האמא שצרחה לילדה בתוך הפה

הן הלכו יד ביד. היא כבר היתה ילדה גדולה אבל ידעה שאמא שלה אוהבת שהן הולכות יד ביד. לפעמים היא ניסתה לחבק אותה במהלך ההליכה אבל אז אמא שלה היתה אומרת לה, "כואבות לי העצמות, חיים שלי. את יודעת שאני כבר לא כמו פעם". היא שנאה את הביטוי "לא כמו פעם". בלילה היא היתה מדמיינת במיטה איך אמא שלה היתה פעם… גבוהה יותר ועם עצמות חזקות יותר ואולי גם שמחה יותר. היא היתה עצובה, אמא שלה. אבל לא באופן הרגיל של עצבות. זאת היתה עצבות אחידה כזאת, לא עצובה מדי ולא מזויפת מדי. כמו צליל קטן ודק שלא השתנה הרבה שנים, הוא קיים שם כל הזמן, ורק אם נזכרים בו אפשר לשמוע אותו. וזה מוזר, היא חשבה לעצמה, כי אמא שלי אוהבת פרחים ומוזיקה ורק לעתים נדירות היא זורקת סכינים באוויר. וזה מוזר גם כי אמא שלי דווקא אוהבת להתקלח, אז למה היא עצובה כל כך? עצבות מינורית שכזו.

הדבר שהילדה הכי אהבה לעשות עם אמא שלה זה לנסוע באוטו. באוטו היא סוף-סוף היתה נרדמת. משכיבה את הכיסא אחורה וישנה, גם בנסיעות הקצרות ביותר. ואז אמא שלה היתה נראית לה "כמו פעם", או שהיא דמיינה שכך היא נראתה פעם. בטוחה וחולמנית ויפה. אור השמש היה נח על פניה והיא נראתה כמו מלאך מלא בכל טוב. אבל גם הנסיעות היו מגיעות אל סופן. הלוואי שהן לא היו נגמרות, חשבה הילדה לעצמה ושקעה בעוד שינה עמוקה במושב שליד הנהג. כשהיו מגיעות הביתה הילדה אהבה להישאר באוטו עד הרגע האחרון, אמא שלה היתה יוצאת במהירות והיא היתה נשארת, לעוד רגע… עוד טיפה… וכך קרה פעמיים, או אולי שלוש, שאמא שלה נעלה את הדלת והלכה ורק אחרי זמן מה הסתובבה לאחור וראתה את הילדה צוחקת במכונית. האמא תמיד אמרה לילדה: "זה ממש לא מצחיק! אולי פעם אחת תצאי מהאוטו מיד כשאני מדוממת את המנוע כמו בן אדם נורמלי?" הילדה חשבה: האם כל האנשים הנורמליים בעולם יוצאים מהאוטו מיד? ואם כן, איך הם לא אוהבים, כמוה, למשוך את הזמן המופלא הזה של הנסיעה במכונית?

היא היתה יורדת וגוררת את רגליה על העפר אך מזדרזת כשהגיעו אל הכביש. כי אמא שלה היתה נעצרת ומושיטה את היד אחורה, מבלי להביט בה, והיא היתה נענית להושטת היד הזו, כל פעם, בתקווה מסתורית שאולי הפעם זה ישמח את אמא שלה. דווקא בהליכה אל היד הילדה היתה מזדרזת. היא חשבה שאם כל פעם היא תקצר את זמן ההמתנה של אמא שלה ליד הכביש, אולי דברים ייראו אחרת.

פעם הן הלכו ביחד למוזיאון אל אל ישראל בירושלים. הכניסה למוזיאון נראתה כמו ים סוף שנחצה לשניים ובתוכו עוברים כל בני ישראל. היה חם, השביל המוביל אל המוזיאון נראה אינסופי והאנשים נראו כמו המון תפוחי אדמה שרופים. מתגלגלים. לילדה התחילו לכאוב החניכיים אבל היא לא רצתה להגיד כלום כי היא לא היתה בטוחה עם מי היא הגיעה למוזיאון. הכאב הלך והתגבר והיא ניסתה ללחוץ על החניכיים חזק. היא חשבה שאם בעזרת הלחיצה זה יכאב יותר, אז כשהיא תשחרר את הלחיצה הכאב יפסיק כי הוא יבין שהיא יותר חזקה ממנו. אבל הטריק הזה לא עבד. ההליכה אל תוך המוזיאון נמשכה המון זמן, ובזמן הזה הן כמובן נתנו ידיים. הילדה חשבה לעצמה שהיא מכירה את החלק האחורי של אמא שלה יותר מאשר את הפנים. היא הכירה כמעט כל שערה שהתנפנפה על הראש של אמה ואת החולצה שנדבקת לה לגב בעיקר בקיץ. היא רצתה לעשות לה פווווווווווווווו כדי לקרר לה את הגב, אבל החניכיים כל כך כאבו לה שהיא נאלצה לנעול את הלסת חזק.

בדרך חזרה הביתה היא נרדמה. היא חלמה שהיא לא מבינה כלום ושאמא שלה מנסה להסביר לה דברים. היא רצתה מאוד להבין אבל לא הצליחה, ואמא שלה חזרה על ההסבר כמה וכמה פעמים. הלב שלה דפק, היא ניסתה להבין את ההסבר אך ללא הצלחה; היא פתחה את הפה כדי לנסות ולבלוע את המילים שיצאו מתוך הפה של אמא שלה, אבל ככל שאמא שלה צעקה יותר כך היא הבינה פחות. היא ידעה שהיא חייבת למהר, שלא תהיה הזדמנות שנייה, שזו הפעם האחרונה, שהיא צריכה להיזהר לה, אחרת… אחרת… היא כבר תראה מה יקרה לה. היא היתה מוכנה לוותר על הכול, על הכול הכול הכול הכול הכול, ורק שלא יעופו סכינים באוויר.

כשהיא התעוררה היא ראתה מבעד לשמשה הקדמית את שערה היפה של אמה מתנופף ברוח ואת ידה מושטת לאחור. היא יצאה בזריזות מהאוטו, ואמה הסתובבה אליה עם הפנים ממש. לבה של הילדה החסיר פעימה, אמה נעלה את האוטו, התקרבה אליה לאט ונתנה לה נשיקה עדינה על הלחי קרוב לשפתיים. היה לה ריח של תפוח. היא היתה כל כך יפה, בטח כמו פעם, חשבה לעצמה הילדה והושיטה לאמה את היד.

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: מתוך אנחנו עשויות בטון – לא סוכר, We Are Not Made of Sugar_NEWS MEDLEY publication_page 1