גרנטה 6 | כתיבה אמריקאית חדשה – פתח דבר

באביב 1979 הגיליון הראשון של גרנטה, מגזין ספרותי שהוקם בשנת 1889 על ידי קבוצת תלמידי מחקר מאוניברסיטת קיימברידג’ שבבריטניה ראה אור בגלגולו החדש: רבעון ספרותי בכריכה רכה. ביל בְּיוּפורד ופיט דה בּוֹלה היו עורכים שותפים. כותרתו היתה כתיבה אמריקאית חדשה, והוצגו בו יצירות של ג'ויס קרול אוטס, נורמן ברייסון, טילי אולסן, לנארד מייקלס וסוזן סונטג, לצד טקסטים על סופרים – קצתם ברוח תורת הספרות, קצתם לא יותר מסקירות קצרות או מאמרי מגזין – בכלל זה צ'יבֶר, בוקובסקי ואחרים.

ההקדמה נפתחה בטרוניה על הסיפורת האנגלית העכשווית, "שהיא", כתבו העורכים, "אינה ראויה לציון ואינה מעניינת באופן ראוי לציון". "הספרות בת–זמננו", סיכמו בחדווה, "בלתי מסַפקת בגלל התחושה שהיא מעבירה, תחושת אחידות קבועה וחסרת השראה, קשקושים צפויים, גם אם רהוטים, על קשיים צפויים".

הם היו צעירים ונלהבים, והיתה להם טענה להוכיח: שהסיפורת האמריקאית – "מאתגרת, מגוונת והרפתקנית" – אינה מוכרת כפי שראוי שתהיה בבריטניה, שהמו"לים שלה מאחרים לגלות פנינים אמריקאיות. ההתעלמות הזאת, טענו, היא סימן לנדירותם של דיונים והיעדר עיונים בתורת הספרות כמו גם אי מתן "מקום להפעלת הדמיון." הגלגול החדש של גרנטה כמגזין "לכתיבה חדשה" הושק במטרה למלא את הפער התרבותי הזה, והעורכים התכוונו לעשות זאת באמצעות הבאת סיפורת אמריקאית לבריטניה.

גרנטה יצא לדרך, ובתוך כמה שנים הגו העורכים את רעיון גיליון המיטב של סופרים בריטים צעירים: גרנטה 7, שפורסם בשיתוף עם הוצאת פינגווין ב-1983 היה הראשון בסדרת "המיטב של סופרים צעירים". היתה זו רשימה שזכתה להלל ושבחים, אולי יותר מכל הבאות אחריה, שכללה סופרים שהפכו בינתיים לנודעים, כמו מרטין איימיס, פט בארקר, ג'וליאן בארנס, ויליאם בויד, קזואו אישיגורו, איאן מקיואן וסלמאן רושדי. הרעיון הושק, והגיליון השני של המיטב של סופרים בריטים צעירים יצא לאור ב-1993, השלישי ב-2003 והרביעי ב-2013.
איאן ג'ק היה העורך של גיליון המיטב של סופרים אמריקאים צעירים שיצא ב-1996. תוכננה מתכונת מסורבלת משהו, שלפיה חמישה צוותי שופטים אזוריים שלחו את הרשימות המקוצרות שלהם אל צוות שופטים מרכזי. הצוותים החמיצו בגדול כמה מן השמות המבטיחים המעניינים ביותר – בין הנעדרים היה ניקולסון בייקר, החלטה שאיאן ג'ק תיאר כ"מטורפת ומעוותת" בהקדמה שלו לחוברת. דיוויד פוסטר ואלאס, דונה טארט וּויליאם ט' ווֹלמן לא נכללו אף הם ברשימות האזוריות, אם כי סופרים בולטים רבים אכן נכללו בהן: שרמן אלֶכסי, אֶדווידג' דנטיקט, ג'פרי יוג'נידיס, ג'ונתן פראנזן, אליזבת מקרקן ולורי מור, בין היתר.

"מיהם הסופרים הצעירים הטובים ביותר בארצות הברית של אמריקה?" שאל הטקסט על הכריכה, ומיד דחה את השאלה שלו עצמו באזהרה: "שאלה רעה. כתיבה אינה יכולה להימדד כמו מיליונרים, אתלטים ובניינים – העשיר ביותר, המהיר ביותר, הגבוה ביותר". ניתן לזהות בְּחוש את איאן ג'ק, הספקני והאינטליגנטי, בטקסט הזה. הוא נכנע, כמובן – המשך הטקסט בגב הכריכה הוא הגנה על הקונספט, שנאמר עליו שלפחות הוא מעלה "שאלה מועילה".

ב-2007 עשינו זאת שוב. הפעם היה תהליך השיפוט פשוט יותר, עם צוות אחד שהרכיבו אדמונד וַייט, א"מ הומז, מייגן אורורק, פול ימאזאקי, איאן ג'ק ואנוכי. התכתבנו בדואר אלקטרוני (היינו אז מודאגים פחות מדליפות ומהאקרים), ולבסוף נפגשנו בניו יורק לדון ברשימה המקוצרת.

"שום רשימה מן הסוג הזה אינה יכולה להציע משהו שמתקרב אפילו לשיפוט סופי", כתב איאן בהקדמה. "זה בידי הדורות הבאים, אם יהיו כאלה".

ובכל זאת: זו היתה רשימה טובה. איאן הזכיר גם את העיסוק התכוף במוות בסיפורת האמריקאית העכשווית, וציין כי "המתים", "זכר המתים" וה"פוסט–מתים" הופיעו לעתים קרובות ביצירות שקראנו. הוא ציטט את זיידי סמית על הכתיבה האמריקאית – "למה כזה עצוב, אנשים?", היא כתבה בהקדמה משלה לאנתולוגיה קודמת של כתיבה אמריקאית. אבל מה עם הביטוי של ג'ק איאן על שיפוט הדורות הבאים, "אם יהיו כאלה?" למה כזה עצוב, איאן? האמת היא שפנטזיות על האפוקליפסה התגנבו לתוכנו כמו וירוס והטמיעו את עצמן בליבת הכתיבה האמריקאית. דיסטופיה אמריקאית היתה נושא חזק בסיפורת לפני עשר שנים, ודומה שעדיין יש לה נוכחות חזקה: מגפות, מלחמות והפרעות תפקוד תופסות בה מקום מרכזי (אף שהבחנו גם בלא מעט הומור). ממבט מבחוץ ההרגשה היא שמקורות העצב הזה ברורים לגמרי – פיגועי ה-11 בספטמבר; מלחמה; ארונות מתים עטויים בדגלי אמריקה; פוסט טראומה, שערוריות עינויים; מפרץ גואנטנמו; ירי בבתי ספר ופשעי נשק חם; המלחמה בסמים; הקריסה של 2008; תנועות המחאה אוקיוּפַּי ו"חיים שחורים נחשבים"… איפה החדשות הטובות? ממות הדבורים לאובדן הייצור, משינויי האקלים לפופוליזם, הכול נראה קודר.

אלא שמאז ומתמיד הכול נראה קודר: קחו מדינה גדולה שקועה בצרות ובעלת עיתונות חופשית – ברור שהיא תיראה קודרת. קראתם פעם עיתון במדינה שיש בה צנזורה? נסו את זה – שם תמצאו את החדשות הטובות, את החדשות הנוחות, את הסיפורים המשמחים.
רשימת השנה הזאת היתה משימה כבדת משקל. לפני עשר שנים קראנו יותר ממאתיים רומנים לרשימה הארוכה. הפעם מספר ההגשות הוכפל. רוזלינד פורטר, עורכת המשנה של גרנטה, היתה בחופשת לידה, אבל המשיכה בקריאה. לוק בראון, לוק נִיִימה, פרנסיסקו וילהֶנה, אלינור צ'נדלר וג'וזי מיטשל קראו ברעבתנות. העורכים של ספרי גרנטה שלנו קראו אף הם – לורה בַּרבֶּר, בלה לֵייסי, מקס פורטר, אן מֶדוֹז וקָא ברדלי כולם תרמו. אלכס בּולֶר, מנהל ההוצאה לאור, אמנם נשכר כשהרשימה הארוכה הושלמה פחות או יותר, אבל הראה עניין בתהליך. אני ניהלתי פגישות שבועיות שבהן דנו בסגולותיו של כל ספר וקטלגנו אותן.

החלטנו לזמן חבר שופטים שיורכב כולו מסופרים, זאת משום שרוב כותבי הסיפורת מעורבים היום גם בכתיבה של זולתם; מלמדים, עורכים או מו"לים. ביקשנו מחמישה סופרים נחשבים בעינינו לקחת בו חלק: פול ביטי, פטריק דה–ויט, א. מ. הומז, קֶלי לינק ובן מרכוס.

כל רשימה היא שיקוף טעמם של השופטים. אנחנו מודעים היטב לכך שסופרים אחרים היו עשויים להיכנס לרשימה אילו היה הדיון מתנהל קצת אחרת. לרוע המזל נאלץ פול ביטי לפרוש כשזכה בפרס הבּוּקר על ספרו – The Sellout, אילוצי זמן ומחויבויות לא אפשרו לו להמשיך. אין לדעת איזו השפעה הייתה יכולה להיות לו על הדיונים האחרונים. כמה מאתנו הצטערו על לורה ון דן ברג, טאו לין, בריט בנט, תיאה אובּרֶט וסטיבן דאן. קייטי סימפסון סמית ומגי שיפְּסטד יכלו גם הן להיכלל ברשימה. נוֹוַיוֹלט בּוּלָאוואיוֹ, סופרת מעולה, היתה בחלק מהרשימות המקוריות שלנו, אבל נשרה מאחר שאינה אזרחית אמריקאית.

לראשונה אי פעם יש ברשימה יותר נשים מגברים: שתים-עשרה לעומת תשעה. בפעם הקודמת היו לנו שמונה נשים ושלושה-עשר גברים. קדמה, אני משערת – או מקרה. לא ספרנו עד שסיימנו. ב-2007 סופרים מהגרים בלטו יותר: שבעה נולדו או גדלו בארצות אחרות. הפעם, רק ארבעה סופרים נולדו בחו"ל.

כל רשימה היא פשרה – אלא מה. אבל אז היא לובשת חיים משל עצמה. טוביאס וולף, שופט ב-1996, שנת ההחמצות המפורסמות, כתב כך:

נדמה לי שהיינו יכולים להרכיב גיליון אחר של גרנטה, כל-כולו מסופרים שאינם מופיעים בזה הנוכחי, בלי לאבד כהוא זה מאיכותו. בעצם הרעיון של בחירת עשרים סופרים שמייצגים דור יש איזשהו היגיון בארצכם, אך בארצנו שלנו, הענקית כפי שהינה והרוחשת סופרים צעירים, תהליך כזה חושף בעיקר את הדעות הקדומות של השופטים, לרבות זו שלי.

אין פירוש הדבר שהרשימה שלנו אינה מצוינת. היא מצוינת. ותמצאו בה סופרים רבים בעלי סגולות אקסצנטריות ואפילו חזוניות… קראנו מספר עצום של ספרים טובים, והפנינו תשומת לב לכמה מהם, וסיפקנו הזדמנות לקנאים להלל את המועדפים הזנוחים שלהם באמצעות הגחכת הרשימה שלנו. אני גאה במלאכה הבלתי מְספקת, הלא מושלמת שעשינו, ומקווה שחוסר השלמות, בכך שיעורר תגובות מתרעמות והמומות, יגרום לאחרים להיפתח אל העושר והחיוניות הנפלאים של הסופרים שמגיעים עכשיו אל מלוא יכולותיהם.

זה היה נכון אז, וזה נכון עכשיו.

ברצוני להודות לכל מי שעשו את הגיליון הזה לאפשרי – השופטים, פטריק דה–ויט, א"מ הומז, קלי לינק ובן מרקוס בראש ובראשונה. הם פעלו בהתאם למצפונם והיו בעלי כושר הבחנה, וגם היו חברה נעימה מאוד. ג'וזי מיטשל, אחת מעוזרות העריכה שלנו, היתה ממונה על הלוגיסטיקה ועשתה זאת באופן מבריק. דניאלה סילבה, המעצבת הגרפית של גרנטה, הגתה את קונספט הכריכה והזמינה וצילמה את מיצב התאורה. אנתוני ד'רוֹמֶרוֹ מ-ACLU – האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות – אפשר לנו ברוב טובו להיפגש בחדר הישיבות שלהם – תודה לך על כך.

מימי קלרה סייעה בלוגיסטיקה, וכך גם היחצניות שלנו סוזן ויליאמס ואליזבת שְׁריב. סוכנים ומו"לים כולם כאחד הושיטו עזרה – תודה לכם על התמיכה הנדיבה.

אלא שיותר מכול אני רוצה להודות לסופרים שברשימה – כי אין זו סתם רשימה, זו אנתולוגיה.

תמצאו כאן את בן לרנר, עוסק בתרגיל תרגום מסוג אחר בסיפורו צובט הלב של דֵייל, ואת גרג ג'קסון המהרהר על הפוליטיקה הישנה של השמאל והפוליטיקה החדשה של הימין; ישנם כאן קאראן מָהג'אן, דינאו מֶנגֶסטוּ וסאנה קראסיקוב, שנוגעים, בדרך זו או אחרת, בטרוריזם. עוד תוכלו למצוא כאן פנטזיה מאת ג'סי בּוֹל, גֶ'ן ג'ורג', מרק דוטֶן ואוֹטֶסה מוֹשְׁפֶג; וסיפורים חדשים מלהיבים מאת רייצ'ל ב' גלזר, יָא גֶ'סי, קתרין לֵייסי, הֶלִי בטלר, צ'ינֶלו אוקְפֶּרַנטה, אמה קליין ולורֶן גרוף. תמצאו כאן את גארת ריסק הולברג עם דמות ניו-יורקית נוספת; אנתוני מארה על בריחה מן הגורל על אי איטלקי; אֶסמֶה וֵייג'וֹן ואנג על מחלת נפש, גזענות ורצח; ג'ושוע כהן על חייל בצבא הישראלי; וקלייר ויי ווֹטקינס על מערכת יחסים מן העבר.

הייתי רוצה לכתוב עוד, אבל איני רוצה לחשוף את הסיפורים. קראו אותם, ושפטו בעצמכם.

סיגריד ראוסינג, עורכת ראשית של גרנטה ומו"ל הוצאת 'גרנטה ספרים'.
מאנגלית: אלינוער ברגר