוא סירב להביט בשעונו, נטה להאמין שהקצב המתון של התקדמותו מתקדם בד בבד עם הזמן. הוא הגיע למגדל ונעצר, התבונן עליו מלמטה. אחר הקיף אותו סיבובים בודדים, משמאל ומימין, באיטיות, מאתר בכף ידו את האבנים הלבנות החבויות תחת חומר מאחה (לא ממש לבנות למעשה, הן נשאו על עצמן את השם הזה מבלי שכבר יתאים להן), חשב, חיברו את המגדל יחדיו, כיצד אבנים קטנות כל כך עושות זאת, והמגדל עומד לו זמן רב מבלי ליפול.
בחצי הדרך השמש שדפקה על ראשו כל הבוקר הזה נתנה את אותותיה. הוא התעייף מאוד. תוך הליכתו נעצמו העיניים בלי שליטה על ארכובותיהן, צבטו את בשר העפעפיים, שפתיו יבשו מאוד, ראשו דפק בכאב. אז זכר — עם שנפתח החוף לעומתם רצו אל הים, והוא רץ אחריהם, חולצים בריצתם את נעליהם, הם נעמדו על החול הרטוב, השייך כבר לים, מחאו כפיים, צווחו בשמחה, כפראים ראשונים. פרשו אז אחדים אל פנים החוף, מעט מאחור מעט מלפנים, בונים מבנים מפוארים ומורכבים, משתפים פעולה, נושאים ונותנים. ויצחק ודאי הלך עמהם. גולדמן עצמו עמד על החול הרטוב עדיין, ברגליו היחפות, הביט נכחו אל הים. נמשך במבטו אל תוכו. בשעת הבוקר היה צבע לבן משוח מעל הגלים, מאחה בינם ובין השמים. ערפל מקומי, שעשוי לבשר סערה אך לעתים הנו דבר שבשגרה. פעמים ראה התרחשות כזו גם מעל גלי תל אביב, פעמים הביט בהם ישוב על פיסת בד ואצבעותיה היבשות של כלתו לוחצות בכפו, חודרות תחת העור. כשנפנה אל הילדים מצאם (לא מצאם) מלוא כפיים בעיסוקיהם, בקבוצות ובזוגות, מעטים נותרו לבדם, פזורים על פני החול. הוא נעמד מעל חבורה גדולה העומלת על הקמת מבצר. הוא לימדם איך לכנות כל חלק וחלק, והם חזרו אחריו. כיצד נעלם יצחק אל הים הסוער שבלע אותו, הים השקט המשוח מעל הנמל והעיר, לא, הים הסוער של חוץ העיר.  בכסף השטוח שנפרש לפניו הבוקר, היה נדמה לו, ראה כיפת ראש שחורה נבלעת פנימה.

כמו מהופנט פקח את עיניו שנחלשו מהאור, מתאמץ להחזיקן פקוחות עד שיגיע לנמל, עד שיוכל לגמוע את מראות היהודים החזקים שיהלכו לפניו, עולים ויורדים לבטח בגשרי עץ קלוקלים, מאולתרים לרגע כבר עשרות שנים, אולי מאות, לא ידע להגיד בדיוק. הוא ראה בעיניו את עורם האדום, צרוב השמש, ודימה כי בוהק האור המשתקף ממנו חורט על גופו סימנים גדולים של אור חם. הוא התעייף מאוד. אולי יֵשב לרגע קט על ספסל אבן שייקרה בדרכו, אך טרם נקרה בדרכו. לבסוף הניח עצמו על עמוד אבן קטום בקו המים שפשף את פניו ונשען קדימה עם מרפקיו על ברכיו, הכניס את פרצופו לתוך כפות הידיים לעיגול של חשכה. פתאום נרגע. היה כל כך נעים ומתוק בתוך כפות הידיים, כמו ילד ערסל את עצמו. יכול היה להירדם שם. אך התסמינים לא שככו, גלים עבים של חום חלפו דרך ראשו והלמו בו, והעיניים והפה כה יבשים היו, אף שסגר ופקח אותם בתוך השחור, מנסה ללחלחם מעט. גם האוזניים, הנוזל בתוכם ודאי התחמם יתר על המידה, אולי נמס (משהו לא טוב זחל במעברי המחשבה). אבל בתוך הכפות חשוך היה ושקט. ממרחק שמע, כך דימה, את קריאות הסבלים הגסות, כאילו היו מרחק שנות אור ממנו. הוא היה דייר זעיר ונסתר בקונכייה והכול התעמעם והורחק.

גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
דימוי: ללא כותרת, ליאורה לאור 2012