הדודה מַיְמוּנה

בדרכים עקלקלות, שהייתי צריך להתרגל אליהן, עלה במוחי זיכרון רחוק, נישא על קול תופי מלחמה ושופרות בית הכנסת: צה"ל משדר קריאות לגיוס כוחות מילואים. על פי החדשות, "המצרים חצו את קו בר-לב, והסורים על גבול הצפון". היה זה בשישה באוקטובר בשעה שתיים וחצי בצהריים. המתקפה הערבית הגיעה פתאום, ביום הכיפורים, כאשר ישראל צמה והתפללה. מכשירי הרדיו חזרו לשדר ביום כיפור, שבו בדרך כלל נפסקת שם כל הפעילות. הגברים יצאו מבתי הכנסת והתכוננו להגיע למרכזי הגיוס של הצבא.

כיצד קרה הדבר? אולי ההפתעה לא היתה בעצם הפתעה. לפחות לא בשבילי. כבר ביום הראשון להגעתי למדינת ישראל הרגשתי שהגאווה בה שקיננה בלבי, כמו בלב כל ילד יהודי במרוקו, מתחילה להתפוגג. מצאתי את עצמי שם בבית ספר דתי קנאי, מחויב לעבודה חקלאית, וחולם על עתיד אחר לגמרי, עתיד בעולם הספרות והעיתונות. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור, או לפחות לי היה ברור, שישראל הטביעה את עצמה ביהירות ובים של אשליות, והניחה לשחיתות לכרסם בה מבפנים במשך שש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. עד שבאה המכה המפתיעה וכמעט חיסלה את מדינת היהודים. מזלם הגדול של המתנשאים הללו, שעסוקים במאבקי שליטה בתל אביב, שהשחיתות מכרסמת מבפנים גם בכל המדינות הערביות ובכל גלגלי השלטון שם, הרבה יותר מאשר בארץ המובטחת.

כאשר הגיע הצו המיוחד לגיוס כל אנשי המילואים, כבר הייתי משוחרר כמה חודשים משירות החובה. לרגע חשבתי להתעלם מן הקריאה. אינני יודע למה שיניתי את דעתי. ידעתי שאינני מסוגל לשאת את ההשלכות של ההתעלמות הזאת. האשמה בבגידה תוביל אותי אל עמוד התלייה. את המחשבות הסוררות השלכתי הצדה, והנחתי לזהות הישראלית שלי להשתלט עליי. הוצאתי את המדים מהארון, ומיהרתי לעבר גורלי הבלתי נמנע, הגורל שממנו הזהירה אותי הדודה מַיימוּנה כאשר ביקרה אותי בחלום, בליל עזיבתי את מרוקו.

באותו לילה התבוננה בי ארוכות, ושתי דמעות זלגו על לחייה. לאחר שמחתה אותן טפחה באצבעותיה הרטובות על לחיי הימנית. היא התחננה בפניי שלא אהגר, שאשאר במרוקו. שאם לא כן, אמצא את עצמי מעורב שוב ושוב במלחמות חסרות פשר.

התעוררתי ושפשפתי את לחיי. היא הייתה יבשה, ואני הרגשתי געגועים לשכנתנו הדודה מיימונה, אשר נעלמה בפתאומיות, כך שמעתי, מיד לאחר שמשפחתי עברה מהעיר מכְּנאס לקזבלנקה.

באותה תקופה נעשו היעלמויות פתאומיות של יהודים במרוקו תופעה מוכרת. פירושן היה שהנעלמים היגרו, בעיקר לישראל, ואם עלה בידם, גם לצרפת. אבל ידעתי בוודאות שהדודה מיימונה רואה במרוקו את מולדתה; היא אינה מכירה במולדת אחרת, ולא סביר שהיגרה לישראל. ידעתי שבהיעלמותה צפון סוד, בעיקר משום שלא יכולתי לשכוח את הסיפור הישן עליה.

היה זה ארבעים שנה לפני היעלמותה השנייה. באביב שנתה העשרים היא נעלמה. אביה יצא מדעתו בחיפושים אחריה, ואיתו כל אנשי אלמלאח, שהיה הרובע היהודי בעיר. חודשים רבים חיפשו אותה אך ללא הועיל. אמרו שצעיר מוסלמי הוליך אותה שולל, הפיל אותה ברשתו ואחר כך נטש אותה. כמה מצעירי הרובע נשבעו שכך קרה, אבל מאוחר יותר התברר ששיקרו כדי לסגור חשבון עם הצעיר המוסלמי. כמה גברים בהנהגתו של אביה ארבו לצעיר והביאו אותו אזוק ומכוסה עיניים לבקתה נטושה בבית הקברות בפאתי אלמלאח. לאחר ששברו את מפרקי אצבעותיו, ואף עקרו את השן הטוחנת שלו, הודה הצעיר המוסלמי בכל חטאיו. אבל הוא לא ידע דבר על הצעירה הנעדרת. לבסוף נכנע האב והתמסר לעבודת הבורא. הוא התפלל יומם וליל שיחזיר אליו האלוהים את בתו, כפי שהחזיר את יוסף ליעקב, מאחר שבתו ניחמה אותו בבדידותו מאז לכתה של אשתו. ויען אלוהים לתפילותיו, וכעבור שנה חזרה מיימונה לביתה. אך לא לבדה היתה. היא נשאה בזרועותיה תינוק בן יומו. אביה, ששמע את הבשורה על שובה, יצא בריצה לקבל את פניה, אך כשראה את התינוק בזרועותיה התמוטט ונפל.

לאיש לא היה קל להאמין לסיפורה של מיימונה. לילה אחד, כך סיפרה, שמעה את האלוהים קורא לה ויצאה אל המדבריות והשממה. בנדודיה הגיעה למערה על הר שכוח אל. שם התמקמה והתפללה לריבון העולמים יומם וליל, והוא שלח לה מתנות. עד שבוקר אחד שמעה מבחוץ קול בכי, וכשיצאה מן המערה מצאה בסמוך לפתחה תינוק עטוף. היא הרימה אותו בזרועותיה, ובטבעיות השקתה אותו חלב משדיה. כאשר ראתה את החלב זורם אל פיו של התינוק חייכה וידעה שהגיע זמנה לחזור. "שמו עמראן", אמרה לקהל אשר סבב אותה כדי לשמוע את סיפורה. "שמו עמראן. זהו בני. בן המדבר. בנו של האלוהים". היא חזרה בנחישות ובקומה זקופה.

האב לא יכול היה לשאת את המחזה וסטר על פניה. רבים נשבעו שקול הסטירה היה מחריש אוזניים כקולו של רעם חזק. אחרים נשבעו שהרגישו כי האדמה רועדת תחת רגליהם. אבל מַיימונה לא הזיזה אפילו אצבע. רק כיסוי הראש שלה החליק קמעה, וכולם נדהמו בשנית, הפעם למראה שערה הלבן. שער המשי השחור של מיימונה, שיער אשר הקסים את כל צעירי אלמלאח, היה עתה צחור כשלג. חלק חשבו כי אין זה הגיוני שלחטא יהיה צבע צחור. אחרים תהו איזו זוועה ראתה מיימונה המסכנה ששערה הלבין באחת. איש לא העז להאמין לסיפורה. האב סירב להכניס אותה הביתה ונשבע שישרוף כל בית באלמלאח אשר יכניס אותה אליו.

באותה גאווה שאיתה הגיעה עזבה מיימונה את אלמלאח. מאוחר יותר נודע כי שייח' מוסלמי שיכן אותה בחדר בביתו והעסיק אותה כעוזרת בית. אבל אביה חדל לעבוד את בוראו והפסיק להתפלל לאלוהי ישראל. כעבור חודשים אחדים מצאו אותו בתעלת שופכין, ריח יין נודף מפיו וריח צואה מבגדיו. באותו יום שבה מיימונה לבית אביה.

בתחילה התרחקו ממנה האנשים. אולם השכנות המבוגרות החלו לחוס עליה, ולבסוף, כשלמדו כולם, גברים ונשים, על מעלותיה ועל יכולת הריפוי שלה, החלו מבקשים להתקרב אליה. אמרו שעוד בטרם נגעו קצות אצבעותיה בגופו של חולה, כבר היה זה קם בריא ושלם ממשכבו; אמרו שלמחרת היום שבו נגעה בשערה של בתולה, היה מגיע מחזר; רק היתה נוגעת בבטנה של אישה עקרה, וזו הייתה נכנסת להיריון. ואז התגלה הסוד הגדול.

באותו היום לחש רבָּה של מכנאס באוזנה מילים שלא היה צריך ללחוש. על פי המקורות, העניין היה אמור להישמר בסוד. אבל התלהבותו של הרב היתה גדולה מאדיקותו. הוא גילה לה שהיא אחת מל"ו צדיקים. תחילה לא הבינה הדודה מיימונה דבר וחצי דבר. אחר כך חקרה, חיפשה ולמדה שיש ביהדות תנועות חסידיות המאמינות בקיומם של ל"ו צדיקים נסתרים, שבזכותם קיים העולם ושתפקידם להצדיק את מעשיו של המין האנושי ואת מטרותיו בעיני האלוהים. זהותם של הצדיקים אינה ידועה, ויש לשמור עליה בסוד. במקרה של היעלמות, אפילו של אחד מהם, נשקפת סכנה ליציבותו של העולם; יום הדין עלול להגיע. בזרמים מסוימים מאמינים כי לצדיקים האלה כוחות מסתוריים המאפשרים להם להגן על היהודים מפני אסונות. אבל בזרמים אחרים הצדיקים בעצמם אינם יודעים שהם משתייכים לשכבה הזאת, ולכן, על פי המסורת, שומה על כל יהודי להתנהג כאילו היה הוא אחד מהם; עליו להתנהג כצדיק ישר דרך, שכן שלום העולם כולו תלוי בו.

בחלוף השנים החלה הדודה מיימונה להפגין יכולות יוצאות מגדר הרגיל. נוסף על ריפוי חולים היתה מסוגלת להתבונן בעתיד ולנסוע בין עולמות. אולם לא תמיד הצליחה להבחין בין שתי האפשרויות. באחד מחלומותיה, או שמא היה זה במעבר בין עולמות, ראתה הדודה מיימונה את טביעתה של הספינה אגוז, במסעה השלושה-עשר.

מבועתת מהגורל הנורא המצפה לספינה, יוצאת  הדודה מיימונה למסע ארוך. על מנת להדביק את הספינה לפני שתפליג, היא תיסע ממכנאס לקזבלנקה ומשם לטנג'יר, ואחר כך לאלחָסימָה, בנתיב של סוכנות ההגירה. אבל איש לא ייקח את דבריה ברצינות. הספינה תטבע ותותיר חור גדול בלבה.

היא ראתה; היא ראתה הכול, אולם היא קוללה, כמו קסנדרה, בתו של מלך טרויה, שקיבלה את מתנת הנבואה מהאל אפולו, וזה האחרון קילל אותה שאיש לא יאמין לנבואתה. דודה מיימונה תחזה אפוא את העתיד, אבל איש לא יאמין. איש לאורך נתיב ההגירה ממכנאס לאלחסימה לא האמין לנבואותיה, איש לא האמין שהספינה תטבע. אמרו שהיא עוכרת ישראל, שמטרתה להניא אנשים מלהגיע לארץ המובטחת. איש לא האמין לה, והספינה טבעה. היא התרעמה על הברכה שהעניק לה האלוהים, שכל עוד איש אינו מאמין לה, אינה אלא קללה.

באותו לילה, עשרה בינואר 1961, כרעה הדודה מיימונה בין בריכות המים בנמל. היא שילבה את אצבעותיה בין ירכיה והתייפחה בתחינה לריבון העולמים שירחם על עשרים הילדים הנאחזים בדשי אמותיהם מתחת לסיפון הספינה ויציל את כל נוסעי הספינה מטביעה. אך לשווא.

מאז גילויה המדהים שהיא אחת מל"ו צדיקים שעל כתפיהם מונח קיומו של העולם, היה בכוחה של דודה מיימונה לחולל שינוי חיובי בעולם. היה בכוחה לתקן עוולות גדולות ולשמור על יציבותו של העולם. באותו לילה קר התפללה לאלוהים ומיררה בבכי, אך ללא הועיל. עד אשר הצטרד קולה התחננה. בכתה עד שיבשו דמעותיה, ולבסוף לא נותר לה אלא להקריב את נפשה למען הילדים שבבטן הספינה. אבל אלוהים לא שעה לתפילותיה וקבע את גורלה של הספינה לטבוע.

אולם הדודה מיימונה לא קיבלה את סירובו של האל להקשיב לה. היא עצרה את דמעותיה ושבה על עקבותיה, מתעקשת להשליך מאחורי גבה את המסורת והתורה ואת תפקידה כאחת מן הצדיקים נושאי אור הקדושה האלוהי.

היא סיפרה לי כל זאת באחד מביקוריה הבאים בחלומותיי. הביקור שלה בחלומי לפני שהיגרתי לא היה ביקורה היחיד. היא היתה נעלמת לשנים אחדות, ואז חוזרת לבקר אותי. אני יודע זאת, בלי לזכור בדיוק כל ביקור וביקור. אבל אני בטוח שהאסוציאציה החופשית הזו של רעיונות תוביל אותי, במוקדם או במאוחר, אליה.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
מתוך הספר חידת אדמונד עַמְרַָאן אַלְמַאלֵֶח, אשר יראה אור בקרוב בהוצאת מכתוב
מערבית: יהודה שנהב-שהרבני ולואי ותד
דימוי: נורית גור לביא (קרני), מגילה 4, קיץ-נובמבר 2017, מתוך פלורה פלשתינה II אינוונטרים ומגילות