ברלין

צבעים שונים באוויר מתחילים להתפזר ואני עומדת ביניהם, ילדה, לפעמים כבר ילדה בסוף חייה.

בלילה שלפני הטיסה דני רכבה על האופניים הביתה. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. החום של חודש מאי התחלף בקרירות לילית. היא דיוושה בנחלת בנימין, הרימה את ידיה מעט מעל לכידון, האופניים החלו לסטות ודני מיד השיבה את ידיה למקומן. היא המשיכה עד לבניין שבו גרה, קשרה את האופניים בחדר המדרגות ועלתה לדירה שלה. למחרת קמה בשבע בבוקר, ערנית במיוחד. היא יצאה באוטובוס לתחנת הרכבת ומשם אל שדה התעופה. הטיסה שלה נחתה במינכן – אילוץ של טיסות זולות בתאריכים גמישים. דני לא הצליחה לישון בטיסה. מעל לעננים התהפכה הבטן שלה שוב ושוב, היא נוסעת לברלין, היא נוסעת לפגוש את אדם. היא לא הצליחה להחליט מה מרגש אותה יותר, ברלין, העיר שסקרנה אותה מאז ילדותה, או אדם, הבחור שלה. היא ספרה כמה חודשים הם ביחד. בערך שבעה. בברלין הוא נמצא כבר חודש וחצי, הם לא התראו מאז שטס.

אחרי שנחתה, נסעה באוטובוס אל תחנת הרכבת המרכזית של מינכן. התחנה ההומה הזכירה לה תחנות רכבת אחרות באירופה, מהטיול שעשתה לבדה לפני שהתחילה ללמוד. אור נכנס דרך החלונות בתקרה המלאה בברזלים ושטף את התחנה. נדמה לה שככה נראות כל התחנות באירופה. דני קנתה לעצמה קפה וכריך והתקדמה אל הרציף. רעש הרכבות התערבב עם קול הכרוז. היא התחילה להרגיש עייפות. הרכבת לברלין נסעה כמעט חמש שעות, ועצרה שבע פעמים לפני שהגיעה ליעדה. הנופים התחלפו והיו שונים כל כך מהנופים בארץ. ארץ של יערות ירוקים, גבעות רעננות ואגמים. כשאמרה לסבא שלה שהיא נוסעת לברלין לעשרה ימים, עיניו האפורות הביטו בה בעצב מהול בפחד, מוקפות בקמטים שמספרים את סיפור המלחמה. גרמניה עשתה לו צמרמורת, אבל הנופים שמול עיניה היו משובבי נפש.

כשהתקרבה לברלין חלפה הרכבת לצד יערות של עצים דקים, גבוהים וצפופים. שמש שכבר החלה לשקוע עברה בין הגזעים הלבנים וסנוורה את דני מבעד לחלון הזכוכית במופע של אורות מאירים וכבים. אחרי היערות הופיעו תחנות הכוח האירופאיות העצומות. היא עמדה להגיע לברלין. השמש נתנה אותות אחרונים בשמים ואחריה הציפה החשכה את העיר, משאירה אורות מלאכותיים בוהקים. התחנה שאליה הגיעה פרשה רשת אדירה של קווי אוטובוס, רכבות תחתיות, חשמליות, רכבות בין-עירוניות וריח חזק ומהול של מאפים ובושם. היא עלתה במדרגות הנעות עם המזוודה הקטנה שלה ותיק הגב, מרוצה מכך שהצליחה להסתדר לבד. מהרכבת החשמלית בחנה לראשונה את העיר הזו, ברלין החלומית. היא הסתכלה על הנוסעים האחרים ברכבת. בחורה בהירת עור ושיער עם מעיל ארוך, נעלי דוקטור מרטינס ועגילי חישוק ישבה מולה. מאחוריה ישבה אישה כהת עור, לבושה בחולצת טריקו ורודה, וילד מכורבל בחיקה. מימינה ארבעה בחורים עם צבעים בשיער, מכנסי ג'ינס קרועים ומגפיים. המולת דיבורים. היא ניסתה להיזכר איך דמיינה את העיר הזאת, אבל הדמיון כבר התערבב עם המראות החדשים, עם המציאות. בטרפטאוור פארק היא החליפה את הרכבת באוטובוס, החשכה גברה והאנשים נראו לה אפלים מאוד, שתויים ומוזרים.

כשהגיעה לקרויצברג העייפות מהנסיעה הארוכה הכריעה אותה. העיר היתה אפופת אורות, מלוכלכת, נדמה היה לה שמפחי האשפה יוצאת הפסולת לטייל ברחובות. אף אחד לא בא לפגוש אותה בתחנת האוטובוס, לא היה לה איך להודיע מתי בדיוק תבוא. היא הסתכלה על המפה המצולמת בנייד שלה, שהכינה מבעוד מועד, ועשתה את הדרך עד למריאננשטראסה. מדרכת האספלט היתה חפורה והיא עקפה בזהירות את הבורות כדי שלא ייכנס חול לגלגלי המזוודה שלה. היא הגיעה עד לקומפלקס של בניינים אחידים. בחוץ עמדו עשרות זוגות אופניים צבעוניים, שחנו בצמדים, משכלים את הכידונים שלהם כמו איילים מקורננים, שעונים על עצים ועמודי תאורה. אחד מהם של הבחור שלה, היא ניסתה לנחש איזה. אחד מהם, הוא אמר לה, הוא שכר בשבילה מחנות בנויקלן. בבוקר היא רק תצטרך להתאים את הגובה. היא צלצלה בפעמון המיועד. אדם ירד בגרם המדרגות ופתח לה את דלת הבניין. היא נכנסה. את המזוודה הוא לא לקח עבורה, אבל חיבק אותה דקה ארוכה ואמר, אני שמח שבאת.

למחרת, אדם ודני חצו את ברלין באופניים, מתפתלים ברוח כמו זוג עפיפונים. בימי הביקור שלה, ימי הפסחא האביבי בברלין, אדם היה בחופשה מהלימודים. הוא הכיר לה את החברים שלו, רובם, אמר לה, גם באו לכאן כמוהו לסמסטר אחד, לחילופים. הם ישבו בבר, בקושי מצאו מקום נחמד לקבוצה גדולה של אנשים. הם הזמינו בירות, אחר כך הריחו קוקאין, נכנסו בזוגות לשירותים. בברלין מותר לעשן במקומות סגורים, דני הציתה סיגריה. היא ראתה את אדם מחייך אל בחורה אחרת, אווה הפולנייה, חברה שלו מהלימודים. הוא שאל אותה בלי קול – את בסדר? דני התכווצה. אווה קמה ונופפה בידה באוויר, השתעלה. היא לא אהבה שמעשנים לידה. דני כיבתה את הסיגריה. התחשק לה להתחבא. היא פחדה שתצטרך לחלוק את אדם. התקשורת עם האנשים האחרים הבהילה אותה, היא העדיפה להיות לבדה. לבד לא צריך לחלוק. היא לא תצטרך לחלוק גם את עצמה. היא חשבה על תומר, החבר שלה לשעבר, שאותו היא חלקה עם בחורות אחרות גם בלי שרצתה ובלי שידעה. היא הסתכלה סביב, מיהם האנשים האלו שלידה, שוב יש לידה גבר, אבל גם הגבר הזה עתיד להיעלם יום אחד, אולי הוא עוד קרוב שיסתיים ברחוק. תחושת זרות התפשטה בתוך גופה. היא הרגישה לבד בארץ זרה. אדם הביט בה בעיניו הטובות. הוא הרגיש בריחוק שלה ומשך אותה אליו, הניח יד על כתפה ולחש, איזה כיף שאת פה.

בבקרים הם קמו, שתו קפה, קנו לחם טרי במאפייה של מהגרים איטלקים ליד הבית. הם אכלו, יצאו, הסתובבו, קשרו את האופניים מחוץ לגלריות ומוזיאונים, קנו בגדים, התלבשו יפה, דיברו על אסתטיקה ואמנות. דני סיפרה לו על ספרים ועל תיאוריות ביקורתיות שקראה, ואדם דיבר על אדריכלות, על דפוס וטיפוגרפיה. הם בחנו כרזות שנתלו ברחוב, והוא אמר לה, בחיבה ובצחוק, אם שאלת את עצמך איזה פונט זה – והיא הנהנה, בדיוק זה מה ששאלתי – זה הלווטיקה, הוא אמר, ונשא חן בעיניה. מזג האוויר היה יפה, השמש ליטפה. הם התחרו זה בזו באופניים. מפעם לפעם היא ניסתה לעזוב את הכידון. גם אדם לא ידע לרכוב בלי ידיים, אבל תומר ידע, ולפעמים היה מקניט אותה. תעזבי, היה אומר לה, פשוט נסי לעזוב, ומנופף בידיו החופשיות. כשרכבה על האופניים, גבו של אדם לפניה, עטוף במעיל דק, וצעיף כרוך סביב צווארו, היא שאלה את עצמה אם היא באמת מאושרת. אולי לא כך מרגיש אושר. השמחה שחשה היתה כל כך דלה – מספיק שיוציאו אותה בלילה, מספיק שיניחו מולה משקה, שייתנו לה שורה ושיחזירו אותה הביתה, ואז להזדיין. היא שמעה פעם שצוואר הרחם נשחק ככל שאישה פעילה יותר במיטה. היא פחדה שצוואר הרחם שלה נעשה תשוש. היא תשושה בעצמה, אולי היא לא באמת מאושרת. כשירד הלילה הזמן התארך. הם דיברו עד שהשחר החל לעלות. היא אמרה לו שלפעמים היא פוחדת, הוא חיבק אותה והם התקרבו.

שבוע ימים שיחקו בלגור יחד בדירה בקרויצברג. דני התאהבה ברחובות של ברלין כמו שהתאהבה בדמויות מהספרים שקראה. ברחובות המדרכות היו עקומות, כאילו האספלט נוצק על אדמה גלית ולא מיושרת. אדם סיפר לה שהונדרטוואסר אמר שרצפה עקומה היא כמו מוזיקה לרגליים. בברלין, אמר אדם, המדרכה היא מוזיקה לרגליים. הרחובות נראו שבורים, אבל העצים סוככו עליהם בנדיבות גדולה ואצילית וגרמו לדני להתרשם ולהתרווח, להירגע. היא הסתכלה החוצה מהחלון. עץ טיפס ועבר את חלון הבית בקומה השנייה. בשיער רטוב, היא התהלכה בדירה המחופה במדבקת פרקט. קצת קר וקצת נעים. אדם הלך לבית קפה, להכין מטלות ללימודים. היא נשארה לבד. כל מה שמתחיל בברלין נועד להיות יפה, מלא במסתורין, זוהר, חשבה. כאן נברא פעם אחת סוף העולם וכאן נבראה התחלה של עולם אחר, סביב תעלות הנהר שמתפתלות בתוך העיר. הדירה היתה לה מקום מפלט. אדם שכר אותה מבחורה ישראלית שחזרה לארץ לכמה חודשים. מה טובה דירה ישראלית שיש בה ספרים בעברית. דני עברה באצבעה על הספרים ועצרה על אחד של פרימו לוי. הטבלה המחזורית. תומר היה מקריא לה סיפורים של פרימו לוי, היא היתה מתעטפת בגופו, והוא היה מעסה את ראשה בתנועות סיבוביות ומקריא לה פרקים עצובים, מכמירי לב, שנחקקו בלבה עד לסוף הימים. פעם הקריא לה סיפור על אי של חיות משונות, ועל תקופת הייחום שלהן, מאות פרפרים ופרחים שטפו את עיניה כשהמילים של פרימו לוי חלפו בראשה. על הספה הלבנה בדירה היא התגעגעה אל אדם. הוא פה, בסך הכול בבית הקפה שבקצה הרחוב, ובכל זאת היא התגעגעה. התגעגעה גם אל עצמה. היא התקשתה לבחון את התחושות האלו על רקע היחסים האחרים שהיו לה, כל הגברים בחייה הפכו לגבר אחד. כשהסתכלה על אדם, מדי פעם היה עולה בה דחף לקרוא לו בשם אחר, של אחד מאהוביה הקודמים, עוד לפני תומר. ברגע האחרון היתה מתעשתת ואומרת נכון. אדם.

מול החלון והעץ המוריק, המתחדש אחרי החורף, מזיז ענפיו ברוח, היא התחילה לקרוא בספר. פרימו לוי סיפר על מלחמת העולם השנייה, איך החלה, איך היה לו באיטליה עתיד מבטיח של כימאי. עבר יסוד-יסוד. הסיפורים משובצים בתוך הספר כמו טלאים. באחד הימים, כשאדם והיא רכבו הביתה, הם האריכו את הדרך כדי לעבור דרך שער הניצחון. גדול ורם הוא ניצב, מסמל את הכניסה, ותחתיו עברו פעם גדודי הנאצים. מה הם חשבו באותם רגעים? האם יש טעם לעבור מתחת לשער ולהביע משאלה לעולם של הרמוניה, דני שאלה את עצמה, וליתר ביטחון, הביעה משאלה כזו. היא נזכרה שראתה פעם מנחתי מסוקים עצומים שבנו הנאצים. מבני הבטון העצומים נראו זרים לגמרי בתוך הפארק הירוק שבו היתה. זרה וקרה, ככה דמיינה דני את המלחמה. היא חשבה על סבא שלה.

ביום ראשון האחרון שלה בברלין, הם נסעו לטמפלהופר פארק. בדרך היא ניסתה לעזוב את הכידון. הם עצרו לאכול ארוחת בוקר ולשתות קפה. הטלפון של אדם צלצל, והוא סימן לה שהוא יוצא החוצה. זאת אימא שלי, אמר. דני נותרה לבדה מול כוס הקפה שלה. היה חם בבית הקפה, והיא הרגישה את עצמה מזיעה מעט. היא הוציאה את הספר של פרימו לוי מהתיק שלה וקראה בו. אדם עדיין לא חזר. היא הרימה עיניה אל חלל בית הקפה. מולה ישבה על כיסא, שעונה על הקיר, בחורה עם שיער ערמוני. היא לבשה חולצה לבנה כמעט שקופה עם מחשוף נדיב, בלי חזייה, ושתתה כוס יין לבן. דני הביטה בה ממושכות. השיער שלה היה אסוף ברישול, נע בעדינות ברוח שנכנסה דרך הדלת הפתוחה. דני נשמה אותה אל תוך גופה. את הנינוחות שלה. מתי הלך אדם? היא הביטה בשעון. נדמה לה שהלך לפני מאה שנים. עדיין הוא מדבר בטלפון? תהתה. היא השעינה את ראשה על הספה שעליה ישבה. הניחה את הספר לצדה. בחלום זעיר שעטף אותה, כמעט בהקיץ, היא ראתה את עצמה בעבר. היא נסעה באוטו, היא פחדה שהיא בהיריון. כשהקיצה אף אחד עדיין לא חזר. היא לגמה מהקפה שלה. הסתכלה בחלון. הוא חייב לחזור, חשבה לעצמה. הדברים שלו כאן. ואולי הדברים שלו היו תמיד הדברים שלה, אולי היא באה לבד, אולי בכל פעם שקשרה את האופניים ליד אלו שלו, בעצם קשרה אותם ליד אופניהם של אלמונים. אולי אדם לא היה קיים. אבל אדם נכנס אל הקפה, תפס את מבטה מהדלת וחייך אליה חיוך מתוק. כן, הוא נשא חן בעיניה.

כשהגיעו אל הפארק אדם הכריז, הנה שדה התעופה הנאצי, וברגע אחד דני דמיינה את ברלין הנאצית. המילים האלו שגדלה עליהן, שחקוקות בעורקיה, התפרשו במרחב המציאות. היא ראתה את גודלו של שדה התעופה, דמיינה איך המריאו הנאצים למלחמות שלהם. בתוך הדשא הירוק נותרו מסלולי הנחיתה וההמראה האיתנים. רחבים, אפורים ועצומים כמפלצות. הם רכבו עליהם במהירות נגד כיוון הרוח. הרוח ניסתה לעצור בעדם אבל הם נלחמו בנחישות כדי להגיע אל כרי הדשא הנכספים. דיוושו בעלייה. בקצה הדרך, כשהגיעו, התפרקו על הדשא החמים. שתו בירות מפחיות מתכת מעל המרבד הירוק. עפיפונים שטו בשמים הכחולים האינסופיים. אנשים השתזפו על הדשא. העולם החזיק בתוכו חופש ואימה עכורה, החזיק בו זמנית את הכול. ילדי עפיפונים כבשו באהבת הלב את שדה התעופה הנאצי.

לקראת אחר הצהריים הם פנו לצאת מהפארק. הם חזרו את כל הדרך על המסלולים האפורים, הפעם בירידה עם כיוון הרוח. דני הרימה ידיים מהכידון, והאופניים נסעו מעצמם, בלי להחזיק. פרימו לוי כתב: "חייב כל גרמני להשיב על אשמת אושוויץ, ובעצם כל אדם, ולאחר אושוויץ שוב אין אדם רשאי להיות לא-חמוש". אבל דני אינה חמושה, אף אחד אינו חמוש תחת העפיפונים. היא עוזבת ידיים.

מהדורה מקוונת | פברואר 2022
דימוי: ללא כותרת, יעל לאוקומוביץ, 2021