האורחים

הישאם מטר

אינני יודע מדוע חלומות מסוימים נעלמים מן הזיכרון בעוד אחרים נשארים, ולא זו בלבד שהם נשארים חיים ובהירים, אלא שאנו נזכרים בהם עקב אירועים לא מוגדרים מסוימים בשעות הערות. לפני עשר שנים היה לי חלום כזה. אדוארד סעיד יושב על הרצפה, על שטיח כחול שאני זוכר כל כך טוב, בחדר האוכל הישן שלנו. זו שעת לילה. גבו נשען על השידה שנחו בה הצלחות והכוסות וספלי הקפה, אבל בחלום היא היתה מלאה בספרים. אדוארד סעיד היה באמצע שנות השלושים לחייו; בערך בגילי כשחלמתי את החלום. ערימת הספרים המונחת לצדו על הרצפה מתנשאת עד לגובה חזהו. כרך אחד פתוח על ברכיו; לא היה לי מושג מהו. למעשה, לא זיהיתי אף לא אחד מהספרים המוערמים, אבל בחלום לא נראה היה שאלה ספריו. אדרבה ואדרבה, נראה היה שאלה ספריי. והבעת הפנים שלו, שביטאה בה בעת הכרת תודה על כך שהספרים ברשותו, על העול והעונג הכרוכים בכך, לצד חשש מה, אף היא לא היתה הבעת פניו שלו.
חדר האוכל שבחלום היה של דירתנו בקהיר, לאחר שמשפחתי נמלטה מהדיקטטורה במולדתנו, לוב. מצבנו לא היה יוצא דופן, כמובן; קהיר, כמו לונדון, היתה עיר שהרבה גולים ערבים עברו אליה. שלושים שנה לפני שהגיעה אליה משפחתי, התיישבה בבירה המצרית גם משפחתו של אדוארד סעיד. הם גורשו מירושלים, העיר שסעיד נולד בה ובילה בה את השנים המעצבות של חייו כאשר בני המשפחה הפכו לפליטים בשנת 1948. הגם שהגלות הזמנית של משפחתי התארכה לכדי חיים שלמים, שימרנו, בימים ההם בקהיר, את התקווה הריאליסטית לחזור ללוב בתוך שנה-שנתיים ולחדש את ימינו כקדם בטריפולי. אבל אני חושב שמצבה של משפחת סעיד היה אחר. הטרגדיה שלהם היתה גדולה יותר, טרגדיה שהיתה כרוכה בכיבוש זר, שבד בבד עם פעילויות קולוניאליסטיות של ניכוס אדמות וגניבת משאבים כלל מרכיב שלישי, טענה לבעלות תיאולוגית על האדמה, ומכאן היעדר כל רמז לסוף נראה לעין, ומכאן מה שמן הסתם נראה אפילו לאדוארד הצעיר באותן שנים כבעיה ארוכת טווח. אני מצייר לעצמי את אדוארד הנער יושב ומהרהר, בשעות הבדידות הדוממות שלו, בחדרו הישן בירושלים, ששוכנים בו עכשיו זרים, ובחדרים של הוריו ואחיו, ובאלה שבבתי השכנים של קרובים וידידים שגדל ביניהם: מפה של בתים גנובים. אני מדמיין אותו קולט, באותה דרך שקטה שצפה ועולה מבלי שתתבקש שבה מבחינים בכל מיני פעולות של נישול, שמולדתו ואיתה גם העצמי שלו חווים סוג ייחודי ביותר של אלימות, תקיפה שכוללת כוונת מחיקה.
באותן שנים מוקדמות של החיים החדשים של משפחתי במצרים, נהגתי לעמוד ברחוב שלנו בשעת בוקר מוקדמת מאוד בכל יום חול ולחכות לאוטובוס ההסעות אל בית הספר האמריקאי שלי. כל אימת שהיה מופיע, גדול וצהוב וחריג במידותיו, הוא נראה שוב ושוב בלתי סביר בעליל. בית הספר היה ממוקם ברובע הפרוורי אל-מעאדי. שם, בשכונה בעלת השדרות הרחבות ועצי האיקליפטוס והווילות העטופות בגנים, העדיפו לגור הגולים האמריקאים והבריטים. רוב חבריי ללימודים היו בנות ובנים של דיפלומטים אמריקאים, נציגים ואנשי סגל של הצבא. הם הפגינו חוסר עניין תמוה בקהיר, במצרים ובכל מה שקשור לערביות. נראה היה כאילו הם פשוט עוצרים את נשימתם עד שיוכלו לחזור לארצות הברית. אפילו הלחם לכריכים היומיים שלנו נשלח מאמריקה. בעוד שבית הספר שלי שאף להפוך אותי לאמריקאי, זה של אדוארד סעיד רצה לעשותו לאנגלי. ויקטוריה קולג', שגם הוא נמצא במעאדי ובמרחק הליכה קצרה מבית הספר שלי, היה אז, במילים של סעיד, "משהו שנוצר בעצם כדי לחנך את הערבים והלבנטינים בני המעמד השליט שעתידים לתפוס את מקום הבריטים לאחר שהללו יסתלקו". מהרגע הראשון, חייו של סעיד וחינוכו הציבו אותו בסדק שבין מציאות השליטה המערבית על האדמות הערביות לבין חלום העצמאות והמשילות הערביות.
מאותו בית ספר אמריקאי בקהיר עברתי לבית ספר בבריטניה, ואחר כך לאוניברסיטה בלונדון. כאן, שנים לאחר מכן, בשנת 2009, חודשים ספורים אחרי שחלמתי את אותו חלום על סעיד, הוזמנתי להרצות באוניברסיטת קולומביה, באותו מקום עצמו ששם – לאחר שזכה בתואר השלישי שלו, שנושאו, אגב, היה ג'וזף קונרד – השיג אדוארד סעיד משרה במחלקה לספרות אנגלית והשוואתית, שהחזיק בה במשך כל הקריירה האקדמית שלו, מ-1963 עד מותו בטרם עת ב-2003. אני הרצאתי את מה שהרצאתי, ושנה אחר כך קיבלתי משרה בברנרד קולג' – קולג' מדעי הרוח לנשים המסונף לאוניברסיטת קולומביה – שבו אני עדיין מלמד, כך שאני מבלה כל שנה את הסתיו במנהטן. וכך אני רואה את החלום ההוא כחלק משיחה פרטית שניהלתי בשעתו על אודות הקשר שלי לעבודתי, ובה בעת כניבוי לחיים הסמסטריאליים שעתיד הייתי לקיים באוניברסיטה של אדוארד סעיד: חיים של קריאה ולמידה והוראה.
אולי אין זה מקרה שהדמיון שלי או תת-ההכרה או מי שלא יהיה המחבר של חלומותינו בחר באדוארד סעיד להיות גיבורו של אותו חלום. עסקתי, באותו רגע של חיי, בחיפוש אחר חירות. כמהתי לתחושה גדולה ורחבה. וסעיד ייצג עבורי, כאז כן עתה, הוגה בעל רפרטואר נרחב מאין כמוהו. גדלתי בתקופה שנויה במחלוקת, שבה התרבות שממנה באתי וזו שחייתי בה נידונו לעתים קרובות במונחים של ניגוד או התנגשות – עמדות שאיני מוצא שהן נכונות, מעניינות או מביאות תועלת – ועבודתו של סעיד הציעה ניתוח של האי-נחת הזאת והזמנה פתוחה למגוון רחב יותר של אפשרויות. הוא הראה כיצד עיסוקיו של אדם או תחומי העניין שלו עשויים להיקבע לאו דווקא בהתאם לזיקות תרבותיות נתונות מראש, אלא על יסוד רגשות תאווה ואהבה של ההומניסט. תבונתו וחשקיו השרו עליי ביטחון רב. הוא, לצד הוגים, משוררים ואמנים נוספים, סייעו לשכנעני שכל תולדות האמנות והרעיונות שייכות לי בדרכים ממשיות וישירות מאוד. הגישה שנקט ייצגה שיר הלל ושבח תמידיים לרוח החקרנות עתירת הדמיון, ולפיכך סטירת לחי להיעדר הסקרנות ולדעה הקדומה המוגבלת.
אני זוכר בבהירות רבה את הפעם הראשונה שקראתי את אוריינטליזם. הרושם שהותיר בי הספר היה לאו דווקא אינטלקטואלי, אלא פסיכולוגי. הוא הציף אל פני השטח את רשת הטקטיקות המורכבת שנוקטת תרבות אחת במטרה להשתלט על אחרת, אותן רוחות רפאים אפופות צל שנראו, לאיש הצעיר שהייתי אז, בלתי ניתנות לתפיסה, והראה איך מיתוסים הינם חלק בלתי נפרד מהפרויקט הזה, וכי כל ניסיון שמחטיא את המטרה מסתכן בהאשמה בשיגעון או בדעה קדומה או, גרוע הרבה יותר, בהגזמה. סעיד חשף משטר שמסתמך על מערכת סבוכה של עיוותים, והוא עשה את זה בעיקשות ובבהירות קשוחות עד כדי כך שהן הותירו אותי נסער עד עמקי נשמתי. הן גרמו ללבי לדהור, פשוטו כמשמעו.
עדיין למדתי באוניברסיטה, ורק מפעם לפעם קראתי כותבים כמו סעיד. על אותו מדף בכוננית הספרים הקטנה שלי היו אריסטו ואבן רוּשְׁד, שופנהאואר ושפינוזה וקירקגור. ולפעמים הייתי קונה אתLondon Review of Books , שסעיד היה משתתף קבוע בו. אבל בעיקר ובדרך טבעית יותר קראתי שירה ורומנים. אלה היו המקומות שבהם חשתי את ההכרה הבלתי מוסברת כמי שנשמר בזכרון, שבהם נתקלתי ברסיסים של ההתנסויות שלי עצמי, בהדי התודעה שלי. שירה וסיפורת ייצגו הלך נפש, מקום של הרגשה וחשיבה. הן היו קשורות לרצון הקוגניטיבי האישי שלי.
סופר אחד כזה שלכד את תשומת לבי בלי להרפות באותה עת, ושחזרתי אליו שוב ושוב, היה ג'וזף קונרד. המשיכה שלו לגורלות שסטו ממסלולם, לכוחן הבלתי נמנע של התשוקות האנושיות, היעדרו של דיווח סמכותני, אי-התואם בין המציאות לנפש האדם, אופי הבגידה, הצורך בכפרה, וגם – אולי הדבר שצובט את הלב יותר מכול, ומדובר לאו דווקא בנושא אלא בעמדה קונרדית – חרדת השפה הנוקבת, שניתן לחוש בה רק במעמקים התת-קרקעיים של הפרוזה של קונרד ושהינה, לדעתי, סימפטום של הצורך שלו ללכוד במילים את ההתאמות החמקמקות והנזילות ביותר, מימוש ארעי, הדקויות היומיומיות של חיי אדם.
מוזר, אבל ג'וזף קונרד הוא שהפגיש אותי עם אדוארד סעיד, ולא להפך. ההתלהבות שלי מקונרד הובילה אותי אל אלה שהילכו עליו קסם, וסעיד, כמובן, נשא התעניינות חסרת פשרות ביצירתו של קונרד. הדוקטורט של סעיד, שהתמקד בחקירת מכתבי קונרד וסיפוריו הקצרים, הפך לספרו הראשון, שכותרתוJoseph Conrad and the fiction of Autobiography (ג'וזף קונרד ובדיית האוטוביוגרפיה). למעשה, במהלך ארבעת העשורים הבאים המלומד הפלסטיני לא הפסיק לכתוב על קונרד. אפילו הממואר המאוחר של סעיד, Out of Place (עקור), מערב אותו בעקיפין עמוק יותר בתוך חיי הסופר ויצירתו ובאותו פער דו-משמעי בין הבדיון לאוטוביוגרפיה. בשביל סעיד, קונרד היה צליל הבס, ה"קנטוס פירמוס", כפי שאהב לכנותו, המבנה המלודי של סימפוניה. "אף אחד", העיר סעיד, "לא יכול לייצג את מנת הגורל של הליכה לאיבוד ובלבול טוב ממנו (מקונרד)". קונרד הציע לסעיד סוכן סודי או שותף סודי שאיתו יכול היה לנהל שיחה שכמותה לא יכול היה לנהל עם שום אדם אחר. הביוגרפיה של שני האישים חלקה כמה מאפיינים משותפים: מולדת כבושה, גלות משפת האם, הצלחה פנומנלית בארצותיהם המאמצות, שלמרות זאת לא לגמרי הגנה עליהם ולא ריפאה אותם מתחושת הניכור והעקירה. הם חלקו דבר מה נוסף, פרטי הרבה יותר: צליפות קונדסיות מסובכות מכדי שניתן יהיה להסבירן למכר חדש, חיים שמקשים עליך לדבר בקצרה על עצמך, ולפיכך תמיד קיים הפיתוי להימנע לחלוטין מהנושא. קחו, למשל, את חיי שלי. קרוב לוודאי שאתם מבולבלים ביחס למקום שממנו באתי ולמקומות שבהם חייתי. ואם הייתי מתחייב לקיצור ומשתדל כמיטב יכולתי להסביר את עצמי – אילו למשל הייתי מספר לכם שנולדתי בעיר ניו יורק ושבגיל שלוש חזרתי עם משפחתי ללוב ובגיל תשע עברתי לקניה ואחר כך למצרים, ובגיל חמש-עשרה לבריטניה, ושבשמונה השנים האחרונות אני מבלה את הסתיו במנהטן – מן הסתם הייתי מעורר עוד ועוד שאלות על הסיבות שמאחורי לוח זמנים שכזה. במילים אחרות, היה לוקח קצת יותר זמן להגיע אל העסק שלשמו נועדנו. ואפילו לאחר שנגיע אל העסק שלשמו נועדנו, אני אמשיך להיות מנותץ לרסיסים, או ארעי, להתמיה, באותו אופן שנדמה לי שקונרד וסעיד, ומסיבות שונות זו מזו, חוו את מקומם בעולם.

ו"ס נאיפול לא טעה טעות מוחלטת כשתיאר את קונרד כ"סופר שחסרה לו חֶברה", וכמי ש"הניסיון שלו מפוזר" מכדי לעשותו מומחה למקום מסוים אחד. אותו דבר עצמו, כמובן, אפשר לומר על אדוארד סעיד. אלא שההבדל ביניהם הוא שאם אכן אין לסעיד חברה, הרי שיש לו עַם ומטרה נעלה – יתרונות שעשויים לסייע לאיש או לאשת רוח ולהעניק למפעלותיהם עוצמה מוסרית, אבל אינם בהכרח מועילים או אפילו תורמים משהו לאמן. אדרבה, הנכחת הבלבול או הניכור על ידי קונרד הפכה לצובטת לב עוד יותר עקב היעדר הביטחון שלו ביציבות במקום או במעמד כלשהם.
עבור סעיד, האוריינטליזם כרעיון, אותה ספרייה של מושגים מוכתבים שתרבות אחת מחזיקה בהם ביחס לאחרת, הוא תיאטרון, חלל מיצגי, מה שהוא כינה "גיאוגרפיה מדומיינת". אלה לא היו עניינים זרים לקונרד. אפשר לחוש את האי-שקט בכתביו, שלעתים קרובות יש בהם תאווה כמעט מאנית להבין, כולל הכול. קונרד היה מוטרד מהאפשרות שלא יובן כהלכה, או שלא יובן בכלל. הוא הכיר את הסכנות הכרוכות בהשמטה. להשמיט, להשאיר משהו בחוץ, זו כמובן פריבילגיה של איש-פְּנים. אם אתה ואני שייכים לאותו חוג, איננו חייבים להרבות במילים כדי להבין זה את זה: "בדיוק", "ברור", "אכן"; אלה עשויים להיות כמה מן המשפטים הרווחים ביותר שלנו. משהו במצב הזה שבו אינך יכול להרשות לעצמך להניח הנחות מוקדמות רבות עושה אותך לחשדני ולמרותק גם יחד באמצעות הפיכתך ל"אדם מכושף", כמו שקונרד מכנה את אקסל הֵייסְט, גיבור ספרו המאוחר Victory (ניצחון). להיות מכושף מן הסתם כרוך ביכולת להניח דברים רבים, כמו שאכן קורה להייסט. הן קונרד והן סעיד סברו שהשפה מכילה עדות ותרבות; דומה שהם הסכימו עם פרויד כי אחת ממטרות השפה היא לחשוף אותנו, לגרום לנו לומר קצת יותר ממה שאנחנו סבורים שאנחנו אומרים, וכי הנחות וחֲזָקות תמיד מגלות יותר על הדובר מאשר על הנושא הנידון.
כאשר סעיד כותב כי תפקידו המרכזי של המבקר הוא הבנה וכי הכישרון של קונרד טמון ביכולתו לחשוף את נשמתו ל"פנורמה רחבת הידיים של הקיום", הוא מזהה את הסתירה המפרידה בין המבקר לאמן. על קונרד, כך נראה, נגזר להתקדם ללא התנאי המקדים של הבנה. כמו רוב האמנים הוא יצא למסע בלי שליטה מלאה על לוח הזמנים שלו. ואילו סעיד, כמו רוב המבקרים, היה חייב לקרוא בקפידה את המפה, לשחזר במוחו את המסלולים ולשפוך אור על האוריינטציה שלהם. אוריינטליזם הוא מחקר על דפוס היסטורי ספציפי, אבל גם שאיפה לאוריינטציה ואולי לרה-אוריינטציה, שינוי כיוון. כיצד לנווט במקום ההיסטורי השנוי במחלוקת שהעולם הערבי התקיים בו במחצית השנייה של המאה העשרים. שתי הדמויות, קונרד וסעיד, סופר ומבקר, נעו בכיוונים מנוגדים. הם נפגשו במקומות המוזרים ביותר. בהתבוננות בהם מנקודת המבט הזאת, אי-אפשר שלא לראות אותם כחולקים מסורת, נוודים מהוגנים – חשדנים לגבי מקצועות וזהויות של קבע – אישים נחושים, בין שמטבעם ובין שעקב החלל שנפער ללא רחם בין מוצאם לבין המקום שבו מצאו את עצמם, להישאר בו אורחים לנצח.

כל אימת שאני חושב על קונרד, איני חושב על הים או על קונגו או על סיאם, אלא על לונדון, העיר שהיתה לי לבית מאז שהגעתי לשם לבדי כבן עשרה. אני זוכר היטב את היום הראשון. יצאתי לחפש מקום לגור בו. זמני היה קצוב. הייתי בן שבע-עשרה ועמדתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה. זה היה בשלהי הקיץ, והשמש הפציעה מבעד לעננים. עשיתי משהו שלא עשיתי כמותו מעולם. בעודי צועד בדרך בֵּייזווטר, משכתי החוצה את החולצה ופתחתי את כל הכפתורים, עד שנותרתי חשוף חזה כשהאריג מתנפנף מאחוריי. משהו בקבלה ובאדישות של העיר, הסודות הרבים שלה התחובים בקפלי רחובותיה, הבטחות האפשרויות שלה, גרמו לי להרגיש נמהר ונועז. זה היה באמצע שנות השמונים. לונדון היתה מרכז של חיים ערביים אינטלקטואליים. לשם נמלטו משוררים וסופרים כשהחיים בבית הפכו לבלתי אפשריים בהיותם מגבילים או מסוכנים, ושם גם פרחה עיתונות ערבית משוחררת מצנזורה שכמעט אינה כרוכה בסיכון אישי. אמנם שני עיתונאים ערבים נרצחו שם, אך זה נותר בבחינת אירוע נדיר ובלתי סביר. לפיכך, בתודעתי בת השבע-עשרה היה קונרד רק עוד סופר שמצא שם מקלט, ושהכיר אף הוא בכך שלונדון היא עיר של אמון, עיר שמתעניינת בפרטיות ובדיסקרטיות, עיר שמחבבת גוונים ובני-גוונים שניתן למצוא אותם בצפנים שבדיבור ובשתיקה, עיר של אנשי-פְּנים ולכן זהירה בבחירת מי שייכלל בטקסט ומי שיישאר מחוצה לו. לונדון היתה כזאת זמן רב. מן הסתם כך היא נראתה בשנת 1880, מאה שנה לפני הגיעי לשם, כשימאי פולני צעיר, יוזף קונרד, נכנס אל עיר הבירה בפעם הראשונה. גם הוא נפל ברשתה. היא זכתה באמונו. היא נדמתה לו כתואמת באופן מוזר את מזגו, שנטה אל המרומז, אל המחווה המובלעת למחצה. הוא היה באמצע שנות העשרים שלו, וכבר אז לא התפעל מהכרזות ישירות, ואולי מהכרזות מכל סוג שהוא. עד אז כבר קרו לו הרבה דברים. הוא איבד את אביו, שחלה ומת בעת שלחם למען עצמאות פולין, נותק ממולדתו, בילה כמה שנים על הים וניסה לשלוח יד בנפשו לפחות פעמיים. הוא רכש לפחות עוד שתי שפות נוסף על הרוסית ועל שפת אמו, הפולנית: צרפתית ואנגלית. כל זה קרה לפני שכף רגלו דרכה בלונדון, עיר שנדמתה לו, אחרי כל נדודיו, כמו שעתיד היה לכתוב מאוחר יותר:

עיר מפלצתית [שהיתה] בעוצמתה, מעשה ידי אדם, אדישה כביכול לפנים הזועפות ולחיוכים של השמים […] היה שם די מקום להכניס כל סיפור, די עומק לכל להט, די גיוון לכל תפאורה, די חושך לקבור חמישה מיליון חיי אנוש.

לונדון היתה מקום טוב להסתתר בו, כך לפחות נראה לקונרד הצעיר ולרוחות הרפאים שלו – שכן עלינו לזכור שהוא נשא את רוחות הרפאים שלו: אלה של אביו ואמו, של חלום הריבונות הלאומית, וכמוהן של כל הזהויות הקודמות שלו – האריסטוקרט הפולני, הימאי הצרפתי ולאחר מכן האנגלי בצי הסוחר, המבריח, רב-החובל המהוגן שנודע במיומנותו ובהיותו איש כבוד.

עד שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו הספיק קונרד לפרוש מן הים ולהקדיש את עצמו לספרות. רק אחד מספריו מתרחש בלונדון, The Secret Agent (הסוכן הסודי), אבל עד סוף ימיו הוא התגורר בקרבת העיר וכתב בביתו הכפרי במחוז קנט. ההספק שלו היה ראוי לציון. אם לשפוט לפי הסדרה של כל כתביו, שמכילה כעשרים וארבעה כרכים ויושבת אצלי על המדף, קונרד כתב בממוצע עמוד מושלם אחד של סיפורת בכל יום מימות השבוע, להוציא ימי ראשון. בצירוף כתביו העיוניים והמוני המכתבים, נראה שכתב בין אלף לאלפיים מילים ביום.
אדוארד סעיד הפיק מספר דומה של מילים ביום, אך שלא כמו קונרד הוא מעולם לא סבל, כך טען פעם בריאיון, משלושה מכאובים: מחסום כתיבה, ספק או דיכאון. אירוני שסעיד בחר דווקא בשלושה האלה, שכן אלה השדים שהטריפו את ג'וזף קונרד במהלך חייו וביתר שאת במהלך שלושת עשורי הכתיבה שלו. אבל אולי שני האישים קיימו סדר יום תובעני כל כך עקב תחושת אי-נחת דומה. ההרגשה היא ששניהם פעלו מתוך מרכז מהדהד, ושהדבר קשור בדרך כלשהי לכך שהם לא יכלו לטעון לבעלות על השפה או על המקומות שבחרו להתיישב בהם.
אין זה סוד עבור כל מי שהתגורר באנגליה וניסה להפוך אותה לביתו, כמוני בשלושת העשורים האחרונים, שבלתי אפשרי להיעשות אנגלי. אי-האפשרות היא אכזרית ומושכת בעת ובעונה אחת – במיוחד, אני מתאר לעצמי, היא היתה כזו לרגישות של קונרד. אני משער שהיו תקופות שבהן הדבר עורר את חמתו. כאן יכול היה להתגורר, להתאזרח, לשנות את פני הספרות, ובכל זאת לעולם לא להיטמע. ועם זאת אני יכול לדמיין כיצד מצב כזה יכול להיתפס גם כהקלה, חירות מיוחדת במינה, להישאר לנצח לא מחויב למקום.
לקראת השלבים המאוחרים של עבודתו על כתב היד שעתיד היה להיות ספרו השאפתני ביותר, נוסטרומו, קונרד כתב, על אותו נייר דקיק שאהב להשתמש בו בכתיבת הסיפורת שלו, מכתב למכר פולני. הוא כתב אותו באנגלית והסביר בו כמה מפרטי חינוכו המוקדם, תקופת חייו הקצרה בפולין, ימי הימאות שלו ואז הפיכתו לסופר אנגלי. "הן בים והן על היבשה", הסביר, "נקודת המבט שלי היא אנגלית, אך אין להסיק מכך שהפכתי לאנגלי. זה לא המקרה. לביטוי 'הומו דופלקס' יש במקרה שלי יותר ממשמעות אחת".
כפילות ודו-פרצופיות העסיקו את קונרד. הוא כתב כאילו האמין שהוא יכול לאתר היעדר, את כולו, מרוכז במקום אחד. בסוכן הסודי, הרומן הלונדוני, סיפור הכיסוי של אדולף וֶרלוֹק, המרגל וגיבור הסיפור, נחשף. הוא אינו יכול עוד להסתיר את האמת מאשתו, ויני, וכשזו מתעמתת עם זהותו האמיתית של בעלה ועם תוצאות פעולותיו, אין היא מוצאת נחמה. אך היא נמנעת מלשאול אותו שאלות. אינה נוזפת ואינה חוקרת. היא יודעת שתגובות כאלה נושאות עמן את נחמת המעורבות ואת תקוות הפתרון. תחת זאת, היא מסרבת להיות מעורבת. היא נעשית לא חדירה, כמו אבן, אטומה כמו דף חלק, וזה מייסר את ורלוק. הוא לא יודע מה לעשות. הטעות הגדולה שלו, האיש הזה שרוב ימיו חי חיים כפולים, היא המחשבה שיוכל להיות נאהב בזכות עצמו. מה צריך אדם לעשות כדי להיות נאהב בזכות עצמו? מהם הדברים הראויים שמחייבים לאהוב אדם? עם איזה סוג אהבה אנחנו מסוגלים לחיות? השאלות האלה על תשוקה ודו-פרצופיות, על בית ועל זרות, צפות ועולות מרחפות מעל הסוכן הסודי. הן חוזרות בסיפור הקצר "איימי פוסטר", שסעיד טוען שהוא "הקודר מכל סיפוריו [של קונרד]".
"איימי פוסטר" מספר על נוסע סמוי מזרח-אירופאי, שבעודו עושה את דרכו לחיים חדשים באמריקה ספינתו נטרפת סמוך לחופה הדרומי של אנגליה. נראה שהוא הניצול היחיד. הוא נוחת – עייף, מזוקן, ארך שיער וללא ידע באנגלית – בכפר בקֶנט. התושבים המקומיים חשדנים ועוינים. אבל הוא מתגלח ולומד כמה מילים אנגליות, ובסופו של דבר הם מתחילים להיות סובלניים כלפיו. הוא אפילו מוצא אהבה ונושא לאישה את איימי פוסטר הכעורה, בת האיכר המקומי. נולד להם בן, שהנוכרי מפגין כלפיו חיבה יותר מן הנהוג במחוזות הללו, אבל גם הפרזות כאלה מתקבלות בסובלנות. יום אחד הוא נופל למשכב, חולה קשות. הוא קודח מחום גבוה. הוא מתחיל לברבר בלשון אמו. איימי פוסטר אינה יכולה לשאת את ההזיות חסרות הפשר. היא תוהה אם בעלה הנוכרי אחוז דיבוק. "לא נותרו בה אלא האינסטינקט האימהי והפחד הזה מפני הלא-נודע", מספר לנו קונרד לפני שאיימי פוסטר תופסת את הילד ונוטשת את המהגר החולה, שבדומה לאדולף וֶרלוק בהסוכן הסודי טעה לחשוב שהוא יכול להיות נאהב בזכות עצמו. זה סיפור על אדם שאינו יכול להסביר את עצמו וחייב להמשיך ולהזדקק לתרגום תמידי, להיות תלוי באמצעיו השונים, שלעולם הם רק בקירוב. הדברים שהוא אומר בשעות האחרונות הקדחתניות האלה אינם מתורגמים למעננו. קונרד אינו מספר לנו מה האיש ניסה לומר, כאילו עלינו להבין שפיו של כל נוסע סמוי מכיל את כל המילים שאינן עולות על דל שפתיו, כל ההיעדרויות במקום אחד.
הסיפור השפיע עמוקות על אדוארד סעיד. הוא גרם לו לחשוב, כך כתב, "שקונרד מן הסתם פחד שימות מוות דומה, ללא נחמה, לבדו, מקשקש בשפה שאיש לא מבין". וזה גורם לי לתהות אם פחדים דומים לא העסיקו גם את סעיד עצמו. לעתים קרובות הוא קונן על כך שסיפור הנישול והגירוש של משפחתו מפלשתינה, שהוא גם סיפורה של פלשתינה הארץ, אינו סיפור יציב; שהוא נאלץ לחזור ולספר אותו שוב ושוב, היות שחלק מן הפרויקט הישראלי היה ועודנו אקט זדוני שנועד לחסל את מבנה הנרטיב שתומך בעם הפלסטיני ובהיסטוריה שלו. בשעה שסיפוריהם של עמים ואומות אחרים יכלו להתבסס על הנחות ודאיות, הרי שעל הסיפור הפלסטיני קראו תיגר, בעיקר באמריקה של אז, שפלסטינים, במילים אחרות, אינם יכולים לצפות שיאהבו או יעריכו אותם בזכות עצמם, ומצבם הקשה כאומה החיה תחת כיבוש משמעו שקרוב לוודאי שלא יאמינו להם. עצם קיומם ותו לא הוא סיבה מספקת לגרום להם להיות שבויים בתוך שטח שקוראים עליו תיגר.

מחבר נוסף שיצירתו של קונרד ריגשה אותו, בייחוד הסיפור הקצר "איימי פוסטר", היה הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל. ראסל פתח בחליפת מכתבים עם הסופר המסתורי שחי במעמקי קנט, למעשה קרוב מאוד למקום ההתרחשות של "איימי פוסטר", וזמן קצר לאחר שהחלו להתכתב זה עם זה עלה ראסל על רכבת מלונדון ובא לבקר את קונרד. כשנפגשו, ראסל הופתע מן העובדה שהאיש שכתב פרוזה אנגלית מן הרהוטות ביותר דיבר במבטא מזרח-אירופי כבד. לפי כמה דיווחים, המבטא של קונרד נעשה כבד וסבוך יותר ככל ששהה בבריטניה זמן רב יותר, כאילו עם הזמן חש צורך לשדר את זרותו או שמא מתוך געגוע. למרות העובדה שמעולם לא כתב על כך, קשה להאמין שלא חש מפעם לפעם כמיהה ללשון אמו. הוא גדל בבית ספרותי. אביו תרגם את דיקנס ואת שייקספיר לפולנית. אבל מעבר לרושם הראשוני הזה, הפגישה כולה הרשימה את ראסל. הוא כתב עליה בנימה מסוימת של אקסטזה, ועשה זאת מיד לאחר שנפרד מקונרד ועלה על רכבת בחזרה ללונדון, במכתב לאהובתו ליידי אוטוליין מורֶל. בעלת הטרקלין הספרותי ופטרונית האמנויות היתה זו שלמעשה הפגישה בין שני האישים. "הנה אני בדרכי בחזרה מקונרד", כך פותח ראסל את מכתבו. "זה היה נפלא. אהבתי אותו, ואני חושב שהוא מחבב אותי. הוא דיבר הרבה מאוד על עבודתו וחייו ומטרותיו ועל סופרים אחרים". זה היה בשנת 1913; קונרד היה בן חמישים וחמש וראסל בן ארבעים ואחת. שני האישים חשו ביישנות ומגושמות. ואז לקח קונרד את האורח שלו לטיול רגלי, ובשתיקות ראסל חש שאינטימיות עצומה נוצרת ביניהם. הוא כותב:

אזרתי אומץ לומר לו מה אני מוצא ביצירתו – החפירה לפני ולפנים כדי להגיע אל הקרקעית שמתחת לעובדות הגלויות. נראה היה שהוא מרגיש שהבנתי אותו; אז נעצרתי ורק הבטנו איש לתוך עיני רעהו במשך זמן מה, ואז הוא אמר שהתפתח אצלו הרצון לחיות על פני השטח ולכתוב בדרך אחרת, שהתפתח אצלו פחד. עיניו באותו רגע הביעו את הכאב הפנימי ואת האימה שאתה מרגיש שהוא נלחם בה תמיד. ואז הוא אמר שהוא עייף מכתיבה ומרגיש שעשה מספיק, אבל הוא חייב להמשיך ולומר זאת שוב.

כאן קרה משהו מוזר. קונרד התחיל לדבר אל ראסל על אודות הנושא שרק לעתים נדירות העלה בשיחה או ביצירותיו: פולין. ומשהתחיל, לא היה יכול לעצור. הוא העלה זיכרונות ועשה זאת בחיבה ובחיוניות. אולי ביקש שיקרה איזה נס והוא יוכל לקחת לשם את חברו החדש, להביא אותו אל המקומות שמהם יצא לדרך לראשונה. גם כשחזרו מהטיול, קונרד לא הרפה מן הנושא. הוא שלף אלבום ישן של תמונות משפחתיות של החיים בוורשה בשנות השישים של המאה התשע-עשרה, לפני שמשפחתו התרסקה עקב אלימות פוליטית, מוות והגליה. ביושבו ברכבת והוא נטוע היטב בתוך ארצו, ראסל כתב שקונרד סיפר לו "איך כל זה היה כמתוך חלום" ועל כך "שלפעמים הוא מרגיש שלא היה צריך להוליד ילדים, כי אין להם שורשים או מסורת או קשרי משפחה".
האמירה של קונרד שהיה רוצה לחיות על פני השטח כאובה ואירונית. בהיותו זר הוא ממילא נשאר על פני השטח בעוד שיצירתו צללה אל המעמקים. אולי מה שהוא גילה בו את אוזנו של ראסל במהלך אותו רגע נדיר של התערטלות היה המשאלה שאופיו היה אחר, שכמו ג'ין ריס, אותה סופרת עקורה אף היא, או כמו כל אדם הגיוני, אחר, אילו היה יכול לבחור היה בוחר להיות מאושר ולא לכתוב. אחת-עשרה שנים לאחר מכן הוא מת בביתו כשאשתו ובנו היחיד לצדו.
כשווירג'יניה וולף קיבלה את הבשורה, היא כתבה דברים לזכרו. הם נפתחו כך: "לפתע, בלי לתת לנו זמן לארגן את מילותינו, האורח שלנו עזב אותנו; והסתלקותו ללא פרידה וטקס הולמת את הגעתו המסתורית, לפני שנים רבות, להתאכסן בארץ הזאת". וולף מציירת כאן את המכשול המשונה והעיקש ששמים האנגלים גם בפני מי שחי איתם ארבעה עשורים, כתב פרוזה אנגלית מן הזוהרות שנכתבו אי פעם ועדיין נותר אורח באכסניה. אבל למרות הסנוביזם שלה – שמתגלה גם במקרים אחרים שבהם כתבה על סופרים לא-אנגלים כמו ג'יימס ג'ויס, למשל – וולף מציינת בחריפות משהו נכון באשר לקונרד. באופן מוזר, הוא היה נחרץ בעמדתו להישאר אורח. אולי בחירתו באנגליה להיות לו בית ו"נקודת המבט האנגלית" שעליה כתב במכתבו לחברו הפולני נבעו בחלקן מאי-הרצון שלו להיטמע לחלוטין או להיות "אחד משלנו". דבר נוסף נחשף כאשר וולף מעלה את שאלת התזמון – "בלי לתת לנו זמן לארגן את מחשבותינו" – היות שאחד האפיונים של היותך אורח הוא, שככל תתאמץ, רק לעתים נדירות תצליח להגיע או להיפרד בזמן. כאורח אתה נשאר כפוף למארח בדרכים מובהקות. וכמו המבטא ההולך ומידרדר של קונרד, כך גם הפרוזה שלו יוצאת דופן. זו שפה רדופת סובייקטיביות. זו אנגלית, אבל לא מאנגליה. היא משונה. המשפטים שלו מוזרים. מוצאם בארץ קונרד, שכלל אינה ארץ, כמובן. חלק ממה שאנו מתפעלים ממנו אצל קונרד, ומה שמן הסתם היה מעניין את וירג'יניה וולף, הוא שבלי "דקדוקים של טקס" היו לו הישגים יוצאים מן הכלל שהעלה מתוך המוזרות שלו, והוא נשאר באותה טריטוריה לא פתורה ואולי לא פתירה, היכן שהעבר מפוזר בתצלומים משפחתיים שניתן לתקשר איתם רק באמצעות זיכרונות שכוחים למחצה, שככל הנראה הינם חסרי משמעות לסובבים אותו, טריטוריה שבה העתיד הוא ארץ לא ודאית נטולת שורשים. להיות אורח משמע להרגיש תקוע בין מה שקרה, שעכשיו הוא רחוק ותמיד נזקק לתרגום, ובין הקדרות העתידית, ימים שיתבעו עוד פעולות נטישה, היכן שהחיים מסתכנים בהפיכתם לפרויקט שיש להגדירו ולעצבו במקום פשוט לחיותם.
אורחים מאמינים שהם עומדים לבדם, שהם ניצבים על פי משהו, שבשום פנים אין עוד מישהו שיכול להיות כמותם. "גלות הינה מצב קמאי", כתב אדוארד סעיד. "מה שאתה משיג הוא בדיוק מה שאינך רוצה לחלוק עם אחרים […]". לא היה פולני נוסף שהגיע לאנגליה והיה לכותב סיפורת שקונרד היה יכול להחליף איתו רשמים. סעיד היה מחבר שעצם קיומו סתר את טענת ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ב-1969, כשסעיד היה בן שלושים ושלוש, ש"אין דבר כזה פלשתינאים", הכרזה שמקבילתה היתה מדיניות של רציחות שכוונו אל קולות פלסטיניים, בכלל זאת סופרים. מכוניתו של הסופר ע'סאן כנפאני פוצצה כשהוא ואחייניתו הצעירה בתוכה. שנה לאחר מכן הכוחות המיוחדים של ישראל הרגו גם את המשורר כמאל נאצר. פעולות כאלה עוררו חילוקי דעות מועטים בניו יורק, היכן שסעיד חי וכתב. דומה שאת הפלסטינים הפכו לאורחים פורחים ולרוחות רפאים לא רק בבית, אלא גם על הבמה העולמית.
מקומו של אורח הוא על הסף. האורחים ניצבים על הגבול. הם ניצבים בנקודת ההמרה, מקום מסחרר ומערפל חושים שקל לתעות בו. רזומוב, דמות ברומן של קונרד Under Western Eyes (לנגד עיניים מערביות), מתחיל להתעניין באפשרות של טרנספורמציה עצמית. הוא "מרותק מהתקרבותה, מההיגיון הכובש שלה", ומאמין ש"רצף מחשבתי אף פעם אינו מזויף […] [כי] הזיוף טמון עמוק בתוך צורכי הקיום, בתוך פחדים סודיים ושאיפות מעוצבות למחצה, בביטחון העצמי החשאי המשולב בחוסר אמון חשאי בעצמנו, באהבת התקווה ובאימה מימים נעדרי ביטחון". אפשר שלהיות אורח משמע להיות מועד להמרה בלי הרף.
כמו במבטא של קונרד, דומה שגם סעיד נשמע ערבי יותר ויותר ככל שהשתהה באמריקה. המקומות ששני האישים התיישבו בהם מילאו תפקיד במסלול הכתיבה שלהם. אילו פנה קונרד לאמריקה, למשל, למקום שהפליגה אליו הספינה הטרופה של הנוסעת הסמויה חסרת המזל מ"איימי פוסטר", הוא היה כותב ספרים שונים מאלה שכתב – בחלקו משום שאפשר לדמיין את קונרד חדל מלהיות עקור, נאמר בסן פרנסיסקו, כותב ספרים, אכן כן, על ים וכדומה, אבל גם ספרים על אמריקה. איני יכול, למשל, לדמיין אותו כותב את לב המאפליה בשבתו בקליפורניה. ואני סבור שלא פחות משזה אומר משהו על קונרד ועל לב המאפליה, זה אומר משהו על אנגליה, המקום שפני השטח שלו כה חלקלקים, עד שקשה ביותר למי שזה עתה הגיע להימנע מהחלקה. בדומה לכך, קשה לדמיין אדוארד סעיד שעשוי היה לבוא ללמד, נניח, בקיימברידג', שם לימד ברטרנד ראסל במשך שנים. אני יכול לדמיין אותו כותב שם את ספרו על קונרד או אתBeginnings (התחלות) הנפלא, ספר ביקורת הספרות שבוחן את השורות הפותחות של יצירת פרוזה ואת ההשתמעויות הנחרצות של אותן מחוות מודעות למחצה. אני יכול לדמיין אותו כותב את הממואר שלו, עקור, שהיה אז ספר אחר, כמובן, בהתחשב בחיים האנגליים שהיה חי. אבל קשה לתאר אותו כותב את אוריינטליזם או את המחקר הפורנזי המצוין ההוא העוסק בעיוותים אקראיים ותוצאותיהם הפוליטיות והתרבותיות, Covering Islam (כיסוי האסלאם), על האסטרטגיות הכפייתיות האוטומטיות שהתקשורת המערבית נוקטת לעתים קרובות בכיסוי העולם המוסלמי. במילים אחרות, אני מתכוון לכך שהגישה הסנטימנטלית וכמוה אסטרטגיות מדיניות החוץ שסעיד נתקל בהן באמריקה ואפשר שביתר תוקף בניו יורק – שם, עקב הביקורת שלו על החוק הבינלאומי הישראלי ועל הפרת זכויות האדם הוא סבל מאיומים חוזרים ונשנים על חייו, ופעם אף הושלכה פצצת תבערה אל משרדו באוניברסיטה – סייעו לחדד ולהקשיח את רצונו לחשוף אי-צדק וצביעות. הן קונרד והן סעיד מצאו תמריץ בלתי צפוי במקומות שהתיישבו בהם, ושהיו, בדרכים שונות זו מזו, אדישים להם או עוינים אותם.
וכאן טמון, אני סבור, סוד חיוניותם המתמשכת של קונרד וסעיד. כל אחד מהם תלה תקווה במשהו מסוג שונה מזה של האחר: קונרד באפשרויות של האמנות, וסעיד בכך שניסיון הגלות והעקירה, עצם מצבו של האורח, משמעו שהמנושל של היום יסתגל טוב יותר לדרישות עתידיות, שהמהגר והגולה שנידונו לפעולת תרגום יומיומית – להיתרגם לאורחות חיים, התנהלות ושפה זרות, ולפיכך לחצות עד אין קץ את הסף הזה בין כוונה להתבטאות, בין ההרגשה הסמויה לצורתה החיצונית – שמחר ייהפך המשא ליתרון. הייתי רוצה לחשוב שאכן זה כך, אך איני בטוח. מה שברור לי הוא שלמרות הגישות והרגישויות השונות זו מזו, וההבדלים בעבודתם, דומה שהן קונרד והן סעיד מדברים ישירות אל המקום שבו אנו מוצאים את עצמנו היום: המלחמות, הממדים האדירים של העקירה והנדידה של בני אדם – והעוינות שסופגים מהגרים – ואותה הכרה שקטה בכך שאנו חיים בתקופה של התנפצות עצומה לרסיסים, כאילו פני השטח של הדברים נסדקים ונפערים מול עינינו. השברים שיצורו את צורת העתיד נותרים מעורפלים ואין לסמוך עליהם. העובדה הזאת, שאין לסמוך עליהם, היא שמחלחלת לכל כתביהם של קונרד וסעיד. ונדמה, לפחות לקורא אסיר התודה שהנני, כי העובדה ששני האישים הללו, ג'וזף קונרד ואדוארד סעיד, שנולדו בתרבויות שונות זו מזו ובזמנים שונים זה מזה, נפגשים לא רק בשפה האנגלית אלא גם ברגעיהם הפרטיים, היא אחד ממעשי הקונדס הגדולים של ההיסטוריה.