גוף/נפש

ילד קטן עומד מול המיצג התת-קרקעי של אריות הים באקווריום של ניו יורק, פעור פה, פעור נפש, מ-ת-פ-ל-א. לראשו כובע של קייטנה, לגבו תיק של קייטנה ולגופו חולצה של קייטנה – כולם צהובים, כולם גדולים עליו בשתי מידות לפחות. הנקבוביות הרוחניות שלו נפתחות, המבקרים האחרים מתמוססים, העיניים שלו מתלכדות עם עיניו של אריה ים עצום בעל ניבים ענקיים ושפם תֵּילִי, והוא מבין ברגע אחד שהעיר שבה הוא חי מוקפת בעולם שדה-פקטו מלא בחייזרים. כי אם הדבר הזה הוא לא חייזר, אז מה זה חייזר? הוא הולך הביתה באותו היום, עודו פעור, וחולם על אריות ים. הוא חולם שהוא שוחה איתם, בעירום, מידמה להם עם הגוף השמנמן והחלק שלו, כשהם רוקדים יחד במחול-מים משותף. למחרת הוא מבקש ללכת לחנות הספרים וקונה ספר מהודר, מאויר, על יונקים ימיים. הוא קורא בו באדיקות.

**

ילד יושב בסלון ואוכל ארוחת ערב מול טלוויזיה קטנה ומרובעת. הוא מקולח וריחני. השיער שלו עדיין רטוב. הוא לבוש בסט פיג׳מה תואם – חולצה ומכנסיים ארוכים ובלויים מכביסות, עם גומיות הדוקות בקצות השרוולים. הוא מחכה לאבא שלו שיחזור. הוא התקשר מהמשרד ואמר שהוא מגיע הערב עם הפתעה. הוא התקלח מראש, כדי שיהיה מוכן ומזומן לקבל אותה, בלי עיכובים ושהיות. הוא שומע את הצעדים בשביל הכניסה, את המגפיים המתחככים בשטיחון. הוא נדרך. הדלת נפתחת. אבא שלו עומד שם, על המפתן, לבוש מעיל ארוך, כובע, צעיף וכפפות, ומנגב את השלג ממגפיו בשטיח, בתנועות ארוכות ואיטיות. הוא מחייך אליו. ״נו תיכנס כבר!! המגפיים כבר נקיים!״, הוא צועק לו מהסלון. אבא שלו ממשיך לנגב את המגפיים באיטיות. ״נו כבר נו כבר איפה ההפתעה??״, הוא קם מהספה, הוא לא יכול להמתין יותר. הוא מתקרב לדלת ומושך את אביו בשולי המעיל פנימה, לתוך הבית. הידיים שלו נרטבות מהשלג שדבק במעיל. אבא שלו רוכן קדימה: ״קודם נשיקה״. הוא נושק ללחיו, הזיפים שלו מגרדים. ״גם בצד השני״. הוא נעתר, גם הצד הזה מגרד. אבא שלו פותח את התיק ומוציא ממנו ספר אדיר-ממדים, גדול מהראש של הילד, בכריכה קשה. נשימתו נעתקת. ״אני לא מאמין״, הוא אומר, או חושב, או רוטט. ״תודה״ הוא צווח, חוטף את הספר ורץ לחדרו. הוא מתרגז לשנייה שאביו פתח את החבילה, כמו שהוא עשה תמיד, ועושה עד היום, במקום להמתין ולתת לו לפתוח את החבילה בעצמו (״ככה זה תופס פחות מקום בתיק״), אבל הכעס מתנדף מיד. כמנהגו, הוא מוריד בזהירות את כיסוי-האבק ומעביר את אצבעותיו על הכותרת הרקומה בארגמן על הכריכה הירוקה הקשה. הוא מסתכל על הספרייה הקטנה שלו ומונה – 1, 2, 3, 4, 5 – וכעת, בידו, מספר 6. אבא שלו פותח את הדלת בתנופה, עודו מחייך: ״שעה ולישון. אתה צריך להתעורר מחר מוקדם״. ״טוב״, הוא אומר. מבטיהם מצטלבים, מחויכים ומרוגשים. שניהם יודעים שהוא לא הולך לישון הלילה.

**

נער ונערה יושבים יחד על מיטה. לפניהם פרוש החומר למבחן באזרחות. זה שנה שהוא מחזר אחריה. זה שנה שהיא לא-מסרבת-לא-נעתרת. נהנית מתשומת הלב. הוא מריח מיותר-מדי בושם. הגוף שלו מרגיש מושאל, כמו נעל בבאולינג, לא ממש במידה הנכונה. היא מתחרטת שהיא באה אליו הביתה אחרי שיעור ספורט, חוששת שיש לה ריח של זיעה מבית השחי. הם יושבים שם כבר שעתיים, במרחק בטוח. מרחק של הושטת יד וחצי. תוך כדי קריאה של סיכום על עקרון הפרדת הרשויות, איפשהו בין הרשות המחוקקת לשופטת, הוא מתחיל לשחק בעגיל החישוק שבתנוך השמאלי שלו. הוא רואה בעגילים שלו סימן היכר, שתי פיסות כסף זולות שמרוממות אותו מיתר הנערים. זה מעין טיק עצבני. הוא תופס בחרוז שמחזיק את החישוק סגור ומסובב אנה ואנה. קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מסובב ומדבר. זה גורם לה להרגיש לא בנוח. היא לא מצליחה להקשיב למה שהוא אומר. היא לא מצליחה להתרכז בדבר מלבד התנוך שלו, עולה ויורד, העגיל חודר אליו בתנועות מעגליות. ״די עם זה״, היא קוטעת אותו. ״תפסיק לגעת באוזן״. הוא מרים את העיניים מהסיכום ומסתכל עליה, מבולבל. היא סמוקה, לחייה נצבעות באדום בוהק. היא נושכת את שפתה התחתונה, מחווה שבבירור לא שייכת לה. ״מה. למה?״, הוא מתריס. ״כי זה מוזר נו די״, היא מחייכת ומאדימה עוד יותר. הוא תוקע בה מבט, מחייך, ומתריס שוב: ״לא רוצה להפסיק״. הוא נוהג להתריס לא מעט. זה סימן ההיכר השני שלו, אחרי העגילים. הוא מסתכל לה בעיניים ומתחיל שוב לסובב את העגיל, לאט יותר הפעם. היא מסמיקה עוד יותר, והוא מרגיש כאילו היא פולטת גלי חום טהורים. הוא יכול להריח את העור שלה, את הסומק שלה. באותו רגע שניהם מבינים – זה מחרמן אותה. ושניהם מיד נבהלים מההבנה. הבהלה שלה נמהלת בבושה, שלו – בהתרגשות. הוא נשכב על הבטן – עד כה היה שעון בגבו לקיר – מצמצם מרחק, תוקע בה מבט וממשיך לסובב. ״אם תסבירי לי למה זה מפריע לך, אני אפסיק״. ״לא, פשוט תפסיק כבר״. הוא מתקרב אליה עוד, בזחילה על המיטה. היא מחליקה מטה, מישיבה לשכיבה. ״טוב, אני ממשיך להקריא את הסיכום״, הוא אומר, ולא מפסיק לסובב את העגיל. היא מרגישה כאילו הראש שלה עומד להתפוצץ. אחרי שתי דקות – שמרגישות כמו שתי מאות – של דקלום הסיכום על עקרון הפרדת הרשויות, היא תופסת את שולי הגופייה שלה, ואת שולי החזייה שלה מתחתיה, תוקעת בו מבט ואומרת: ״אם לא תפסיק – אני אתפשט״. ״איזה מין איום זה??״ הוא חושב ופולט בו זמנית. ״איום ממשי מאוד״, היא אומרת ומסתכלת עליו ברצינות תהומית, מרגישה שכעת ידה על העליונה. ״לא. רוצה. להפסיק.״, הוא מאתגר אותה. ״אזהרה אחרונה״. היא מתכוונת לזה. ״לא מאמין לך״. ובתוך מאית שנייה הגופייה שלה עולה אל מעל לראש, יחד עם חזיית הספורט, והם פשוט שם. היא שוכבת לו במיטה, עם השדיים בחוץ, והוא פשוט מסתכל עליהם. היא לא נוגעת בו, הוא לא נוגע בה, הוא לא מסובב את העגיל. הוא פשוט מסתכל. מסתכל ומסתכל ומסתכל.

**

איש יושב על כיסא מתכת בגן. גורר את סוליות הנעליים שלו קדימה ואחורה על אבני החצץ. מעלה אבק גירי, לבן, כמו טלק, עם כל גרירה. מולו – מזרקה גדולה ועגולה. ילדים קטנים רוכנים מעל דופנותיה, משיטים סירות מפרש קטנות לאורכה ולרוחבה. מאחורי המזרקה ניצב בניין מהודר בסגנון בארוק צרפתי. מגגו מתנוסס הטריקולור. המזרקה מוקפת עצי דקל. מאחורי גבו שורות של עצים מסודרים בקווים ישרים להפליא, צמרותיהם גזוזות, מסותתות בזוויות ישרות. הוא מוציא כריך משקית נייר חומה ונוגס בקצהו. הבגט כל כך טרי שהוא נאלץ למשוך בידיו את הכריך מהפה, בכוח, כדי להשלים את הנגיסה. הפה שלו מתמלא בטעם ניטרלי – אומאמי, ככה הוא קרא שקוראים לזה – שאיכשהו עדיין מרגיש כמו חוויה חושית בסדר גודל של פצצת מימן ששחקנית כדור-עף מגישה לו לפרצוף. מוצרלה, פרוסת עגבנייה, עלה בזיליקום, שמן זית, מלח גס, בצק נקבובי, מעטפת פריכה, קמח שמותיר עקבות לבנים על הזקן שלו. הוא מרים כוס קפה מהרצפה שליד הכיסא, ולוגם. הוא לא כל כך מאמין. לא מאמין שהוא יושב בתוך הגוף הזה, בתוך הכיסא הזה, בתוך הגנים הללו, בתוך העיר הזו, בתוך המדינה הזו. הוא שוקל להוציא מתיק הגב שלו ספר בכריכה קשה, שכולם אמרו שהוא כבד מכדי לקחת אותו לטיול, אבל מתחרט תוך שינון מנטרה – לנכוח, להיות ברגע הזה. הוא לוקח ביס נוסף מהסנדוויץ' ועוצם את העיניים. הוא שומע גלגלים של מזוודה נגררים מאחוריו, עושים רעש נורא על גבי אבני החצץ. הוא מותיר את עיניו עצומות ברפיון. הוא המתין ארבעה חודשים, הוא יכול להמתין עוד רגע. הלב שלו מתחיל להלום. הוא יודע שבעוד רגע היא תניח את ידה על כתפו והרגע הזה יחלוף. הוא גם יודע שהרגע שאחריו יהיה מתוק בהרבה, אבל דווקא את הרגע הזה הוא מבקש לנצור. את הרגע הזה של הסף. יש לו טעם של קמח, מוצרלה ושמן זית בפה, הוא מריח את הקפה המתוק-מאוד שנח לרגליו ואת אבקת הפודרה הלבנה שמעלות אבני החצץ, הוא שומע את הילדים מצחקקים, רודפים אחרי דגמי סירות המפרש, מרגיש את הרוח שמניפה את הטריקולור בשערו, את קורות המתכת של הכיסא בגינה הציבורית בגבו, ואז, את היד שנחה ברכות על כתפו.

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2020
דימוי: The Blue Demon of Reaching, תמר אטון,  מתוך איך לכלוא שד