גבולות השדה

בשפת האצטקים, המילה "צ'יטלאלי" פירושה "כוכב".
הנשרים של יבשת אמריקה הם קרובי משפחה של החסידות, ואילו נשרי העולם הישן קרובים לדיות השחורות.
כיצד, אם כן, נוכל לדעת היכן עוברים הגבולות של שדות הטרסות שטופי השמיים הזוהרים? יש להאזין לנביחות הכלבים. הכלב מלווה את עובר האורח רק עד קצה החלקה השייכת לבעליו. לאחר מכן מקבל את פניו כלב אחר.
השמש שוקעת, הגבעולים טובעים בשקיעה.
להלן סיפור על זוג צעיר שערך מסע טרמפים בן כמה שנים לאורכו ולרוחבו של העולם, ועל סופו של המסע. אפגניסטן, פקיסטן, הודו, אפריקה.
עקבותיהם אבדו במקסיקו. הבחור נשחט, הבחורה נעלמה. אלכס ונינה. חסונים, יפים, עליזים. המסעות, הראיונות, הסיורים באתרי העתיקות – כל זה שודר בזמן אמת ברשתות החברתיות.
באותה תקופה נדדתי בין מוסקבה לפראג, התרוצצתי בקדחתנות לאחר גירושים, בהיתי נכחי מבלי לראות דבר. גרתי אז בווִינוֹהְרָאדִי, לא רחוק מבית העלמין, וקברו של קפקא היה עבורי נקודת המשען היחידה. בהפוגות בין התקפי הייאוש והביקורים אצל עורך הדין בענייני חלוקת הנכסים, אכול רגשי שנאה עצמית, לטשתי את עיניי במצבה של קפקא, ומצאתי בה מין נחמה מוזרה. משהו חשוב נבע מתוך הבור הזה, שבו נטמן המתבודד והנביא הגדול ביותר של המאה ה-20.

כאשר קראתי ברשת שאלכס נרצח ונינה נעלמה – זה היה מבחינתי הקש האחרון. קורה לפעמים שצרתם של אנשים זרים, או רעידת אדמה, או כל אסון אחר, הופכים לדחיפה הקלה שגורמת למפולת אישית במשקל אלף טון.
הייתי חייב לברוח, לא משנה לאן. לכן קניתי כרטיס טיסה למקסיקו, עם נחיתת ביניים בפרנקפורט. לאחר מכן תהיתי מדוע לא ניצלתי את ההזדמנות ולא ירדתי מהמטוס.
בנמל התעופה שכרתי סובארו-פורסטר ויצאתי לחפש את הבחורה הנעדרת.
אולי חיפשתי רעיה חדשה, או שדמיינתי את עצמי בתור איזה דון קיחוטה. הכול היה יכול לקרות לה, ממש הכול. היא יכלה ליפול לידיהם של ברוני סמים, להפוך לשפחת מין. האצטקים, באכזריותם הרבה, נהגו להקריב קורבנות אדם, הם לא בוחלים בשום דבר. הג'ונגל, הסמים, כל אחד לוקח את החוק לידיים, ציוויליזציה נפרדת של ברברים… זה לא הזיז לי. אין ספק שברמת התת-מודע רציתי למות. ברגעים מסוימים של החיים האדם עולה על הנתיב המוביל אל מותו, מתוך השאיפה להינצל במחיר חייו.
בסמטת קוֹאֲקַלְקוֹ קניתי "גלוֹק" ושני חופנים של קליעים. התאמנתי על חולדות ששוטטו בשטח נטוש. עברתי מרחק של שבעת אלפי מילין לאורך הרמה המקסיקנית, במסלול שאותו כבר עברו אלכס ונינה. עצרתי בשולי הכביש ובמוטלים. באחת מתחנות הדלק ניסיתי לדובב את אשתו של סכינאי זהוב שיניים, בעוד ידי תחובה בכיס המעיל ומלטפת את הקת הנוחה של האקדח.
חיפשתי עימות. בחלק מן העיירות זכרו השוערים את בני הזוג: הוא פטפט עם כולם, היא צילמה. צ'יטלָאליפֵּטְל, זהו המקום שבו הכול קרה. משמעות השם היא "כוכב תת-קרקעי". שדות הטרסות מכסים שם את מורדות ההרים. לעת ערב, כאשר השדות המושקים לרוויה תופחים, השמש השוקעת נשפכת על המדרונות.
שם ניסיתי לקנות חופן קנביס. אלה היו צמד בחורים, האחד גוץ והשני גמלוני. חילקתי את המחסנית ביניהם, שווה בשווה. בסמארטפון של אחד מהם מצאתי מסלול GPS, והוא הוביל אותי דרך הג'ונגל הלָקַנְדוֹני לעבר הגבול עם גואטמלה.
שתיתי את אגלי הטל שזרמו במורד העצים הענקיים דמויי העיר, פי נצמד אל החורים הפעורים בגזע, ידי מגרשת את הצרעות. הלכתי בתוך דמדומים נצחיים, סעדתי את ליבי בבשרו של דורבן צלוי, דגתי פיראניות בנחלים על ידי בניית סכרים מאבנים, והמשכתי לצעוד לעבר הגאולה.
בסופו של דבר ראיתי את הצלב הראשון. האדם שנצלב עליו כבר נפח את נשמתו. אחר כך ראיתי עוד צלב אחד – קורה אופקית על גזע עץ. הבנתי שהמחנה לא רחוק. הריח השרוף הוביל אותי לשם. נראה שבורא העולם הקדים אותי. הבקתות הפכו לערימות גחלים לוחשות, פה ושם נאלצתי לעקוף מכתשים מעשנים. אבל שוב ושוב נתקלתי בצלבים ועליהם אנשים מסוממים – ספק חיים, ספק גופות. כמה מהם חייכו חיוך מעורפל.
ואז ראיתי אותה, את דונה אנה שלי. כמעט עירומה, למעט בלויי סחבות מזוהמים ותחבושות. אחד מצאן מרעיתה כרע ברך לפניה – אדם מאונן, עלוב, בצבע ברונזה. הזבובים הקיפו אותו במין הילה.
גם אני כרעתי ברך. הרגעתי בהדרגה את קצב נשימתי. הרמתי את ידי באיטיות, ולבסוף לחצתי על ההדק.

מהדורה מקוונת | מרץ, 2018
תרגום מרוסית: מיכאל סיגל ורחל טורפוסמן
דימוי: בועז אהרונוביץ', מתוך Daily Practice, תל אביב 2017