הדובה הגדולה

העניינים התערבבו אלו באלו עד שקצה החוט אבד בתוך פקעת סבוכה. לאחר שלא הצליח לגולל את רצף האירועים, ולא נראה באופק שביב של תקווה לשחזר אותם, הוא ויתר. הוא מצא עצמו משייט בעולם זר ומופלא. האהבה היתה שאלה פתוחה, כשמאחוריה משתרך שובל אור עוצר נשימה שבעדו לא ניתן לראות דבר.

בערב כשנפגשו אמר לה בפשטות נדירה:
– אני בקושי מכיר אותך. אבל הפכת את עולמי.

על פניה התפשט חיוך מצועף והיא שאלה:
– היכן נוכל לשבת ולדבר בשלווה? אני לא מכירה את הסביבה.
– בכל מקום שתבחרי.
– אני מעדיפה שתבחר אתה.

הוא שחזר בדמיונו את המקומות שבהם נהג לפגוש את חבריו, ולא עלה על דעתו מקום אחד הראוי לפגישה איתה. על פניו ניסוכה מבוכה כשאמר:

– גם אני אינני בקיא באזור.

אולם מיד התחרט והוסיף:

– בעצם זה לא אפשרי.

– מה לא אפשרי?

הוא הבין שכבר אינו יכול לבחור לבד את מה שמתאים לבחירה בשניים.
– אני מסכימה.

הוא הפנה את ראשו הנה והנה, וסקר את חדר האורחים שבו נמצאו. היה נדמה לו שכל מי שנכח במקום שמע את חילופי הדברים. אולם הצעירים שמילאו את החדר היו שקועים עד צוואר בשיחות אחרות ולא הביעו עניין מיוחד במחזר הנבוך שעמד בקרן זווית. הוא רצה לוודא שאיש לא מקשיב. רק אחר כך הרשה לעצמו להתפעל מאומץ הלב שהפגין אל מול ההזדמנות שנקרתה בדרכו, או הסיכון להחמיצה. הוא חשש שהיא תתחרט. אולי תיזכר לפתע בהתחייבות קודמת, או תגלגל עוד אחד מצחקוקיה המתגלגלים, תניח את ידה על ידו בחיבה ותאמר:

"פתי שכמוך. האם באמת חשבת שאגיע לפגישה? סתם התלוצצתי. אשמח אם תביא לי את הספר למכללה בסיום חופשת הסמסטר. זה באמת לא דחוף".

הוא לא ידע ממה חשש יותר; מאומץ הלב המפתיע שבעטיו הזמין את הצעירה לדייט נמהר למרות שהכיר אותה בקושי, או מכך שתתחרט ותהפוך את אומץ לבו לטיפשי, חצוף או שניהם גם יחד.

הוא לא זכר כיצד התגלגלו שניהם לטבורה של אותה חבורת צעירים שהתווכחו בלהט. היה נדמה לו שהם דיברו על הסמסטר שהסתיים. הוא זרק לאוויר שני משפטים סתמיים, ונפנה לשוחח עם חבר שעמד בסמוך לו. השיחה התארכה והוא חשש שהיא תנצל את ההזדמנות, תחזור לפתע ותודיע לו שהתחרטה. הוא הזדרז, התנצל בפני החבר והמארחת, והסביר שעליו ללכת. המארחת רטנה:

– הערב עודנו צעיר…

– נכון. לא הייתי צריך לקבוע עם חבר, אבל יש עניין…

– חשבתי שאתה חלק מהחבורה.

– אני כן, ונהניתי מאוד…

היא קרצה ושאלה בערמומיות:

– ומה חשבת על נורה?

הוא הרגיש שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו. האם הקשיבה לשיחה והבחינה בסערת רגשותיו? הוא הצליח להעמיד פנים אדישות, והשיב:

– היא אחלה בחורה.

בפזיזות וללא צורך הוא הוסיף:

– לא היה שום דבר מיוחד.

היא לא ויתרה והמשיכה בערמומיות:

– באמת? הקדשת לה תשומת לב ועניין כדי לגלות שאין בה דבר מיוחד?

– סליחה. לא התכוונתי להגיד שהיא לא מושכת או משהו כזה. התכוונתי שהיא רגילה, כמו כולן.

המארחת חייכה, קירבה את פיה אל אוזנו ולחשה:

– לא מתאים לך. תשתחרר מהתסביך הילדותי הזה.

וכשעמדו ליד הדלת, הנמיכה את קולה, כמו הוסיפה לחישה על לחישה ואמרה:
– היא מדהימה והיא מעוניינת.

אחר כך הגביהה את קולה:

– להתראות. בפעם הבא אל תקבע פגישות בזמן שהחבורה מתכנסת.

כאשר נטרקה הדלת מאחוריו הרגיש כאילו חטף מכת אגרוף חזקה. הוא נעמד וניסה להסדיר את נשימתו.
ברור שלא היתה לו פגישה עם חבר, ולא עניינים חשובים אחרים. הוא נמלט במהרה מן המקום מחשש שהיא תתחרט. הוא הרגיש כמו אריה שחטף את טרפו וברח, כאילו רצה להימלט שמא יצא שכרו בהפסדו. על איזה תסביך דיברה המארחת? אין לי שום תסביך. ואין לי בעיה להודות שנורה הרעישה את לבי. שרציתי לזכות בפגישה איתה. רק איתה. אזרתי עוז לומר לה את זה, והיא נענתה. הספר היה תירוץ. אין ספק שהבינה שזה היה סתם תירוץ. וגם אם לא, היא נענתה לי.

הוא לא ידע אם חלומותיו הפכו את הלילה ליום או את היום ללילה. נורה כבשה את דמיונו ומילות המארחת המשיכו להדהד במוחו. היא מעוניינת בך. נורה בחורה מדהימה. לא היה לו ספק בכך.
– באמת אכפת לַךְ ממני?
– כן.
– את בקושי מכירה אותי.
– אני יודעת עליך מספיק…
– אולי תגלי משהו ותפסיקי להתעניין בי.
– אל תפחית בערכך.
– אני חופשי להחליט …
– לא, אתה כבר לא חופשי…

הוא פקח את עיניו בתדהמה. אחר כך התהפך במיטתו ולחייו האדימו מן המבוכה שהרגיש. כאשר נורה הגיעה אליו, הוא שכן בחלל ריק, כמו ישימון נטול רחובות וריק מאנשים. הוא חיבק אותה בזרועותיו והיא נצמדה אליו בלהט. היא החליפה איתו נשיקות ארוכות, נמרצות ומתוקות. הוא רצה להתרומם כדי לאסוף את נשימתו ולא הצליח. הוא רצה לשאול: איך זה קרה? אבל היא הצמידה את פיה לפיו בחוזקה. הוא הבחין שהיא מתבוננת בו ועיניה פעורות. הוא קילל וגידף את הסיפורים שקרא על האוהבים העוצמים את עיניהם כשהם מתנשקים. שפתותיהם המשיכו להתעלס והוא המשיך להתבונן בעיניה נפעם. אחר כך התחדד המבט וחילופי הנשיקות נקטעו. הוא רצה לפתוח את פיו ולומר: את יפהפייה. אבל היא פרשה על פניה חיוך קליל והניחה את אצבעה על שפתיו, כסימן שלא יוציא הגה מפיו. הוא הושיט את כף ידו והחליק באצבעותיו, מלא הערצה, על שערה השחור כפחם. חיוכה נעלם, אולי משום שבאותו הרגע נפלה חשכה על המקום. הוא פקח את עיניו ונזכר לפתע שהוא במיטתו, ושהחשכה נפרשה בדמיונו בלבד. הוא פיהק ואמר לעצמו בקול רם: עד עתה עברה רק שעה אל תוך הלילה. הוא נזכר במפגש שקבעו בשעה שש בערב שלמחרת. הוא חייך לעצמו אבל החששות שבו ופקדו אותו. אולי היא תתקשר ותבטל את הפגישה?

הוא דמיין את עיניה השחורות הפעורות לרווחה מן העבר השני של קו הטלפון. עיניים מלאות כוכבים נוצצים בתמונת שמים אינסופיים. הטלפון נעלם. היא הגיעה ממקום אחר, שנראה כמו האינסוף. היא שילבה ידה בידו ואמרה:
– רציתי לבוא עם רדת הערב ולהישאר עד זריחת השמש.
– …

כאשר פתח את פיו לענות לה, היא הצמידה את פיה אל שפתיו. לרגע היא הרחיקה את פיה מפיו, מיששה את לחיו ואמרה:
– חבק אותי חזק. אני רוצה שתמחץ את גופי.
הוא מחץ אותה. הוא רצה להתמזג איתה. נפשו נמסה בחום התנשפויותיה. נשיקותיהם נשמעו לו כהדהודים של נשיקות.

– אני לא רוצה שזה יסתיים.
– גם אני לא.

הוא היה נבוך ולפתע פקדה אותו מחשבה משעשעת: היא לא מדברת כי הם מסכימים על כל דבר.

– נורה, את אוהבת אותי?

– אל תשאל.

– אני רוצה לדעת.

– כאילו אינך יודע.

למרות העלטה עיניה נצצו כמו כוכבים בלילה חשוך. היא עצמה את עיניה. הוא נשק לעינה השמאלית, אחר כך לימנית, וחוזר חלילה. הוא נישק אותן ברוך והרגיש שהוא מטייל בין כוכבי השמים. לפתע התעורר משנתו ואמר לעצמו: היא לא ענתה על שאלתי. כמה נורא. הוא התמהמה לרגע ושח לעצמו: לא ייתכן שהיא לא אוהבת אותי אחרי כל הנשיקות הללו. נורה לא נישקה אותי משום שחשקתי בנשיקותיה, היא נישקה אותי משום שהיא אוהבת אותי.

– נורה. כשאני פוגש אותך, אני לא מרגיש בשום תסביך.

– אנשים מעטים מודים בתסביכים שלהם.

– הנה אני מתוודה.

– למה בחרת בי להתוודות הזו?

– עם כל בחורה אחרת, התוודות היתה קשה לי.

– לא ניסית. נסה.

– ההתנסות לא מגיעה אלא אחרי…

– אחרי מה?

– מן הלב, אחרי שהרגשות מתבהרים.

– אתה נשמע כמו רומיאו.

– רומיאו דיבר מנהמת לבו.

– אומרים שאתה בחור פיקח בעל שכל ישר.

– האם זה סותר את העובדה שיש לי לב?

– אולי.

– את לא רוצה לשמוע את הווידוי?

– אני רוצה.

הם רצו בגינה רחבת מידות וחסרת גבולות. כוכבי עיניה קרצו לו ממעמקי האינסוף. לרגע קט השפיל מבטו אל הקרקע והיא נעלמה מעיניו. הוא קרא: נורה. נורה. שמע צחקוק אבל לא ראה אותה. נורה. היכן את? לא קול ולא לחישה. נורה. האם ברחת? לאן נעלמת? ירדה עליו מועקה. נורה נעלמה ברגע שהשפיל מבטו לשנייה. הוא פקח את עיניו וראה את העלטה שבחדר. אור ראשון של שחר הסתנן מבעד לווילון. הוא התרומם במהירות וחזר למיטה. המפגש יתקיים רק בשש בערב. לא הצלחתי להירדם הלילה. אולי עכשיו עם עלות השחר אוכל לישון. לפני שהספיק להשלים את הדברים לעצמו, שקע בשינה עמוקה.

הוא מצא את עצמו שוב בחדר האורחים, שהיה עדיין ריק מאדם. צאלחה המארחת שהתה במטבח ונשמע כי היתה עסוקה בהכנת משקאות. הוא הפנה את ראשו מצד לצד. נורה נראתה ישובה בפינה הרחוקה של החדר, קוראת ספר מתחת למנורה. נראה היה שלא הבחינה בנוכחותו. היא באמת לא הבחינה. היא היתה שקועה בקריאה. הוא הילך על בהונותיו על השטיח הצבעוני והתייצב מולה. היא עדיין לא ראתה אותו. הוא כחכח קלות עד שהרימה את עיניה מן הספר, וכשהבחינה בו נפרש על פניה חיוך רחב ומתוק וגומות נפערו במרכז לחייה. היא השליכה את הספר הצדה ואמרה:

– אתה? חשבתי שלא תגיע הערב.

– אבל באתי. ידעתי שאת פה.

היא השליכה את עצמה אל זרועותיו בטירוף. לפני שנישק אותה הוא הביט בחשש לכל הצדדים, ולחש באוזנה:

– אנחנו בחדר האורחים.

– אז מה, אין לך מה לדאוג.

– צאלחה פה.

– אמרתי לך לא לדאוג. האורחים מוזמנים לעוד שעה. וחוץ מזה…

– מה את אומרת?

– צאלחה הטעתה אותך ואותי, ש…

– איזו…

– אל תקלל.

– אבל הוריה…

– אף אחד לא בבית. צאלחה אצל הסַפָּר.

– …

הוא נישק את שפתיה בחוזקה ונשם עמוקות במבט אל תוך עיניה. ברק הכוכבים בעיניה השחורות הגדולות הלך והתגבר. הנשיקה הפכה למין מאבק קדוש. פתאום נפתחה הדלת והקפיצה אותו. הוא החזיק את נורה שלא תיפול מן ההפתעה. אמו עמדה בפתח הדלת והעירה אותו. הוא הרגיע אותה: היום החלטתי לישון יותר מהרגיל.

היום עבר במהירות, השעה שש הגיעה, והוא כבר מצא עצמו ליד רחוב אלנהר. הוא אמר לה בלי להתלבט:

– בואי נשב במקום כלשהו מבלי לבחור. כל מקום יכול להתאים אם נתנהג כאילו אנחנו מוזמנים אליו.

– אפשר.

– אז נשב פה, על הרצפה.

– נשב.

הם התיישב והשיחה נקטעה לדקות ארוכות. הוא הרים אליה את עיניו והשפיל אותן בזריזות. היא הביטה ברחוב ובאנשים העוברים ושבים, ושלחה אליו מבטים חטופים. פתאום הוא פרץ בצחוק:

– ואחרי כל זה, שכחתי את הספר.

– אל תדאג לספר. מה דעתך על החבורה שהתכנסה אתמול אצל צאלחה?

– חבורה נחמדה, אבל הרגשתי בודד. לפעמים אני מרגיש בודד גם כשיש סביבי המון אנשים.

– זה לא מפתיע. כך זה אצל רוב האנשים, הכמיהה לבדידות נאבקת ברצון להשתלב עם הזרם.

– לפעמים אני חושש שאנשים יגלו את הכמיהה הזאת לבדידות אצלי.

– רוב האנשים חווים את המאבק הזה. כשהם נחשפים אליו הם מתעלמים ממנו.

– אני רוצה להתוודות.

היא חייכה אליו ואמרה כשהיא חושפת את גומות החן והשיניים הלבנות:

– בבקשה.

– לא הצלחתי לישון אתמול. חלמתי רבות.

– ואז?

– ראיתי אותך בחלום. אמרתי לך דברים, שעדיין לא אמרתי במציאות. וכעסתי על דברים שעשית.

– מה למשל?

– לא אומר לך.

– אז זה וידוי חלקי.

– לא, הוא שלם. רציתי שתדעי שהופעת בחלומותיי.

הערב עלה במהירות, השמים נמלאו כוכבים. הם שקעו בשיחות חסרות כיוון והתבוננו בשמים. היא אמרה לו:

– אתה רואה את הדובה הגדולה?

– בבהירות.

– היא דומה למחבת. או למצקת עם ידית ארוכה.

–  …

– אל תצחק. הדובה הגדולה דומה למחבת עם ידית. הבט. אתה לא רואה?

היא הושיטה את ידה כלפי מעלה וציירה מחבת באצבעותיה. הוא רצה לנשק את אצבעותיה ואת עיניה הבורקות, אבל היא המשיכה:

– בסוף הידית ולאורכה יש שני כוכבים קטנים וצמודים. כאילו שהם מתחבקים. תסתכל בכיוון הזה. אתה רואה אותם?

הוא הביט והביט ולא הצליח לראות אותם. אבל החליט לא לענות בחיוב סתם כדי לרצות אותה. הוא התוודה שאינו רואה.

– אני לא מצליח לראות שני כוכבים מתחבקים. איפה הם?

– שם. שם.

היא הצביעה בנמרצות. הוא השפיל מבטו והביט בעיניה. הוא ראה בהן את שני הכוכבים.

– אתה לא מסתכל עליהם.

– נורה. תמשיכי להביט בהם, אני רואה אותם בעינייך.

מהדורה מקוונת | יולי 2020
מערבית: לואי ותד ויהודה שנהב-שהרבני, על פי דגם התרגום הדו לאומי ודו לשוני של מכתוב (מבית מכון ון ליר).
הסיפור ‘הדובה הגדולה’ לקוח מתוך הספר ״כוכב הצפון״, וזה לו פרסום ראשון בעברית.