גְהַאצַ'ר גְהוֹצַ'ר

לא ניסיתי להתנגד כשהמשפחה החלה במאמציה לחתן אותי. כל הניסיונות הקודמים שלי בתחום הרומנטי עלו בתוהו. רק עם צִ'יטרָה הצלחתי להגיע לשלב של שיחות מעמיקות, וגם זה כבר נגמר. הנישואים של אחותי מַאלטִי הסתיימו בכישלון, כך שאמא נהגה משנה זהירות כשהגיע תורי. "בואו לא נסתבך עם עשירים", היא אמרה. משום כך, כששמענו על בת של מרצה אחד במכללה בהַיידֶראַבַּאד, היא היתה להוטה לקדם את הנושא. על הצעת השידוך בישר לנו שְרִיפַּטִי, ידיד המשפחה.
זה היה ביום חמישי, בסביבות עשר בבוקר. שריפטי הגיע בדיוק כשעמדתי לצאת מהבית ולהתחיל בענייני היום. "חכה, חכה, חכה, אל תלך!", הוא אמר לי. "איתך באתי לדבר". הוא פטפט עם אמא על מכרים משותפים, דיווח על הביקור שלו אצל רַגהַוֶונדרַה סְוַואמִי[1] כדי להרגיש בבית ולבסוף העלה את הנושא. "תראו, זאת בחורה זהב. היא עשתה תואר שני".
"האבא איש מכובד. הוא קנה לו שם באוניברסיטה. האמת, בדקנו אותה בשביל האח של גיסתי, אבל הוא לא חזר בסוף מארצות הברית. אומרים שהוא אולי התחתן שם, מי יודע… בכל מקרה, אם כולם מסכימים, אפנה לאבא של הבחורה. אני לא יכול להבטיח שהם יסכימו, כמובן. הזמנים השתנו, זה כבר לא כמו פעם…"
הבטתי בתמונה שלה, היא היתה לדעתי יפה מכל הנערות שראיתי עד כה. החלטתי לדאוג שהיא תהיה שלי לפני שתקבל הצעות אחרות. הכול התקדם במהירות מאותו הרגע. כשהגענו לשלב הפגישה איתה, הנחיתי את שריפטי לפי מה שלמדתי מהדיבור הפמיניסטי של צ'יטרה: "צריך לדבר על מפגש משותף של הבחור והבחורה".
הוא אמר, "כן, כן! ברור! זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות. אפשר לארגן בימינו חתונה רק עם הסכמה של הבחור? אני חייב להודות שאתם מתאימים. גם אבא שלה חושב ככה".

כמה ימים אחר כך, ביום ראשון, שכרנו מכונית ויצאנו להיידראבאד. שריפטי התלווה אלינו. נפגשנו עם אַנִיטָה והוריה במלון ששהינו בו, ותוך זמן קצר הוסכם על השידוך. לקחתי את אניטה לקפה במסעדה שלמטה; זו היתה הפעם היחידה שזכינו לקצת זמן לבדנו. התאריך לחתונה נקבע לפני שעזבנו את היידראבאד. הכול קרה כמו בחלום.
בזמן הנסיעה בחזרה סיפר לנו שריפטי באריכות על השקפותיו האידיאליסטיות של אבא של אניטה. זה היה אמור כנראה להפיס את דעתה של אמא, שנפגעה ממשהו שאמר. כשאניטה ואני הלכנו לשתות קפה, הכריזה אמא בגאווה שאנחנו לא מצפים לשום נדוניה. מתברר שאבא של אניטה ענה, "אם הייתם מבקשים, לא הייתי נותן לכם את הבת שלי". אמא, ששאבה הנאה גדולה מנדיבות הלב שלה, לא היתה מרוצה מזה.
כשחזרנו מהמסעדה לחדר, אמרה לי אניטה שהיא תגיע לבֶּנגַלור בקרוב כדי שנוכל להיפגש שוב. אבל זמן קצר אחר כך חטף אבא שלה התקף לב, והיא לא יכלה לעזוב את היידראבאד. נפגשנו שוב רק בחתונה שלנו. אף על פי שהתקשרתי אליה לפני כן. "מתי את באה הנה?" שאלתי, בניסיון להישמע מפתה.
רציתי שהיא תענה, "עכשיו", אבל קיבלתי תשובה עובדתית, "ביום לפני החתונה".
התעקשתי. "בואי הנה ברגע זה".
"אל תהיה טיפש", היא אמרה, וציננה את הלהט שלי במים קרים. לא יכולתי שלא לתהות מדי פעם אם היא באמת מתלהבת מהחתונה שלנו.

יום החתונה שלנו היה רב-חשיבות מבחינתי – לראשונה נכנסה אישה לחיי. עד אז לא החזקתי מעולם אפילו בידה של אישה. באותו היום גיליתי את הריגוש של הנישואים בדרך המסורתית. מה שאני אומר אולי לא יהיה מובן לזוגות שחיו ביחד לפני הנישואים או למי שרואים בחתונה עניין רשמי בלבד. הם היו ודאי צוחקים ואומרים שאני מנסה להמציא הצדקות מתוך תסכול. ואולי הם היו צודקים – אין ספק שהדברים לא התנהלו בהתאם לרצוני האישי. אבל כמה פרטים מיום החתונה יעזרו אולי להסביר את כוונתי.
בימים שלפני החתונה לא הצלחתי להתאפק והבטתי בתמונה שלה מפעם לפעם. באותן הפעמים התקשרתי אליה. היו לי שתי תמונות שלה, את שתיהן הביא שריפטי כשהציע לראשונה את השידוך. באחת מהן היא עומדת בסַארִי ורוד. שיער מעט מתולתל. גבות עבות. כתפיים רחבות. נדמה שהיא מביטה בזעף במצלמה, אבל יש משהו מהפנט באותן עיניים רחבות. התקשיתי לנתק את מבטי מהן. בתמונה האחרת היא עומדת כשצדודיתה למצלמה, לבושה שַׁלוַואר-קַמִיז ומביטה מבעד לחלון. היא אוחזת בידה האחת בסורג של החלון. פניה קורנות באור שמגיע מן החוץ. התמונה הזאת הטריפה אותי. האף הסולד מעט, התפיחה של שדיה, שניכרת מבעד לאריג של הדוּפַּטַה [2] שלה. אני מניח שצ'יטרה צדקה כשאמרה שגברים לא מסוגלים לראות מעבר לגוף של נשים.
ביום החתונה שלנו הצליחה אניטה להיראות יפה מכל דמיונותיי. היא התנהלה לה בנינוחות. הצמה העבה שלה השתלשלה עד למותניה. היא מרחה שפתון. בהזדמנות הראשונה שהיתה לי, הגנבתי מבט בחולצה שמתחת לסארי הכחול כהה שלה.
היו לנו כמה הזדמנויות לדבר במהלך הטקס, אך אלו בוזבזו באמירת דברים כגון "כל כך הרבה עשן", "מי זה שמקניט אותך? חבר מהכיתה?" היה מין קסם מוזר אפילו בחילופי זוטות. הטקס דרש ממני להחזיק את ידיה מדי פעם או לגעת בזרועה באצבע המורה שלי, ורגעי המגע החטופים האלה עוררו בי התרגשות עזה. כשהגיע הזמן לקשור את הטַאלִי [3] מסביב לצווארה, רכנתי לעברה, וניחוח מבושם סחרר אותי. ריח הפרחים והנוכחות הקרובה שלה כמעט הכריעו אותי. לרגע קט הרגשתי שאני עומד להתמוטט. היא עמדה שם בראש מורכן; כתמי כורכום עיטרו את הפלומה שעל לחייה. אצבעותיי התחככו בגב ובצוואר שלה. קשרתי את הקשר.

בזמן ארוחת הצהריים, כשהיינו אמורים להאכיל זה את זה בממתקים, קצות אצבעותיי נגעו לרגע בשפה התחתונה שלה. למהלומה שהממה אותי לקח זמן מה לשכוך. חשתי עדיין חסר אונים כשהיא הגישה לפי פיסת גַ'לֶבִּי. תפסתי את היד שלה והעמדתי פנים שאני נוגס באצבעותיה. כמה נערות בקרבת מקום העירו, "אוי, כמה מתוק", ונתקפתי מבוכה מההשתובבות שלי. הצלם של החתונה, שהמתין בדיוק לרגעים כאלה, הכריח אותי להאכיל אותה שוב.
בזמן שעדיין היינו שרויים באכילה, הגיעה קבוצה גדולה מהצד של אניטה והציגה את חבריה בזה אחר זה. ואז, אחר הצהריים, התיישב צבא שלם של קרובי משפחה מבוגרים משני הצדדים על כיסא לפי התור, כדי שנוכל לכרוע לרגליהם ולבקש את ברכתם. בערב פנינו הביתה מותשים. למרבה המזל, קרובי המשפחה הטורדניים במיוחד לא באו בעקבותינו הביתה. הצלחנו לאכול ארוחת ערב בשלווה ולעלות אחר כך לחדר שלנו.
לבשתי קוּרטַה מכותנה לבנה שנקנתה במיוחד ללילה הזה. בדרך לחדר הסתחררו במחשבתי כל האפשרויות שמצפות לי. התקשיתי אפילו להסתכל לעברה. ניסיתי לנהוג בצורה אגבית בזמן שסגרתי את הדלת, אבל החלקתי פנימה את הבריח אט-אט בלי שאף אחד בבית ישים לב. כשפניתי לאחור, היא עמדה ליד המיטה. מתג האור נמצא בקרבת הדלת, כיביתי אותו. החדר הואר כעת עמומות באורו הערפילי של פנס הרחוב בחוץ. ניגשתי אליה. התקרבתי אליה עוד צעד. יכולתי כעת להריח את הניחוח שלה. לא ידעתי איך להמשיך, אז השתהיתי לרגע. אחר כך הרמתי את יד ימין והנחתי אותה על הכתף שלה. רק דבר אחד נתן לי אומץ לגעת בה: היינו נשואים כעת. היד שלי התקדמה מטה לאורך הזרוע שלה ונעצרה במרפק. יד שמאל שלי הושטה למותניה ומשכה אותה אליי. גם היא נעה לעברי והתחבקנו. המגע שלה, הריח שלה, הניחוח של הפרחים שהיא ענדה, לחיצת החזה שלה כנגדי, שפתיה על צווארי.

לעזות של הרגע היחיד הזה לא היתה מקבילה בחיי לפני כן או מאז. אישה שלא הכרתי בחרה לקבל אותי, בגוף ובנפש. אולי הרגע הזה הוא שיוצר את התשתית של הנישואים המסורתיים – זרה גמורה נעשית לפתע פתאום שלי. ואז גם אני שלה; עליי לתת לה את כולי. אני רוצה שהיא תאלץ אותי להתמסר לה כאות הכרה באהבתי. השטף של כל הרגשות האלה יחד גדול מכדי לתארו. השפה מתקשרת במונחים הידועים זה מכבר; היא נאלמת כשרוצים שתעסוק במה שאין לו שום תקדים.
רגשות דומים ודאי התעוררו גם אצלה. פניה היו שקועים בחזה שלי. זרועותיה התהדקו מסביבי. יכולתי להרגיש את צמידים שעליהן לחוצים כנגד הגב שלי. דרך המגע, דרך הקרבה הנותנת, המתמסרת של החיבוק שלנו, החלה אותה אישה בלתי מוכרת להיות לי מוכרת. ייחלתי לעתים קרובות לחוות משהו דומה, אבל נראה שאין שום דבר כזה. את אותה תחושת זרות, התמסרות, תלות, חמלה, זכות ועוד מאה תחושות אחרות שנצררו כך יחד אין כל אפשרות לחוות שוב מחדש.
הידקתי עוד את אחיזתי בה, ואז הרפיתי. הרמתי את פניה וזכיתי לראשונה לטעום מעולמה דרך שפתיה.
שלושה ימים אחרי החתונה נסענו לאוּטִי לירח דבש. קלישאה, ללא ספק, בייחוד בהתחשב בעובדה שהיו לנו די אמצעים לנסוע לכל מקום. אבל אניטה אמרה שלא ממש אכפת לה לאן ניסע, ואוטי שימשה תפאורה מקובלת לדמיונות הרומנטיים שלי מאז גיל ההתבגרות. אין שום סיבה לא לנסוע לשם, חשבתי.

היינו אמורים להגיע מוקדם בבוקר, אבל האוטובוס נתקע בדרך, ורק בצהריים עשינו צ'ק-אין במלון שהזמנו, הוא נקרא "העמק הירוק". מאחורי דלת החדר הסגורה שלנו היינו רחוקים מהבית ולראשונה באמת לבד מאז החתונה. מאחר שלא ידעתי מה לעשות, אבל הבנתי שהבדידות הזאת חשובה מכדי לבזבזה, התחלתי מלטף את אניטה כבאקראי. היא חמקה ממני בביישנות מעושה, עד שלבסוף פרצנו שנינו בצחוק ורדפנו זה אחר זה בכל רחבי החדר כמו ילדים.
התרחצנו, אכלנו צהריים ותפסנו טנדר לאחד מאתרי התצפית התיירותיים שעל פסגת ההר. אחר הצהריים התחלף בערב. האוויר היה צלול, והנשימה שלנו החלה מעלה אדים. בזמן ששוטטנו שם, תפסה אניטה מדי פעם את ידי בידה, ואני אחזתי בה בעדינות מסביב למותניה. כעבור זמן לא רב התמלאתי תשוקה והתאוויתי לקחת אותה בחזרה למלון. אבל חלקנו את הטנדר עם עוד ארבעה זוגות אחרים, ונאלצנו להמתין להם. כשחזרנו, ירדה כבר החשכה. ההמתנה הזאת עשתה אותי מטורף למחצה. סגרתי את הדלת ועטתי עליה. הסרתי מעליה בחופזה את הסוודר, את הסארי ואת החולצה. משכתי את השרוך של התחתונית שלה, אבל הצלחתי רק לסבך אותו. ידיי חסרות הסבלנות לא הצליחו להתמודד בכלל עם הקשר הסבוך. היא ניסתה גם כן, אבל ללא הצלחה. "צַ'ה" [4], היא אמרה, "השרוך הזה נעשה כולו גְהַאצַ'ר גְהוֹצַ'ר. חכה רגע". חיכיתי בעמידה, בזמן שהיא התיישבה, רכנה מעל לקשר ופרמה אותו בזהירות.

אחר כך, כששכבנו לנו מתנשמים בכבדות, נזכרתי בזה. "איך קראת לשרוך של התחתונית שלך?", שאלתי אותה.
היא הפליטה צחוק קטן. "גהאצ'ר גהוצ'ר", היא אמרה.
מעולם לא שמעתי את הביטוי הזה. "מה זה?", שאלתי.
"גהאצ'ר גהוצ'ר", היא חזרה על דבריה, במבט קורן.
"מה פירוש?"
"הפירוש הוא בדיוק זה. אתה לא תבין…", היא אמרה. תקעתי אצבע בצד הגוף העירום שלה, התחלתי מדגדג אותה ואמרתי, "תגידי עכשיו, תגידי". היא התגלגלה אנה ואנה בצחוק חסר שליטה, ואז השתתקה ברצינות מעושה. היא אמרה לי, "יש רק ארבעה אנשים בעולם הזה שיודעים את הפירוש. ההורים שלי, אח שלי ואני".
מקורו של הביטוי בבית שלהם, אניטה ואחיה המציאו אותו כשהיו ילדים. ערב אחד הם גלגלו חוט של עפיפון לכדור במרפסת הבית, בזמן שההורים שלהם שוחחו בקרבת מקום. החוט המפוזר הסתבך כל כך  באחד הרגעים, שאחיה איבד את הסבלנות, זרק מידיו את פיסת החוט שניסה להתיר וצעק, "הוא נעשה כולו גהאצ'ר גהוצ'ר!" ואניטה שאלה, "איזו שפה את מדבר?". מאותו הרגע השתלב הביטוי הזה באוצר המילים של המשפחה. בתחילה שימש את הילדים, אחר כך גם את ההורים. אניטה לא הצליחה להפסיק לצחוק לזכר הדברים, הצטרפתי לצחוקה. היא סיפרה לי עוד קצת על המשפחה שלה. כשהגיעה לאחיה, שרגלו נקטעה בתאונת אופנוע, התקדרו פניה. "הוא הסתבך עם חברים לא טובים, והכול נעשה גהאצ'ר גהוצ'ר", היא אמרה. "אחרת הוא לא היה משתולל ככה ברכיבה על אופנועים".

בבוקר המחרת התעוררנו למהפכה מושלמת במיטה שלנו. שילבתי את רגליי ברגליה ואמרתי, "תראי, אנחנו עכשיו גהאצ'ר גהוצ'ר". היא לא צחקה. אולי היא חשבה שאני מנסה לצחוק עליה. משמעות המילים האלה בשבילי לא תשתווה כמובן לעולם למשמעותן בשבילה, גם לא אוכל לעולם להגות אותן בטבעיות כמוה. אבל היא חלקה עמי את הביטוי הסודי הזה, שאינו קיים בשום שפה, ונמניתי כעת עם חמשת האנשים היחידים בעולם שמכירים אותו.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2016
תרגם מקַנַּדַה לאנגלית: שְׁרִינַאט פֶּרוּר; תרגם מאנגלית: ניב סבריאגו
דימוי מתוך דגלים מופשטים, גילי אבישר 2015

[1] חכם דת דובר קַנַּדַה שפעל במאה השבע-עשרה. הכוונה כנראה לאתר העלייה לרגל המוקדש לו במדינת אַנדהרַה-פְּרַדֶשׁ.
[2] לבוש נשי; צעיף ארוך המשמש לכיסוי הכתפיים, ולעתים גם הראש.
[3] שרשרת הנענדת לצוואר הכלה בטקס החתונה ההינדואי. החתן אמור לקשור את השרשרת לצוואר אשתו המיועדת. רגע הקשירה מקביל במידת מה לענידת הטבעת בטקס החתונה הנוצרי או לשבירת הכוס בטקס היהודי.
[4] קריאת צער או גועל בשפות הדרום-הודיות, "אוי".