דבר דואר

אני חושבת על הדברים שוב.
הלוך חזור אני עוברת אותם,
אתה האהבה הגדולה שלא

ביום שלישי, כשיצאתי מהבית לכיוון סניף הדואר, לא חשבתי שאראה אותך. יום לפני כן חיכה לי פתק שהודיע על דבר דואר שממתין לי בסניף יפו. קבעתי תור במערכת הממוחשבת, אני לא אוהבת להמתין שם, לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתאריך. נסעתי באופניים וקשרתי אותם מחוץ לסניף. על הספסלים לאורך השדרה חצי שכבו חצי ישבו השיכורים, דיוושתי מהר מהר.
אולי עדיף להתחיל מהספסל, שם הכול מתחיל. כמו בספרים האלה שאהבתי כשהייתי נערה, הפגישה המקרית, הרוח הקרה שעוברת בין הבניינים, מתישהו ניצתת סיגריה, מישהו עומד ומתבונן, מישהו אחר משוטט. העלילה מתרחשת בצרפת או במזרח אירופה, הדמות הראשית היא כמעט תמיד בחור צעיר, מיוסר, אולי סופר או משורר, לו קורים הדברים, זה תמיד מאוד הכעיס אותי.
לפני כמה שנים הכרתי בחור באינטרנט, הוא היה בעניין של שוטטות, הוא גר מחוץ לעיר, אבל שוטט בתל אביב, אם אני זוכרת נכון, הוא קרא לעצמו הֵלֶךְ. יצאנו יחד פעם אחת, אפילו כתבתי עליו שיר, הוא עשה עצמו מין דמות כזו עם קצוות פורנוגרפיים, זה היה מעניין לאיזה רגע, הוא היה דוקטורנט לסוציולוגיה.
מתישהו אתה תמיד מדליק סיגריה, בטח עכשיו, זה שוב עושה לי חשק לעשן. הסיגריה. בסוף עישנתי סיגריה, אבל לא בגללך. לא סיפרתי לאף אחד, כי הפסקתי לפני שנתיים, אולי שלוש. חוץ ממי שהיה שם וממנו לקחתי, הוא יודע. ככה גם התחלתי, מעשנת בסתר, בטוח סיפרתי לך את זה פעם באחד הגלגולים, הייתי מטפסת על גבעה ואז עוברת אותה, יושבת מאחוריה ומכבה אותן באמצע. לא כי היה ממי להסתיר, פשוט לא רציתי להודות, בעיקר בפני עצמי. הפגישה על הספסל לא תהיה במקרה כי שום דבר הוא לא במקרה.
בתוך הסניף היו מאה אנשים או אולי אלף אנשים, כמויות גדולות קשה לי לספור, בעיקר אם זה בעמידה, הסתכלתי על הפלאפון שלי ופתאום קפץ לי לעין התאריך: 28! לעזאזל, סיננתי, מה חשבתי לעצמי בכלל. בתוך האולם הגדול של הדואר היתה מהומת אלוהים, האנשים צבאו על המכשיר שמוציא פתקים.
הסניף נחצה לשניים, היו את אלה עם התורים המוזמנים, והיו את אלה שלא הזמינו תור. האחרונים היו מחוממים כהוגן, הם חיכו שעות, רוב האנשים הגיעו בשביל למשוך ביטוח לאומי, יכול להיות שהם חיכו שם מהבוקר או מהצהריים, רבים הגיעו משכונות דרומיות אחרות, ככה שמעתי מהשיחות ביניהם, הם דיברו על זה שבסניפים הדרומיים נגמרו המזומנים.

מדי פעם הפקידה צעקה למי יש הפקדה, למי יש הפקדה?
אני מנסה לחזור אל ההתחלה, אבל בכל פעם המחשבות מתגלגלות אל המקומות האחרים. בבוקר הייתי בבריכה, שחיתי ונזכרתי בכל הפעמים שהחלקתי על השפה שלה כשהייתי ילדה, אף פעם לא נפצעתי קשה, רק שפשופים בברכיים וכאלה. אף פעם לא קיללתי את אמא שלי, לא בקול רם ולא בלב, בכלל, אצלנו בבית לא השתמשנו יותר מדי בקללות, לא באופן מוצהר. הקללות של אמא היו קללות מקולקלות, כאלה שהיא היתה מוציאה מהן את כל העוקץ, כמו להגיד: בן יונה.
אחרי עשר דקות כבר הייתי בחוץ בלי החבילה, לא היה אפשר לגשת אל העמדה להנפקת הפתקים.
הייתי שוב על האופניים, עולה בחזרה את השדרה, החלטתי לעזוב את זה וזהו, לא רציתי להוציא להם את העיניים עם התור המוזמן שלי. אחרי כמה רגעים ראיתי אותך, אולי כבר ראיתי אותך לפני כן. בדרך אל הדואר. ישבת על הספסל, והחזקת באופניים הדקים האלה שלך ביד אחת, לפעמים זה נראה כאילו החפצים שלך הם אלה שמחזיקים אותך ולא אתה אותם.
שום דבר לא השתנה ועבר זמן מאז שוויתרת. מאז שישבת מולי ואמרת לי שאתה בעצם לא יכול כי מישהי טרפה עלינו קלפים. עצרתי את האופניים בחריקה, הם נעצרו כמה מטרים אחרי הספסל, מכוח הבלימה כמעט ועפתי קדימה מעבר לכידון. הרגשתי את העיניים שלך ננעצות לי בגב.
אני מנסה להסביר, אני יודעת שיום אחד לא עניתי יותר, נעלמתי כאילו היינו שוב זרים. אבל עכשיו עברה חצי שנה וזה מה שהייתי צריכה. מה זה חצי שנה? אתה מבין שזה זמן שאי-אפשר אפילו לכתוב בקורות חיים?
כשחיבקת אותי, אני יודעת שלכתוב את זה לא יעביר מה זה עושה, חיבקת אותי וזה הרגיש כאילו כל הרחוב מחבק אותי, הבניינים, ותאורת הרחוב, כל הזמן שעבר חיבק אותי גם, וסניפי הבנק שבשדרות ירושלים והאוטובוסים והעצים וכל הממתינים בדואר לכסף המזומן של הביטוח הלאומי חיבקו אותי, וגם אתה חיבקת אותי עוד, אחר כך כשקירבת את הפנים שלך אל הפנים שלי ונישקת אותי בצוואר, אמרת משהו, לא הבנתי מה אתה אומר. הרגשתי את הטלפון מצלצל לי בכיס האחורי, לחצתי והשתקתי אותו.
באת לדואר? כן, אבל היה שם בלגן, אז ויתרתי. בואי נחזור, אני אחכה איתך. חזרנו לדואר, לא היו בינינו מילים בכלל. נכנסנו והתיישבתי בקצה, בינתיים נחלשה המהומה, הבאת לי פתק, עדיין היו שם הרבה אנשים ממתינים בתור שהתקדם באיטיות, החזקנו ידיים, היו לנו לפחות ארבעים תורים להמתין. כל הזמן הרגשתי את הידיים שלך. והכל החל מטפס אצלי חזרה, בעיקר הנשימה, פתאום הבנתי שכל הזמן הזה הייתי עם רבע מהנשימה.
זה היה דו"ח של כביש 6, חוב ישן מהשנה שעברה, תהרוג אותי, עד עכשיו לא הבנתי למה הם לא יכולים לשלוח לי אותו בדואר רגיל.

יצאנו מהדואר והשארנו שם את האופניים קשורים זה לזה, אני חושב עלייך כל יום. גם אני, אני חושבת עליך כל הזמן, ליטפתי לך את המצח. למה לא ענית לי להודעות, ידעתי שאתה במקום אחר, אני לא יכולה לסבול את הערבובים האלה. עכשיו אני לא, עכשיו אני לא, אני מצטער, אני כל כך מצטער.
עלינו את כל השדרה, כמעט והגענו עד בת ים, הולכים ברגל, הולכים ומחזיקים ידיים, הערב התחיל להתקרר והרוח נשבה בגב שלנו, אני רוצה שתבואי אליי, גילינו שאנחנו גרים במרחק שלושה רחובות זה מזה.
אני רוצה לחזור אל הספסל, כי על הספסל הזה תמיד מחכה לי האיש הזר, הגיבור לא מכיר אותו עד אותו הרגע, או לפחות חושב שהוא לא מכיר, יכול להיות שהגיבור מוצא בו מישהו אחר, אולי את אבא שלו, אולי מישהו אחר שפותח עולם חדש, ושם מתחיל הסיפור ומתפרק לחתיכות חתיכות. ככה שאפשר להמשיך להחליק עליהן, על החתיכות האלה, לאורך כל הסיפור.
לא ולא, הספסל ישנו, יושב עליו איש, אבל הוא לא זר.
לא ידענו כמה הזמן צמצם את המרחק, וכל הבניינים האלה שעמדו בינינו, מצבות חיות, אחר כך כל הלילה היינו קרובים, זה בזו, וכל הזמן הזה וכל המילים שנאמרו לא הצליחו, ולא ידענו כלום חוץ מהאיברים.
ביום שלישי כשיצאתי מהבית לכיוון סניף הדואר חשבתי עליך שוב. בארנק היה לי הפתק על דבר הדואר שמחכה לי בסניף. קבעתי תור במערכת הממוחשבת, אני לא אוהבת להמתין שם. נסעתי באופניים וקשרתי אותם מחוץ לסניף. לרגע ראיתי אותך, עם השיער הארוך הזה שלך ושכבות הבגדים אחת מעל השנייה. לראות אותך פתאום אחרי כל הזמן, כל יום כזה שספרתי בלב, ראיתי אותך בכל יום בכל האנשים הזרים האלה, בכל מקום, דיוושתי מהר מהר.
בתוך הסניף היו מאה אנשים או אולי אלף אנשים, כמויות גדולות קשה לי לספור, בעיקר אם זה בעמידה, הסתכלתי על הפלאפון שלי ופתאום קפץ לי לעין התאריך: 28! לעזאזל, סיננתי, מה חשבתי לעצמי בכלל. בתוך האולם הגדול של הדואר היתה מהומת אלוהים, האנשים צבאו על המכשיר שמוציא פתקים.
נכנסתי ולקחתי פתק מהמכונה, היה כתוב עליו 278, התיישבתי בקצה, הוצאתי ספר מהתיק.
כשבא מישהו עם הפקדה או תשלום של חשבון חשמל, הפקידה לקחה ממנו את הכסף המזומן, ומיד אחרי כן שלושה או ארבעה אנשים אחרים הסתערו על הדלפק כדי למשוך. וככה שוב ושוב וחוזר חלילה וחוזר חלילה.
הרמתי את הראש וראיתי את הצג ב-240
כמה זה כואב לדעת
זה היה דו"ח של כביש 6, חוב ישן מהשנה שעברה,
תחתמי לי כאן וכאן על קבלה של החבילה, הפקידה הושיטה לי עט.