דגנרט

סמי חזר לדירה לקראת שתים-עשרה בצהריים; עייף, רעב, ריק. לא נשארו שאריות מארוחת החג, האוכל היה בדיוק במידה לערב אחד. מהרחוב עלו רעשים של הורים ושל ילדים, הוא שכח שיום חופש היום. עבורו, החופש לא קיים. הוא לא הכיר את המושג הזה. היו ימים שלא עבד בהם, אבל האירועים שדורשים תיעוד המשיכו להתרחש בלעדיו – הוא רק לא היה שם כדי לצלם אותם, הוא לא היה בתפקיד. הוא תהה אם זה החופש, לצאת מהדמות שממלאים ביומיום, להפסיק לרגע את התפקיד הקבוע שלך.

אבל היום סמי אפילו לא היה בכוננות, אלא סתם ביום חופש. הוא התיישב על הספה והוציא מהכיס את הטלפון הנייד. לא היו הודעות, לא היו שיחות, הייתה דממה ממשית. אף אחד לא חיפש אותו – בדידות אמיתית. כי הבדידות מתחילה כשאין אף אחד בעקבותיך, כשאף אחד לא מחפש אותך, כשאתה נעשה חסר פניות, ולא כשאתה נמצא לבד, מצב שגרתי למדי כיום. כל עוד פונים אליך, נותרות פניות חדשות בחיים; נותרות תשובות, שתיקות, פגישות, התחמקויות והחמצות. ולפי שעה לאף אחד לא היה צורך בסמי, וסמי לא ידע במי יש לו צורך. הוא הסתכל על הטלפון הנייד ולא ידע מה לעשות בו, הוא בהה בשעה שהופיעה על מסך הנעילה עם תמונת הרקע שנקבעה כברירת מחדל על ידי היצרן.

האם היה לו צורך שיקרה בעולם משהו רע שבגללו יוקפץ לעבודה? סמי לא הצליח לשלול את המחשבה הזאת. היא אילצה אותו להביט במה שהיו חייו: רדיפה עקבית ויציבה אחרי אירועים שהרע שוכן ביסודם ומושל בהם. לפעמים עשה זאת רק כדי לתעד את הרע, לפעמים במטרה לשבור את הרע ולהציג את הטוב שבעולם, את התקווה שמסתתרת מאחורי שפע האירועים הרעים. לרוב העריכה היתה מדגישה את הטוב והורגת אותו באותה הזדמנות, כי הטוב הוא שברירי, חלש וקטן, עדין. והטוב האלים והמלאכותי של העורכים היה בעיני סמי הדבר הבזוי ביותר שקיים. סמי שנא את העבודה שלו.

סמי חשב לשלוח הודעה לילדים שלו, אולי הם ירצו לאכול איתו צהריים. הוא פתח את הנעילה של הטלפון, אבל עצר. במחשבה שנייה, הוא העדיף לא לפנות אליהם, אם הם רוצים הם יודעים איך להשיג אותו. והם כנראה לא רוצים. והם כנראה לא צריכים. גם הם גרו בתל אביב, במרחק של רבע שעה הליכה ממנו וראו אותו אולי פעם בחודש. לפעמים הוא תהה איפה הם מסתובבים, מה הם עושים, בעיקר אחרי הדעיכה בשעות העבודה שלקח על עצמו, אחרי שהתפנה לו זמן מהתפקיד שמילא בנאמנות אין קץ. כשהילדים היו קטנים, סמי עוד היה בשיאו. האינתיפאדה השנייה היתה תענוג, כל הזמן קרה משהו. מעולם לא היתה לו – וככל הנראה גם לא תהיה לו שוב – כמות כזו של עבודה וריגוש. והעבודה עצמה נראתה חשובה, להציג את הרוחש והמתגעש בארץ. השעות לא היו שעות, סמי נמצא תמיד בתנועה: רץ ממקום למקום, עובר מאירוע לאירוע, בקושי נושם בין רגע לרגע. אבל בדיעבד הוא לא היה זה שנמצא בתנועה, כמו שחשב בזמנו – זאת היתה המצלמה. הוא רק היה ההליכון שלה, נושא הכלים שלה.

סמי הבחין גם בהבדל בין האירועים בעבר לאירועים כיום: מעבר לעובדה שנהיה בלתי אפשרי להיות הראשון בזירה, החלו בשנים האחרונות להפיץ צילומים של גופות מרוטשות. בעבר נותרו הזיכרונות של הגופות, של חלקי הגוף המבותרים מהפיצוץ, אצלו בראש או על שולחן העריכה; היתה הנחיה לא לצלם ולא לשדר. לעומת זאת, כיום הוא מקבל בווטסאפ, אפילו מעמיתים למקצוע, תמונות של האיברים הכרותים, של הפצעים והכוויות, של הכלים ששימשו לביצוע המעשה, של גופות הפצועים והמחבלים כאחד. כולם מחויבים למבט ברוטלי על רגע ההתרחשות. סמי תמיד הניח מבט טכני, ממלכתי, נאמן לקוד או לאיזו שבועת היפוקרטס לטובת הצופה. לפעמים הוא תהה למה אנשים רוצים וצריכים לראות את מה שקרה בזמן אמת, את הדם ואת המוות, אבל למעשה לא היה לו אכפת יותר מדי. הפריע לו יותר שהמקצוע שלו נעשה כמעט מיותר.

אבל לו לפחות היה מזל, הוא התקרב לסוף הקריירה שלו. מסכנים הצלמים הצעירים בחברת החדשות, לא שיש הרבה כאלה, ואלה שיש להם שכל וכישרון עובדים בהפקות תוכן לאינטרנט או בתוכניות ריאליטי, אבל מסכנים הצלמים שהגיעו מאוחר מדי לתחום מת. סמי ידע שבקרוב יחליפו אותו יכולות מכניות ואוטומטיות. הכתב יגיע לשטח עם מכשיר שיהיה יציב ויעיל ממנו, שיהיה קטן וזול ממנו. סמי לא ידע אם לקוות שהדבר הזה יגיע כשהוא עוד בתחום ובגיל העבודה או לאחר מכן – זו כבר החלטה קשה מדי עבורו.

המדפים בדירה היו ריקים עכשיו. סמי הסתכל על החלל התחום בארונות, והתלבט מה לשים בו במקום הדיסקים שעוד מילאו אותו אמש. לרוב סמי לא הרהר על הבית עצמו. הוא חשב על הבית רק ביחס לשווי הדירה והמשכנתא, שהשלים לפני שנים ספורות, בזכות כסף שירש בעקבות מות אמו. הבית היה חלל כלכלי ועכשיו התפנה בו מרחב מחיה שלא היה לו ברור מה לעשות איתו. סמי הניח את הטלפון על השולחן, קם מהספה וניגש אל המדפים, העביר יד על אחד המדפים והבחין שהיד כוסתה כולה באבק. הוא הלך למטבח, ניגש לכיור, לקח סמרטוט, הרטיב אותו, חזר לסלון, העביר את הסמרטוט על המדף והסמרטוט נעשה שחור לגמרי. הוא חזר על כך עד שהשלים את המדף. לאחר מכן הלך למטבח ושטף וחזר וניגב וניקה, וכך הלוך וחזור עד שעבר על כל המדפים הריקים.

היה משהו מרגיע, מתקן, בפעולה הזאת. הוא נהנה להביט בלכלוך שמצא, הוא נהנה לראות את השינוי מתרחש סביבו, גם אם היה מדובר במשהו קטן כמו ניקוי המדפים בבית. ההנאה התחומה הזו היתה נעימה. כשסיים, הוא התיישב על הספה ובהה שוב במדפים.

העפעפיים שלו נעשו כבדים והוא נרדם בישיבה.

מהדורה מקוונת | נובמבר 2022
דימוי: Under the sky מתחת לכיפת שמיים, עפרון על נייר, 70X100 ס"מ, 2022, מתוך אחר שעות, מאיה ארוך