בתנועה ים תיכונית מתמדת

אולי אנחנו האויבים של עצמנו

בת ים, שנות השבעים: זה לא כבר הסתיימה המלחמה הנוראית עם הארץ שממנה באו הורי, מצרים. אני לא זוכר דבר מהמלחמה. הייתי רק בן שנה וחצי. אבל אני זוכר מראות, מפגשים משפחתיים, מילים שנאמרו וסיפורים שבאו בעקבותיה. הבן של השכנה חוזר מהשבי המצרי וכל השכנים יוצאים לחגוג לו ברחוב; בן דוד של אמא חוזר עצבני, חרד, קצת משונה, מעשן בשרשרת, ואסור להרעיש על ידו; הבן של טואה, בת דודה של אמא, נהרג בסיני. זמן קצר אחר כך נפטר גם בעלה. הוא לא עמד בזה, היא אומרת לאמא שלי בערבית ובוכה. כולם שם במשפחה מדברים ערבית. אנחנו מדברים עברית וערבית ולפעמים גם צרפתית, אנחנו בעדנו אבל לא ממש נגדם, רוצים שישראל תנצח אבל לא שמצרים תפסיד, אנחנו ישראלים אבל גם מצרים, ואני כבר לא מבין דבר. מצרים, ככה אומרים בטלוויזיה, היא האויבת הכי מסוכנת של ישראל. היא רוצה להשמיד אותנו. אבל סבתא שלי יודעת שזה לא באמת. היא מכירה אותם יותר טוב, ואני חושב שאולי המשפחה שלי מסתירה משהו.
אני רוצה להבין הכול, ויש לי אינספור שאלות: אם מצרים מסוכנת כל כך, איך חיו בה הוריי? אם התנכלו להם, למה לא ברחו? אם רדפו אותם, איך זה שיש להם זיכרונות יפים משם, ואיך זה שאיש מהם לא שילם בחייו? אם היה להם רע ובאו לארץ, איך זה שאינם שונאים את המצרים? אם באמת ובתמים ישראלים אנחנו, מדוע בבית מדברים שונה כל כך מהדברים שאני שומע בחוץ? אני מבקש לדעת על מצרים עוד ועוד, ומחפש תשובות לכל השאלות האלה ולרבות אחרות.
הדרך מהבית שלנו ברחוב שדרות העצמאות ליד הים ועד לבית של סבתא שבשכונת עמידר אורכת כחצי שעת הליכה. אבא הולך אליה בכל יום שני ורביעי, מביא אותה אלינו בכל יום שישי ומלווה אותה חזרה בשבת. אני מתלווה אליו תמיד, לא מוכן לוותר אף פעם, כדי שאוכל לשאול אותו את כל השאלות שאני רוצה. בכל שבוע יש לי בסך הכול שלוש שעות של שאלות. והוא, בסבלנות אין-קץ, עונה ומנסה להסביר.

בתנועה ים תיכונית מתמדת

כשאבא קונה את המכונית הראשונה שלנו, חיפושית, אנחנו מפסיקים ללכת לסבתא ברגל. זמן השאלות שלי מתקצר מאוד, ואני מתחיל יותר ויותר לבקר קרובי משפחה אחרים, רחוקים יותר, כדי לשאול אותם על מצרים ועל החיים שם. אני מנסה ללמוד מה זה אומר להיות יהודים במצרים, מבקש לדעת כמה שיותר על המשפחה ומקורותיה.
אלו מקונסטנטין שבאלג'יריה, משפחת חזק, שהגיעו לחיפה מתישהו באמצע המאה התשע-עשרה. הם התיישבו בטבריה, שם נולד סבו של אבי ב-1861, אך התקשו לשרוד בה. באותה שנה עזבו את העיר, וכמו בימי המקרא ירדו לשבור שבר במצרים, אסם התבואה. סבתי, אמו של אבי, כבר נולדה בקהיר ב-1897.
גם משפחת אביו של אבי, משפחת ביזאוי, הגיעה בסוף לקהיר. את דרכם החלו בעיר בז'ה שבתוניסיה, ממנה עברו לעיר תוניס, ומשם הפליגו לאלכסנדריה שבמצרים מתישהו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. סבי, אביו של אבי, כבר נולד בקהיר, ומה שהיה בתוניס ביז'אוי הפך במצרים לביזאוי. בדרך, אמר אבי, נפל הגרש.
מצד אמי, עשתה משפחת כהן-סבן את הדרך מאורן שבאלג'יריה ליפו בתחילת שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. מיפו הגיעו לירושלים, שם נולד סבהּ של אמי. אבל גם להם לא צלחו החיים בארץ ישראל/פלסטין, וגם הם ירדו בארץ הנילוס.
כנתיני האימפריה העות'מאנית נעו ונדו בני משפחתי במרחב הים תיכוני כאוות נפשם. אני לא יודע אם היו אז דרכונים כלל. אבל בין חיטוטיי ושיטוטיי אצל בני המשפחה השונים אני מוצא תעודת מעבר, laissez passer, של סבו של סבי, אשר בשנת 1876 חזר לביקור קצר באורן, עיר הולדתו שבאלג'יריה, ולאחר מכן שב לביתו החדש שבקהיר.
גם מאוחר יותר, כשהעות'מאנים עזבו ובמקומם שלטו במצרים הבריטים, אני מגלה שמשפחתי נעה במרחב בחופשיות רבה. טונט אסתר, דודתה של אמי, נישאה במצרים לגבר שמוצאו מעיראק, הם נהגו לנסוע מדי פעם לחודש לביקור משפחתי בבגדאד. אחותה, טונט ראשל, התחתנה עם יהודי מסוריה, והם נהגו לנסוע ברחבי דמשק ובחלב, שם גרה משפחתו של בעלה. אפילו לאמא שלי יש זיכרונות מנופשים בבירות. היא זוכרת, כך היא מספרת, שנהגו לנסוע ברכבת מקהיר לחיפה, ומשם לבירות. במיוחד זכורים לה ההרים המושלגים של לבנון וחוף הים השונה כל כך מזה שהכירה באלכסנדריה ובראס אל-בר.

מפת העולם

אני אוהב להתבונן במפות. של ארצות, של ערים, של העולם בכלל ושל הים התיכון בפרט. משרטט לי את המסלולים השונים שעשו אבותיי מאלג'יריה לארץ ישראל/פלסטין, וממנה לקהיר. מחלב, דרך הארץ, לקהיר. מקהיר לבגדאד. משם לבירות.
אני עדיין לא יודע לקרוא, אבל אח שלי מלמד אותי את האלפבית. יש לאחים שלי שני אטלסים בבית: האחד עבה במיוחד, אטלס "עדי", והשני דק יותר, ישן ומרופט. בזה הישן ישראל קטנה מאוד. בזה החדש, אטלס "עדי", ישראל גדולה הרבה יותר. אני שואל למה, אבל לא מבין את התשובה. אני חושב שארצות הן משהו קבוע ולא מבין איך אפשר להזיז ארצות. אבא מסביר לי שלא מזיזים את הארצות, רק את הגבולות. אבל אני חושב שגבול זה הרים, או נהרות, או נחלים, או ואדיות, ואני לא מבין איך זה יכול להיות שמזיזים את כל זה. אז אני מניח לזה, וממשיך לשרטט בעיפרון את הדרכים השונות ממקום למקום.
אמא ואבא יודעים: הם יכולים להשאיר אותי לבד בבית עם האטלס. הם יחזרו ויימצאו אותי עדיין מתבונן בו, כמו לפני שיצאו. במחברת קטנה שיש לי אני משרטט בעצמי מפות. לפעמים אני גם ממציא ארצות, לכל ארץ שפה וכתב משלה. אני אוהב את העולם ורוצה לדעת עליו כמה שיותר. תוך זמן קצר אני לומד את שמותיהן של ערי הבירה, אני לומד את מפת העולם בעל פה, ומאוחר יותר אני הראשון בכיתה לדעת לקרוא מפה אילמת ולסמן כמעט את כל הארצות. אפילו אלה הקטנות שבאפריקה.

מה שאפשרי על המפה אסור בעולם

ההורים לוקחים אותי ואת שלושת אחיי הגדולים לנופש באילת. אני מדביק את המראות שמבעד לחלון האוטובוס לזיכרון של מפת הארץ שיש לי בראש, ואני יודע שאנחנו נוסעים בכיוון מצרים. אני אומר לאבא שאם כבר נוסעים רחוק כל כך, אז אולי אפשר לנסוע גם לקהיר. אני מת להיות שם. אבא מסביר לי שאסור לנו לנסוע לשם. שמצרים היא אויבת ושאם פעם יהיה שלום באמת אז אפשר יהיה. אבל בינתיים אסור.
מהמרפסת שבחדר שלנו אני רואה את ים סוף, את ההרים ואת העיר שמנצנת בלילה. אבא אומר שזאת עקבה, ושהיא נמצאת בירדן. אני אומר לו שאולי מחר בבוקר נוכל לנסוע לשם כי זה ממש קרוב. אבל הוא אומר שמחר בבוקר ניסע לסיני, ושגם לעקבה אסור לנו לנסוע. אני מבקש ממנו שיראה לי את הגבול שבאמצע הים. לא מבין איך יכול להיות גבול בתוך מים. הוא אומר שבטח יש איזשהו סימון שאנחנו לא רואים, ואני תוהה אם אוכל להגיע לשם למחרת על מזרן הים שלי. אולי אפילו אגיע בטעות לעקבה. כשאנחנו נוסעים לסיני ומגיעים לדהב, אני מסתכל במפה ורואה שאנחנו עוד יותר קרובים למצרים. ליתר ביטחון אני שואל את אבא שוב אם הוא בטוח שאסור לנו לנסוע לקהיר, ושזה בטח נורא קרוב. אבל הוא עקשן בתשובה שלו. אסור זה אסור. על ההרים שממול הוא אומר שזה כבר לא ירדן, אלא ערב הסעודית. אני שואל אם לשם כבר מותר לנו לנסוע, אבל גם כאן נתקל בתשובה מאכזבת.
בטיול אחר לראש הנקרה אני כבר רואה גבול. זה לא מה שחשבתי. זו רק גדר, ואפילו יש בה שער. אני אומר לאחי הגדול שאולי ננסה לעבור בשער ונבקר בלבנון. הוא אומר שאסור לנו ושיכול לקרות לנו משהו, אני מסביר לו שאמא שלנו הייתה, ושהיא זוכרת את בירות ואומרת שלבנון מאוד יפה. אבל הוא מסביר לי שזה לא אפשרי יותר.
גם לסוריה אסור לנו לנסוע. גם לא לעיראק, לאלג'יריה, תוניסיה, לוב, תימן וכל המדינות שלא אוהבות את ישראל. ככה אבא אומר. אני מקנא נורא בכל בני המשפחה המבוגרים שהיו במקומות האלה. אבא אומר שאם המדינה תחזיר לו את הדרכון הצרפתי והמסמכים שלקחו ממנו כשבא לארץ, אז גם לי יהיה דרכון צרפתי ואז אוכל לנסוע לאן שאני רוצה. בינתיים, הוא אומר, צרפת לא מוכנה לחדש לו את האזרחות כי חסרים לו מסמכים, וישראל לא מחזירה לו את המסמכים. אני בכלל לא מבין מה זה אומר שמדינה לוקחת או לא מוכנה להחזיר, וגם למה אני לא יכול ללכת לכל המקומות שהמשפחה שלי כבר הייתה בהם ושהנה אני רואה אותם ממש מולי.

אני אוסף אליי את העולם

בכל יום שלישי מוקדם בבוקר ההורים שלי נוסעים לשוק המאולתר שבשכונת עג'מי ביפו. הם יוצאים מהבית לפני שש בבוקר, אבל אני לא מוכן לוותר. אני קם איתם מוקדם ומתלווה אליהם. אני אוהב לשמוע אותם מדברים ערבית עם הרוכלים, ואני אוהב שהם מכירים כל מיני ירקות שאף אחד אחר בכיתה או בשכונה לא מכיר. רק הם והערבים. פעם בחודש אנחנו גם נוסעים עם בני דודים של אמא לבקר בעיר העתיקה בירושלים. הם אומרים שזה מזכיר להם את האווירה בקהיר, שהם מוצאים שם דברים שלא ראו מאז שבאו לארץ, וכולם שם אוהבים את הערבית המצרית שבפיהם. הם מכירים אותה מהסרטים.
שם, בעיר העתיקה של ירושלים, אני מוצא לראשונה שטר שכתוב עליו בערבית. אני שואל את אבא, והוא מסביר לי שזה שטר כסף ירדני, דינר, שמוצע למכירה בשביל אנשים שאוספים. בתוך זמן קצר גם לי כבר יש אוסף שטרות, מטבעות ובולים, והוא כולל כמעט כל מדינה ומדינה בעולם, ובייחוד את ארצות ערב. את מה שאני לא יכול להגיע אליו, אני מבקש להביא אליי. אל תוך אלבומי הבולים שלי, אל קופסת השטרות שעשויה מקרטון, אל שק המטבעות הכבד שקיבלתי במתנה. לפעמים אני מדמיין שהייתי בכל הארצות האלה. לפעמים אני אפילו מספר לילדים שבאמת הייתי, ושהבאתי את כל הכסף הזה משם.

מחשב מסלול מחדש

אני רוכב על האופניים שקיבלתי מהוריי ברחבי בת ים. אני אוהב לנסוע לארבע הדודות של אמא: אחיות של סבתא, טונט רטה וטונט פלה, עם בעלה סעד מלכי שהיה עורך של עיתון במצרים, וטונט אסתר וטונט ראשל, שמלאה בסיפורים אנושיים ובחוכמה שלא פגשתי מעולם. אבל לא רק הן: אני מבקר גם את האחים והאחיות של אמא ואבא, את בנות ובני הדודים של אמא, וכמובן את סבתא וסבא. את הדרך אני מדמיין לי תמיד כמפת העולם. אבל מפה פתוחה. כזו שיש בה סימוני גבולות, אבל אף לא אחד מהם סגור בפניי. הדרך לסבתא, למשל, היא הדרך למצרים. שכונת עמידר, על בתיה הנמוכים, מצטיירת בעיניי כקהיר, או לפחות כ"חארת אל-יהוד" (הרובע היהודי של קהיר). אני יורד מהבית שלנו שברחוב שדרות העצמאות ורוכב לאורך הרחוב עד שהוא נפגש עם רחוב ירושלים, שם אני פונה ימינה. העלייה של רחוב ירושלים היא מבחינתי העליות של הרי הנגב. אחר כך אני פונה שמאלה ברחוב דניאל. הירידה ברחוב היא בדמיוני הירידה אל כביש הערבה. משם אני פונה ימינה ברחוב רוטשילד, בקצה שלו, שהוא מעבר הגבול בסיני, אני פונה שמאלה, וכך עד שאני מגיע לרחוב וייצמן. שם זה כבר קהיר.
לא תמיד אני מקפיד על המפה הדמיונית הזו. היא נתונה לשינויים. למשל כשאני רוכב על האופניים לאחיות של סבא שלי, טונט אסתר וטונט ראשל. כל אחת מהן גרה בחלק אחר של העיר. אבל בגלל שהבית שלהן הוא מבחינתי קהיר, זו כנראה הדרך שלי להסביר לעצמי את הפער של כל מה שמחוץ לבית המצרי שלהן לבין הפנים. שם הסיפורים אחרים, המילים אחרות, ההומור שונה. שם יש מקום לכול. בעוד בחוץ יש כל כך הרבה אסור.

אני שותל לעצמי זכרון

מכולם אני מבקש לשמוע סיפורים על מצרים ועל החיים לפני שבאו לארץ. מכולם אני מבקש תמונות ומסמכים ישנים. אני אוסף הכול ושם אצלי בקופסת קרטון.
את הסיפורים השונים שלהם אני רושם. לפעמים במחברת, אבל לרוב בזיכרון. את הזיכרונות היפים ביותר או הנוראיים או החזקים בעיניי אני שותל בזיכרוני. כביכול היו זיכרון פרטי שלי. לפעמים אני משקר לילדים בשכונה או בבית הספר ומספר להם שנולדתי במצרים ושקרו לי כל מיני דברים שאכן קרו, אבל לא לי אלא לאיזה קרוב רחוק. לפעמים אני מערבב את הסיפורים השונים לכדי סיפור אחד והופך אותו לסיפור שלי. סיפור שהבאתי איתי ממצרים. זה לא הגיוני, אני יודע. אבל כך אני מספר להם לפעמים. וכך אני גם זוכר.
אני זוכר למשל את המכות שאבא שלי חטף מאביו החורג כשהיה ילד, מכר אבטיחים עם אחותו ואיבד את המעיל שלה. אני זוכר את חרפת הרעב שהגיע אליה כשגרו במרתף של בית ישן בחארת אל-יהוד שלא היה בו חשמל ובמרכזו נפער בור ביוב. אבל אני גם זוכר את המשרתות בבית של אמא שלי ברחוב פארוק, אחרי תחנת הדלק. הבית היוקרתי שאז נבנה חדש וקראו לו "חמאמה בידא" ("יונה לבנה") בגלל שהיה לבן ונקי ויפה כל כך.
אני זוכר גם שבדרך מבית הספר הביתה, כשאבא היה נכנס לרחוב ח'ורונפש, הוא היה עוצר שם תמיד אצל מוכר הפול וקונה לעצמו מנה קטנה. פעם בא איזה בריון וחטף את המטבע שלו, הוא לא יכול היה לאכול והלך לישון רעב. וממש כמה רחובות משם, הנהג שהיה אוסף את אמא ואחותה ואחיה מבית הספר היה עוצר להם בדרך וקונה להם "עסלייה", שזה ממתק שאמא שלי אוהבת במיוחד. ואני זוכר איך בחג "שם א-נסים" היו שטים בנילוס, מגיעים לגן יפה, ועושים שם פיקניק ואוכלים דג מלוח. אבל אני לא אוהב דג מלוח, אני הייתי אוכל דברים אחרים; ואיך שבעסק של סבא היה שותף מוסלמי ושותף קופטי ושאמא הייתה הולכת לבקר אותם במשרד שלהם במוסקי, ממש ליד חארת אל-יהוד; אני זוכר את המריבה בבית כשסבא הביא פעילים ציונים וסבתא כעסה עליו, ואת איש המשטרה המצרית שהיה חבר טוב שלו ודאג להזהיר אותו כשהיה צריך; אני זוכר את השכנה שזרקה מהמרפסת כד מים כשאבא ואמא שלו ואחותו עזבו את הבניין, כאילו מגרשת אותם; אני זוכר את העלבון נצרב בלב שלי, של אבי; אני זוכר את הטיולים של המשפחה של אמא לאלכסנדריה, את הביקורים אצל קרוב המשפחה בפלסטין, זה שגר בחולון ליד כיכר סטרומה; אני זוכר את האדמה שסבא קנה בבת ים כדי להקים עליה בית מלון כשיעלה לארץ, וגם את פניו של האיש מהעירייה שגנב לו את שטח האדמה ובנה עליו את ביתו. אני זוכר אותו, גאה, בטוח בעצמו, רוכב על סוס ברחובות בת ים, כאילו היה בעל הבית של הבת ושל הים, בא ונכנס בבית העירייה, שבו משמש סבי כשומר וסדרן.

בת דודה שלי חוצה את הגבול

היא מאוהבת בסיני. באמת מאוהבת. וכשאנחנו מחזירים את סיני למצרים, אני תוהה איך זה קורה. איך מדינה מחזירה ארץ למדינה. זה נשמע לי לא הגיוני. וכנראה גם לה. בלילה היא מחליטה עם חברה לחצות את הגבול, שעדיין לא ממש קיים. חיילים מצרים תופסים אותה, שולחים אותה למעצר, ואחרי תקופה מעבירים אותה לידי משטרת ישראל. כל המשפחה מתכנסת בדאגה. לא ברור מה יעלה בגורלה. אני לא אוהב לראות את כולם מודאגים ככה, ואת דודה שלי בוכה. אבל אני גם קצת קצת מקנא בה בפנים. היא שם, במקום הזה שאני מדמיין ומבקש להיות בו.

גם אני חוצה את הגבול

אני בן שבע כשנחתם הסכם השלום עם האויב שאנחנו. לא מיד מותר לישראלים לנסוע לשם. אבל התחושה היא שאפשר ואני לא מפסיק לנדנד להוריי. הם לא רוצים. אבא אומר שזה פרק שחלף ונגמר. אבל אצלי, אני אומר להם, זה רק התחיל. בגיל שש-עשרה אני מחליט לנסוע לבד. הוריי, שמנסים לשחד אותי בכל דרך אפשרית לנסוע למקום אחר, מתרצים בסופו של דבר, ואמא שלי נוסעת איתי בפעם הראשונה. כמה שנים אחר כך אני נוסע שוב, הפעם לבד. אני רואה את הבתים שלהם, את הרחובות שבהם הילכו, את בתי הקפה שבהם ישבו, את בית הספר שבו למדו, את בתי הכנסת שבהם התפללו, וזהו. מספיק לי מהם. עכשיו אני רוצה את קהיר שלי. אני נוסע פעמיים בשנה לקהיר. נוסע כדי לראות סרטים חדשים שיצאו, כדי לקנות ספרים בערבית שאני לא מצליח להשיג פה, כדי לראות הופעות טובות, כדי לצפות בהצגות תיאטרון חדשות שהועלו, כדי לפגוש חברים. אבל בעיקר בעיקר אני נוסע כדי לשוטט ברחובות העיר הסואנת והמוטרפת הזו, לכבוש אותה רכוב ברגליי המשוטטות, להפוך אותה לשלי. ורק מדי פעם, כשאני מתבלבל ברחוב, או כשאני רוצה להגיע לאנשהו ולא בטוח לגבי הכיוון, אני מתקשר מהנייד לאבא שלי. שישים שנה שהוא לא היה בקהיר, אבל הוא מסביר לי: אתה עולה את כל רחוב עימאד א-דין, איפה שהיה התיאטרון של "קיש קיש ביי" של נגיב א-ריחאני, אתה רואה אותו? תיאטרון יפה כזה". ואני עובר ליד שרידי התיאטרון הסגור, עם השלט הישן שלו שנפל ונותר על רצפת המדרכה, והמקום מגודר ואין יוצא ואין בא. "בסוף הרחוב אתה פונה ימינה, שם אתה מגיע למידאן רמסיס (כיכר רעמסס), איפה שהתחנת רכבת, זו כיכר יפה, גדולה כזאת". והכיכר רועשת וצפופה, עמוסה אלפי אנשים, ורוכלים של כלום, שנעים לאורכה, לרוחבה ולאלכסוניה, נעים בין מכוניות צופרות ומרעישות, נראה שהם כמעט נדרסים, אבל בהזחה קטנה של האגן מצליחים שלא להיפגע. "שם, בכיכר, באחת הפניות ימינה יש לך את רחוב קלות בק, אז לא שם, אלא ברחוב שאחרי, לא זוכר איך הוא נקרא, שם אתה נכנס ימינה, ואז שמאל, ואז אתה מגיע לרחוב א-דאהר. שם בבית מספר 31 גרנו, אבל אם תמשיך הלאה, תוכל לצאת לאזור של אל-עבאסיה ללכת ישר לבית של אמא". ולא שאכפת לי עוד להגיע או לא להגיע אל הבתים שלהם. הם הרי כבר לא שם. אבל אכפת לי להמשיך ללכת. לתבוע את זכותי ללכת ברחובות שהיו פעם גם שלהם.

אז אני אוסף אליי את העולם

ככל שסוגרים עליי הגבולות, כך אני פותח את הספרייה. ככל שמצרים את צעדי רגליי, כך אני משוטט יותר בדמיוני, וככל שאני משוטט בדמיוני כך אני צובר עוד ועוד ספרים ורכוש שמכבידים כשלשלאות על רגליי. אני אספן של הכול: של זיכרונות, של דפים מצהיבים, של עיתונים ישנים, של צלילים, של סיפורים אישיים, של ספרים, של ידע. הספרייה שלי עמוסה, ואני נסגר עם הכול בביתי. רק שלא אצטרך לאסוף אותם ולארוז בקופסאות. רק שלא אצטרך חלילה למיין דברים: אני רוצה את הכול פרוש לפני, את כל העולם.

למה לי השבי הזה כשכל העולם שלי

אום כלת'ום מבקשת מאהוב לבה שיתיר את ידיה, פרקיה מדממים מאזיקיו. "למה לי השבי הזה כשכל העולם שלי?" היא שואלת. אני אסיר שכל העולם שלו. מוחזק בשבי של הרכוש, כדי שאוכל לטייל בדמיוני. ממהר תמיד לחזור הביתה. חייב להשתחרר ממחנק הדיאלוג, משאון השיחה מרובת החברים, מהעשן, מהצלילים שלא משתנים ולא נעים ממקום למקום, משפה לשפה, מסגנון לסגנון. אני חוזר הביתה ויש לפניי עוד שעות ארוכות של נדידה. בין אתרי אינטרנט, ערוצי טלוויזיה, מגזינים, מחברות, זמרים וזמרות, בין המחשב שעל שולחן העבודה לספה בסלון. מדלג בין עיי הספרים, שרידים וחורבות של מרחב פתוח שהיה כאן בעבר, שיכול היה להיות שלי.
בבית, אני מדמיין, מפנטז, משוטט ממחשבה למחשבה, מרעיון אחד למשנהו. אבל אני לא יכול לתפוס אפילו מחשבה אחת. לאט לאט אני מגלה שהזמן היחיד שאני מרוכז בו הוא כשאני הולך. או כשאני רוכב על האופניים. בבית אני אוהב להתבונן באטלס ולשרטט מסלולים. אבל אני לא מצליח לחשוב באופן רציף, מסודר ומהודק, רק כשאני הולך, ככה סתם ברחובות העיר, רק אז אני מצליח למקד מבט, להיכנס בכל דלת שנפתחת, להציץ מכל חלון. להתחיל מחשבה בקצה האחד של הטיילת של תל אביב ולסיים אותה בין אבן גבירול לדיזנגוף. איפשהו שם, ליד בן-גוריון.

גרנטה 2 – שיטוט | פברואר, 2015
דימוי: אסף קרבס, 2014