הבינלבין

הבעיה היא לא בדברים עצמם, אלא במרווח של הבין לבין. שם את צצה ונשארת.

למשל, אני מחליטה להכין טוסט. אחרי ההחלטה הזאת אני מוציאה לחמנייה עגולה עם צ'ופצ'יק מהפריזר ומניחה על השיש כדי שתפשיר, אבל אין לי באמת סבלנות לחכות אז אני מכניסה אותה למיקרוגל, וכשהיא הופכת לחמה ונעימה אני מוציאה אותה ואז מוציאה מהמקרר גבינה צהובה ומניחה על השיש. אחרי זה אני מוציאה סכין מהמגירה וחותכת את הלחמנייה, משתדלת שבאמצע. אני מתלבטת אם לשים שתי פרוסות גבינה צהובה ובסוף מחליטה לשים אחת וחצי, אז אני חותכת בידיים את הגבינה הצהובה וזה יוצא לא בדיוק באמצע, ככה שהטוסט מורכב מפרוסה ושלושת רבעי של גבינה צהובה. אחרי זה אני מכניסה את הלחמנייה לטוסטר וסוגרת, אבל פותחת כי אני מחליטה להוסיף עגבנייה. אני מוציאה את העגבנייה מהמקרר ואז לוקחת קרש חיתוך וחותכת את העגבנייה לפרוסות. לאחר מכן אני מסדרת אותן יפה על הגבינה הצהובה שבתוך הלחמנייה, ואז מכניסה לטוסטר וסוגרת את המכסה והלחמנייה נמעכת ואני עומדת שם ומחכה. אני מסתכלת על זה כי אני אוהבת לראות את הגבינה נמסה בצדדים. אחרי כמה דקות הגבינה נמסה לגמרי במידה שאני רוצה, ואני פותחת את הטוסטר ומוציאה את הטוסט בזהירות כי הוא חם, ואז אני מוציאה צלחת, מתלבטת אם צלחת לבנה או כתומה, גדולה או בינונית, ובסוף מחליטה לבנה בינונית. ואז אני מניחה את הטוסט על הצלחת הלבנה הבינונית והולכת עם הטוסט אל הכיסא הלבן שליד שולחן המטבח. אני מתלבטת אם לשבת על הכיסא הצמוד יותר לשיש או על המרוחק יותר, ובסוף יושבת על הצמוד יותר, הימני. מולי קיר לבן. אני אוכלת את הטוסט, ביס אחרי ביס. אני חושבת שהטוסט טעים. אני שמחה על ההחלטה שלי להכין טוסט. עד כאן אין בעיה.

אבל אז, כשהטוסט נגמר, אני נשארת שם על הכיסא עם צלחת בלי טוסט ובוהה בקיר שמולי. הקיר לבן והצלחת לבנה עם קצת חום של פירורים, ויש שקט כזה של סוף של דבר, ואז הופ, את צצה. הנה את. הנה את בדיוק מכינה קפה ומשאירה את הכפית הארוכה, ואומרת לי, את באה לישיבה? ואני בעקבותייך מכינה קפה ומשאירה את הכפית הקצרה בפנים ואז הולכת אחרייך למרפסת, ואת אומרת שקיבלתי מכתבים מהפנסיה ושואלת מתי אעשה בזה סדר, ואני אומרת שראיתי סרט יפה שלא זכה באוסקר אבל היה צריך, ואת אומרת שאת מתה על ההומור הבריטי, ואני אומרת תראי איזה יפה הירח, ואת אומרת שהבורסה דווקא יחסית בסדר היום. אחרי זה אנחנו מרכלות על השכנים ופתאום נופל עלינו כדורגל מלמעלה, ואת אומרת לי, הנה, את רואה? זה ככה כל יום, ואז את שואלת איך בעבודה, ואני שואלת אם את יכולה להכין עוגיות מושלגות, ואת אומרת מה תרצי לאכול בשישי בערב, ואני אומרת שרצתי השבוע חמישה קילומטרים ואז כבר נהיה קר. ואת אומרת, רוצה שניכנס? ואני אומרת שכן. ואנחנו לוקחות שלוק אחרון מהקפה עם הכפית הארוכה ומהקפה עם הכפית הקצרה. אני נכנסת לפנייך. את מכבה את הסיגריה ואומרת שאת כבר באה.

ואני נכנסת פנימה ומחכה לך ומחכה ואת לא מגיעה, ופתאום רעש כלשהו מסיח את דעתי. ואני נזכרת שהרעש הזה הוא מהחדשות, ובחדשות מדברים על תופעת הפאזלים. על המשוגעים לדבר. ופתאום אני חושבת על פאזלים. לפני כמה זמן הרכבתי פאזל של פרחים, ועכשיו אני חושבת להזמין עוד פאזלים. אני חושבת אולי להפוך להיות אחת מאלה שמשוגעים לדבר. אני מתייעצת עם אבא כי הוא על הספה שמולי, ואבא אומר שאנחנו חייבים פאזלים, אבל פאזלים מסובכים. ואני מסכימה ומתחילה לחפש באינטרנט ומראה לאבא, ומסתבר שיש לנו אותו טעם בפאזלים. ואנחנו קונים איזה חמישה-שישה פאזלים של אלף ואלפיים חתיכות. כל כך הרבה פאזלים, ואחרי שאנחנו מזמינים אנחנו מתכננים איפה נתלה כל אחד. את הפאזל אוניות במטבח, ואת הפאזל קקטוסים בסלון ליד הפסנתר, את הפאזל עם הפרצוף במסדרון, ולגבי האחרים אנחנו עוד לא בטוחים אבל יש לנו כמה אופציות ואנחנו יכולים להחליט אחר כך. כשאנחנו מסיימים עם ההזמנות והתכנונים, בחדשות כבר משדרים כתבה אחרת עם כתבת אחרת, ובדיוק עכשיו הכתבה נגמרת ויוצאים לפרסומות. פתאום שוב יש שקט.

הנה את.

מהדורה מקוונת | יולי 2022
דימוי: מתוך מבעד לחלון, נינו הרמן, בתים ריקים 2, 33×55, 2020, צילום דיגיטלי ללא עיבוד מחשב