גרנטה 7 | כסף – פתח דבר

אנחנו רוצות לדבר על כסף. לשים בקדמת הבמה את מה שנתפס על פי רוב כמגונה, כמעט כניבול פה, שבוודאי לא מנומס לדבר על אודותיו. הגיליון שלפניכם עוסק בכסף על פרוטותיו הגולמיות ביותר, על שורת החובה ושורת הזכות בחשבון הבנק, על אגלי הזיעה המגולמים בו, על המעמד שהוא מתנה, על שטרות ועל מטבעות. כיחידים וכחברה, אנחנו עסוקים לאין קץ במחשבות על כסף, אנחנו דואגים בגללו, חומדים אותו, עובדים בשבילו, מתהפכים בעטיו על משכבנו בלילות קודרים. ובכל זאת, צו חברתי לא כתוב פורש ערפל של מבוכה או בושה, כומס את האפשרות שלנו לדבר על החומר שממנו קורצו פני הקיום שלנו, על כמה יש וכמה אין.
מה נוכל לומר על הקשר בין העשייה הספרותית שלנו, ככותבות, כעורכות, לבין כסף? איך נדבר על היחס שלנו לכסף בחיינו — היחס הפצוע, המעוות, השגוי, או לכל היותר על ההישרדות שאין ביטחון תעסוקתי בצדה, על היכולת להסתדר, לשאת מיום ליום את נס הפרנסה?

"אין שתיקה אחת אלא רבות," כותב מישל פוקו בהתייחסו למין (תולדות המיניות, בתרגום גבריאל אש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 22) ונדמה שהדבר נכון גם ביחס להון. "אין לערוך חלוקה בינארית בין מה שנאמר לבין מה שאינו נאמר," הוא מדגיש. "יש לנסות לקבוע את האופנים השונים שבהם אין אומרים, כיצד מפוזרים אלה שיכולים ואלה שאינם יכולים לדבר, באיזה סוג של שיחה רשאים אלה ואלה להשתתף, או איזו צורה של דיסקרטיות נדרשת מן הראשונים ומן האחרונים."
הנה דבר-מה שאין מדברים עליו מספיק: תנאי הייצור של היצירה. כמה קשה לכתוב, כמה קשה ליצור, ובה בעת להתפרנס. כמה קשה ליצור ולכתוב בתרבות שבה אין פטרונים לכתיבה, שבה המדינה אינה פורשת חסותה על היוצרים. כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, ליצור בתרבות שבה הכול נמדד בכסף והכול מתמצה בשורת הרווח. כשאלה הם תנאי היסוד, מי מגיעים לקו הגמר? מי מוצאות עצמן ב"חדר משלהן" שמאפשר להן לממש את הייעוד הזה שכה מרבים לדבר עליו בעידן האינדיווידואליזם הקיצוני ומי נאלצות להסתפק בפירורי זמן ומשאבים או לדחות את ההגשמה לגלגול הבא? האם בישראל יש להבדלים המעמדיים האלה פנים? צבע? דת? לאום? מדוע אנחנו הכותבים, היוצרים, המו"לים, העורכים והאמנים — לא מדברים בריש גלי על הקמח שנדרש לשם התורה? על המאבק ההישרדותי שכרוך בשכר הדירה, בתשלומי חשבונות ומחיה וחינוך לילדים? על האפשרות הדחוקה ליצור, על הזמן והמרחב הנדרשים?
זאת ועוד: למה שלא נחליף בינינו רעיונות על שיטות הישרדות? שלא לומר: למה שלא נתארגן לטובת שינוי? ואולי אנחנו כבר מתארגנים? אולי כלכלה שיתופית היא הכיוון החדש בכל הקשור למשק הכתיבה והיצירה? כולם מבינים שאין להון תרבותי קיום בלי הון חומרי, השאלה היא למה ממעטים כל כך לדון בזה. אכן, הכול תלוי הקשר. יחסנו המסוים לכסף צריך להיבחן בהקשר כלכלי-תרבותי מסוים, שבו אנחנו מתקיימים; קפיטליסטי עד לזרא. הרי בעולמנו לא מוגשם עדיין מתווה ההכנסה הבסיסית לכל אזרח (UBI – Universal Basic Income), דבר שעשוי היה לאפשר לנו להתקיים באופן סביר, בין שאנחנו עובדים ובין שלא, וליצור ולכתוב בזמננו הפנוי ללא חרדה קיומית. בעולם שבו אנחנו מתקיימות טרם עברו לארבע שעות עבודה ביום, על פי חזונו של ברטרנד ראסל במסתו הנפלאה "בשבחי הבטלה:" "בעולם שבו לא נכפה על אף אחד לעבוד יותר מארבע שעות ביום, כל אדם הניחן בסקרנות מדעית יהיה מסוגל להתמסר לה, ולכל צייר יתאפשר לצייר בלי לרעוב […] סופרים צעירים לא יידרשו למשוך תשומת לב לעצמם בעזרת ספרות זולה צעקנית במטרה לרכוש את העצמאות הכלכלית הנדרשת ליצירות המונומנטליות, שבעבורן, כאשר עתותיהן תגענה לבסוף, לא יישארו להם החשק והיכולת."
בניגוד למשיכות המכחול האוטופיות של ראסל, אנחנו עובדים לפרנסתנו הרבה-הרבה יותר מארבע שעות בכל יום, אף שאלגוריתמים יכולים להחליף אותנו כמעט בכל מלאכותינו. ולמעשה, ככל שאלגוריתמים מחליפים חלק ניכר מהאנושות, אחוזי האבטלה גדלים והעוני מתפשט. כמו שראסל כתב לפני כשמונים שנה: "שיטות ייצור מודרניות מאפשרות נינוחות וביטחון לכול; אנו בחרנו, במקום זאת, שחלק יעבדו יתר על המידה וחלק יגוועו ברעב. עד כה המשכנו להיות פעלתניים כמו בזמנים שבהם לא היו מכונות; נהגנו כאווילים, אבל אין כל סיבה להמשיך באיוולת לנצח."

אנשים רעבים מסרבים לעתים לקבל מזון מאחרים, כדי שלא לשאת את ההשפלה שבחשיפת רעבונם, שלא ייוודע שהם כאלה. גם הלשון העברית התגייסה לזקק את הבושה הזו בצירוף "חרפת רעב." העוני כרוך בכלימה ובביזוי, בהדרה חברתית, בהיעדר נגישות למוקדי כוח. למי שאינו נמצא במצב קצה, למי שמכירים את השיח החברתי, בייחוד במציאות הניאו-ליברלית שדורסת אותנו בעשורים האחרונים, יש פתח לדבר על מחסור, על עוול, ולנסח את עקת הקיום במונחים של אי-שוויון ואי-צדק. דווקא במציאות הזו, יש מקרב אלה שיש להם מי שמבינים שזה לא יאה לדבר על היש. באופן לא מפתיע, המתביישים ביותר להרגשתנו נמצאים דווקא במעמד הביניים, נחלקים מגדרית, כשהנבוכות מכולם הן נשים. כציבור, קשה לנו לדרוש כסף, לבקש תשלום על עבודה שעשינו. מי יכולה לדבר על כסף שקיבלה ולא להסמיק עד שורשי השיער — כאילו מה שנחשף בדיבור על הכסף הוא המבושים; כאילו עצם התשוקה לכסף מציצה מבין המילים כדבר בלתי ראוי, כאילו שרואים לך. בדיוק כמו שהחברה הליברלית מתייחסת למין — שכל אחד יעשה כרצונו בחדר המיטות האישי שלו — כך גם ביחס לכסף. החדר הפרטי הוא כאן החוזה האישי. הצניעות של הסקס היא הדיסקרטיות של הכסף. הפשעים שנעשים בשני התחומים, וגם הבושה וההכנעה שמעמיקות בהם, משגשגים ככל שהחברה מעלה על נס את ערך הפרטיות.

בגיליון שלפניכם אנחנו מבקשות לחתור תחת ערך הפרטיות ולדבר על הלא מדובר. תוכלו לקרוא בו סיפורים על כסף, בלי כחל וסרק, ולצד הסיפורים מסות אישיות. היש סוגה ראויה מהמסה האישית להפר שתיקה ציבורית? אנחנו סבורות שאין מקום טוב מגרנטה, כתב עת בעל מסורת עשירה של פרסום מסות אישיות, לבצע את המלאכה גם בעברית.
ריצ'רד ריינר, שהיה בעבר עורך של גרנטה הבריטי, מספר כאן על שנותיו כגנב. אפילו שודד. זה  משהו שלא קוראים כל יום. מולי ברודק על היחסים עם אביה השודד. איילת צברי על כסף וכתיבה, יחסי גומלין מורכבים. אורית זמיר מספרת סיפור חניכה, שהולך לאחור דרך הסעיפים של קורות חיים רשמיים; בין משרה למשרה, בין משכורת למשכורת. יונית נעמן רותמת את סיפור עבודתה בדוכן למכירת תכשיטים ביפן להקשר הגדול של תנועת עובדים גלובלית בעקבות כסף, עם כל הגזענות והאדנות הכרוכות בזה. ויש כאן גם סיפורים דוגמת זה של יואב כ"ץ, על עורך לשון שסוחט מתרגמת, או זה של איריס אליה כהן, על ביקור של שליחי ההוצאה לפועל. גם בסיפורים הבדויים וגם בשירה הנכללת בגיליון מציצות ודאויות מודחקות מסבך היחסים שלנו עם כסף. מחזור שירי "הקפיטל" מאת מנשה נוי מציב את שלל מפעלות האנושות בעידן הקפיטליזם תחת אלומת אור מפכחת, ושיר אחד של הח'ליף עלי בן אבי טאלב בתרגומו הנפלא של יותם בנשלום מלמדנו כי אמיתות צרופות לגבי חיים ומוות, ממון ורכוש, תקפות היום, ממש כמו במאה השביעית לספירה.

את הגיליון מלוות עבודות צילום של דוד עדיקא, אנה ים, בועז אהרונוביץ' וניר עברון. עדיקא מציג סדרת צילומים ממלון "אוקורה" בטוקיו, שבו לנים דיפלומטים ואורחי מדינה רשמיים ואף בני אצולה ומלוכה, אנה ים שולה מאלבומי תמונות משפחתיים של מהגרים מברית המועצות לשעבר תמונות של מכוניות ובעליהן משנות התשעים של המאה הקודמת, בועז אהרונוביץ' יוצא מהסטודיו שלו ללכוד בעין העדשה פרטים מדרום תל אביב ואילו ניר עברון, בסדרה "סף", מתעד את רוואבי, עיר פלסטינית סמוכה לרמאללה שהחלה להיבנות בשנת 2010 בהשקעה של יותר ממיליארד דולר, בשותפות ישראלית, אמריקאית וקטרית, וזוכה לביקורת פנים-פלסטינית רבה.

בין העושר הגדול, האקזיט וההון, לבין העוני הגמור של חיים בשכר מינימום או ברעב, יש מגוון אדיר של עלילות כסף במציאויות שלנו, והגיליון הזה נוגע רק במקצתן. הבחירה במיליארדר דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית מסומנת כאן כנקודת שבר, כפי שמראה לנו לזלי ג'יימיסון בחיבורה הקצר המכונס בגיליון. הבחירה בטראמפ היא הנקודה שבה הפסקנו זה לא כבר לשתוק על פגיעות מיניות. וזה הדבר הבא, אנחנו חושבות: הגיעה העת שנפסיק לשתוק גם על כסף.

יונית נעמן וארנה קזין
דצמבר 2017