הוֹק

גלן גולד טבל את ידיו בשעווה ואז הן הרגישו כמו חדשות. הוא לא אהב לאכול בציבור. הוא היה אדם נעים. הוא ידע הרבה על תרופות. הוא אהב חיות. בצוואתו הוריש מחצית מכספו לחברה ההומנית של טורונטו. הוא שנא אור יום וצבעים עזים. כיסא הפסנתר שלו היה בגובה 35 סנטימטר. המוזיקה שלו שימשה לפסקול של "בית מטבחיים חמש", ספר שלא אהב. אחרי שלקה בשבץ שהרג אותו, אביו חיכה יום לפני שכיבה את מכשיר ההנשמה כי לא רצה שימות ביום ההולדת של אמו החורגת. כשגלן גולד חתם על צ'קים הוא החסיר n אחת משמו כי פחד שאם יכתוב את שתי ה-n יעשה יותר מדי קשקושים. הוא צרך כמויות מופרזות של ואליום ונהג להתאפר. עצרו אותו פעם בסרסוטה שבפלורידה כי ישב על ספסל בפארק במעיל, כפפות וצעיף. הוא היה עילוי, גאון. השיער שלו היה מלוכלך. היו לו חלומות משעממים. רוב הסיכויים שהוא האמין באלוהים.
המוח שלי אמר את קוראת על גלן גולד ומקשיבה לגלן גולד כל הזמן אבל את לא יודעת כלום על מוזיקה. אם הוא היה בחיים לא היה לך שום דבר לומר לו…
מכר שלי שהוא מנצח ביטל את גלן בתור מבַצע.
גלן גולד אהב את הקוטב כרעיון אבל היה לו פחד עצום מהקור. הוא היה וירטואוז. כדי להיות וירטואוז צריך לא לפחד מכלום, אבל גלן היה דאגן, מפוחד ורדוף פוביות. לכלבים שהיו לו כנער קראו ניק ובנקואו. הוא מעולם לא בכה בתור תינוק, רק המהם. הוא חשב שמפתח פה מינור מבטא את האישיות שלו.
אין לך מושג מה זה אומר המוח שלי אמר. את לא באמת מבינה מה הוא עושה. אין לך מושג למה הוא מבריק.
הוא היה יכול לנגן כל קטע מוזיקלי מהזיכרון מיד. באופן כללי לא אהב עבודות שמתקדמות עד שהן מגיעות לשיא, ואז להשלמה. את "וריאציות גולדברג", היצירה שהוא מפורסם יותר מכול בנגינתה, חיבר באך לצ'מבלו. באך ביקר את אחד התלמידים שלו, יוהאן גולדברג, שעבד עבור הרוזן פון קייזרלינג, השגריר הרוסי בחצר המלוכה הסקסונית. הרוזן סבל מנדודי שינה ורצה מוזיקה שתעזור לו בשעות האפלות. התווים הראשונים של "וריאציות גולדברג" חקוקים על המצבה של גלן.
הכלב שלי קם ממיטתו והלך אל מתחת לשולחן; הפרווה שלו כמעט התחככה בו. הוא הניח את הסנטר שלו על הברך שלי. הוא עמד שם כמה רגעים, מבלי לזוז. ראיתי רק את האף שלו. אהבתי לנשק את האף שלו. זה היה התחביב שלי. הוא היה רועה גרמני שחור גדול עם נגיעות של כסף וחום. היו לו פנים יפהפיים. הוא נראה מלא רגש ואהוב וערני. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1988 והיה אצלנו מאז חג המולד של אותה שנה. עכשיו היה בן כמעט תשע. הוא שקל ארבעים וחמישה קילוגרם. קראו לו הוק. הוא נראה כאילו הוא לא מפחד מכלום. הוא תמיד הביט בי, חיכה לי. הוא פשוט רצה ללכת לאן שאני הולכת. הוא היה יכול להיות מצחיק, היה לו חוש הומור, אבל רוב הזמן הוא נראה סטואי וקשוב וסבלני. אם אני הייתי בחדר כלשהו, הוא היה בחדר הזה ולא בשום מקום אחר. כמובן שיצאנו יחד להליכות ארוכות ולהרבה טיולים ברחבי המדינה. הוא היה רגיל לשוט במעבורת ולישון במוטלים. כשהוא לא היה יכול להתלוות אליי הייתי משאירה אותו בפנסיון, פעם אפילו לשבועיים. הרגשתי שההתמודדות עם הפנסיון מפעם לפעם טובה בשבילו. לא הכול טוב בחיים, אמרתי לו. אבל הרוב היה טוב. הייתה לו סדרה של קולרים במהלך השנים. האחרון היה בצבע לבנדר. היו לו דסקיות עם הכתובות ומספרי הטלפון השונים שלו ומדליה של פרנסיס הקדוש עם המילים שמור עלינו. היה לו אוסף של צעצועים. כדור סופטבול, וצעצועים מצפצפים בצורת פורץ, חתול, כריש, איש שלג וקיפוד שפעם עשה קול מאנפף כמו של קיפוד אבל לא להרבה זמן. הם היו בסל פיקניק על הרצפה וכשהוא היה שמח הוא היה מחטט בסל ובוחר אחד. הוא הכי אהב את איש השלג. הוא הכי פחות אהב צעצוע גדול בצבעי ירוק ואדום – הצורה שלו הייתה דומה לעצם גדולה אבל זו הייתה הפשטה, חסר לזה קסם. היו מאה תמונות של הוק. הוא היה המותק, החמוד שלי, הילדון היפה שלי, אהובי. יום אחר כך הוא תקף אותי כאילו הוא רוצה להרוג אותי.
בעניין החיים מוטב לחשוב שהחוויות שאנו חווים הכרחיות לנו. אנחנו מתפתחים דרך החוויה ולא דרך הדמיון. דמיון הוא כלום. הסברים הם כלום. אפשר רק לחוות ולנסות לתאר – באדישות צלולה, כמו שאומר קאמי. מצד שני, החוויה היא אשליה במהותה. כשאנחנו חווים כאב רגשי או אבל, נדמה לנו שכל מה שקורה בחיים הוא לא אמיתי. וזו הבנה נכונה של החיים.

אהבתי את הוק והוק אהב אותי. זה היה הסידור הרגיל. רק כמה ימים קודם אמרתי לו, אלה ה-חיים, לא ככה מותק. עשינו פיקניק בננטקט. היינו על החוף עם מדורה קטנה. השקיעה הייתה יפהפייה. חברים השאילו לנו את הבית שלהם באי, בית חווה עתיק ליד פולפיס רוד. בלילה הראשון בבית הוק נשאר איכשהו בחוץ. כשהוא נשאר מהצד הלא נכון של הדלת הוא אף פעם לא יילל או גירד אותה, הוא היה בוהה בה. אני הייתי שקועה בשינה עמוקה.
הייתי מותשת. הייתי תמיד מותשת אבל לא הלכתי לרופא. לא היה לי לא רופא ולא ביטוח. אם אהיה חולה מאוד אני פשוט אמות, זה מה שחשבתי. הוק יתאבל עליי. כלבים הם המתאבלים הכי טובים בעולם, כמו שכולם יודעים. כשישנתי במיטה הזרה בחווה הישנה, חלמתי שראיתי מישהו עומד בדלת. הוא חיכה שם בשקית ניילון שחורה ובתחבושות. בלי להסס קמתי והלכתי לדלת ופתחתי אותה והוק נכנס. אני כל כך מצטערת, אמרתי לו. הוא התמקם לרגלי המיטה באנחה גדולה ונינוחה. הפרווה שלו הייתה קרירה מהלילה. הרגשתי שהוא ניסה לשדר לי את עצמו, שאיזושהי טעות הפרידה בינינו, איזושהי אי הבנה, וברור שזה היה משהו שאף אחד מאיתנו לא רצה בו. זה היה שידור גרוע, אבל הוא עבד, והוא עבד בלי להפחיד אותי. איזה ילד פיקח! אמרתי לו. אה, יש רוחות בבית, החברים שלנו אמרו אחר כך. מישהו אחר אמר, את יודעת, רוחות הרבה פעמים מופיעות בתחבושות.
לפני הוק היו לי כמה כלבים שמתו בטרם עת, באיזו תאונה או אסון מחריד, שנלקחו ממני ללא הכנה כהרף עין. שַׁדרך, ניקודמוס, אנג'ל… ניקודמוס מת צעיר כל כך שאפילו לא הספיק ללמוד להרים את הרגל. כולם היו כלבים טובים, נאמנים. הם היו חפים מפשע. הוק היה היחיד שלא נתתי לו שם מהמקורות. נתתי לו שם מהטבע, מהטבע הפראי. גם להורים שלי תמיד היו כלבים, רועים גרמניים, ואמא שלי תמיד אמרה, את חייבת לדבר עם כלב, ג'וי, את חייבת לדבר איתם. הסוף של הכלבים של אמא ואבא שלי היה רע ואז גם של אמא ואבא שלי. אבא שלי היה כומר. אני נוצרייה. קירקגור אמר שאצל נוצרים, ככל שמתקרבים יותר לאלוהים ומתעסקים איתו יותר, זה יותר גרוע. כאילו אלוהים אומר… עדיף לך ללכת ליריד ולבלות עם כולם. אל תתעסקו איתי – זה רק יעשה אתכם אומללים. אחרי הכול נטשתי את הילד שלי, נתתי שיהרגו אותו. הנצרות, אמר קירקגור, קשורה רק לתודעת החטא.
היינו בננטקט בזמן הדִיאֵס קָנִיקוּלָרֵס, "ימי הכלב" של הקיץ, אבל מזג האוויר היה נפלא. למרות זאת, משהו היה לא בסדר אצלי. הגוף שלי בגד בי; הוא נשטף בכאב מאכֵּל, מתעתע. הכאב הלך לאן שרצה. הראש שלי כאב, הזרועות והרגליים והעיניים, הצלעות שלי כאבו כשנשמתי עמוק. בכל זאת יצאתי להליכות עם הוק, שמרנו על ההרגלים שלנו. לא רציתי לחשוב על זה אבל המוח שלי אמר את חייבת, את חייבת לעשות משהו, את לא יכולה להמשיך ככה לא לעשות כלום… חלק מהימים היו גרועים במיוחד. בימים ההם הרגשתי נכה. הייתי כל כך עייפה. לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי להתרכז. למרות זאת ביליתי שעות ארוכות בקריאה ובהאזנה למוזיקה. באך, מאהלר, שטראוס. גלן חשב שה"מטמורפוזות" של שטראוס הן הדבר. הקשבתי לתומס דה הרטמן מנגן את המוזיקה של גורדייף. הקשבתי לקתלין פרייר שרה את מאהלר ובאך והנדל וגלוק. היא שרה את האריה המפורסמת מהאופרה של גלוק "אורפיאו ואאורידיצ'ה", "מהם החיים". הקשבנו למוזיקה שוב ושוב.
להוק היו הרגלים מרתקים. הייתה לו נוכחות. הוא היה מסור לי. לכולם, זה היה ברור. אבל לא באמת הכרתי את המבנה הנפשי שלו. הוא לא היה טוליפ או קיפר או בשן שהסופרים שלהם ניתחו אותם. הוא הבין שב, לא לזוז, ארצה, למקום. הוא היה אינטליגנטי, היה לו זיכרון טוב. ולא היה לי ספק שיש לו נשמה.
החברים שהשאילו לנו את הבית בננטקט התעקשו שאלך לרופא בעניין המחלה שלי. הם קבעו לי פגישה אצל הרופא שלהם בניו יורק. היינו אמורים לעזוב את האי, לחזור הביתה לכמה ימים, ואז להשאיר את הוק בפנסיון ולנסוע לעיר, קצת יותר משעתיים נסיעה.
אני לא זוכרת את הערב האחרון שלנו יחד.
בבוקר שבו בעלי ואני היינו אמורים לנסוע לעיר התעוררתי מוקדם ויצאתי עם הוק להליכה ארוכה במסלול הרגיל שלנו. לבשתי גופייה לבנה מכותנה ומכנסי פופלין. הראש שלי הלם, בקושי הצלחתי להזיז את הרגליים. אולי זאבת? המוח שלי אמר. אולי דלקת מפרקים כרונית? נו, נדע יותר עוד מעט… אחר כך נסענו לפנסיון. קראו לו "רד רוק", והוק כבר היה בו פעם, הם אהבו אותו, הוא תמיד היה ג'נטלמן שם. כשנכנסנו הוק נראה מדוכא אבל כנוע. השארתי אותו במכונית ונכנסתי למשרד. חיפשתי את פרד, פרד הגדול, הקולני, עם לבביותו הזועפת, אבל לא מצאתי אותו. מצאתי את אחת העוזרות שלו, בחורה בשם לין. לין הכירה את הוק. הוא יהיה פה רק לילה אחד, נכון? לין שאלה. הלכתי להביא אותו. קשרתי לו את הרצועה, את הרצועה הכחולה והדי מטונפת שלו, והוא קפץ החוצה מהמכונית ונכנסנו למשרד. לין פתחה עוד דלת שהובילה לשורה של חצרות בטון. עמדנו בכניסה, הוק ואני. אוקיי, אמרתי. הייתי קצת כפופה לפנים. הוא הסתובב והביט בי והתרומם ונפל עליי, ותפס את השד שלי. תוך רגע, כמו שאומרים, הכול התמלא דם. הוא משך את השד שלי ונהם, אני חושבת, אני לא מצליחה לזכור אם הוא נהם. הסתובבתי, קראתי בשם שלו, והוא הסתובב איתי, כשהשד שלי עדיין בין השיניים שלו. ואז הוא זז ותפס את יד שמאל שלי, ואחרי דקה או שתיים את הימנית, שהוא לעס תוך כדי תזוזה כדי לשפר את האחיזה שלו, הוא כל הזמן שיפר את האחיזה עם השיניים שלו. ניסיתי לעקם את הקולר שלו ביד השמאלית המדממת שלי אבל גם ניסיתי לא לזוז. הוק! קראתי כל הזמן הזה בשמו של יקירי, הוק! ואז הוא הפסיק ללעוס לי את היד והביט בי בעיניים קרות. בינתיים קראו לפרד שהגיע עם מוט לאסו, האביזר שמשתמשים בו לכלבים מסוכנים, ושמעתי אותו אומר, זהו, הוא הפסיק. רצתי למכונית. החולצה שלי הייתה ספוגה בדם, היא נטפה דם. התייפחתי כל הדרך הביתה. איבדתי את הכלב שלי, איבדתי את הוק שלי. המוח שלי לא אמר כלום. זה כל מה שהוא היה יכול לעשות כדי להישאר איתי בזמן שהתייפחתי ונסעתי, כשהידיים המדממות שלי על ההגה.
חשבתי שהוא תלש לי את הפטמה. חשבתי שכשאוריד את החולצה ואת החזייה הפטמה שלי פשוט תיפול כמו ניצן של היביסקוס חולה, כמו מחק של עיפרון. אבל הוא לא הוריד לי אותה. החזה שלי היה שחור והיו בו שני נקבים עמוקים ושריטה ארוכה לרוחב וזה הכול. דיממתי המון משלושה פצעים ביד השמאלית שלי. יד ימין הייתה מרוטשת.
בבית עמדתי במקלחת וייללתי, פלטתי קולות עמוקים ומכוערים. איבדתי את הכלב שלי. על הפלסטרים שבהם כיסינו את החתכים שלי היו המון דמויות מצוירות. לא התייחסנו ברצינות לארון התרופות שלנו. מסיבה לא ברורה כיסיתי את הדפנות שלו בתמונות מהעיתון של היד של בוב דול אוחזת בעט. לבשתי בגדים נקיים אבל הדם המשיך לזלוג מסביב לפלסטרים והכתים גם אותם. הדבקתי עוד פלסטרים של גופי ומיני מאוס והחלפתי שוב בגדים. עטפתי את היד במגבת מטבח. קערת המים של הוק הייתה עדיין במטבח, הצעצועים שלו היו מפוזרים מסביב. רציתי לנסוע לעיר לפגישה שלי עם הרופא, הוא יוכל להסתכל על היד שלי. זה נראה הגיוני. פשוט רציתי להיכנס לאוטו ולהתרחק מהבית. לא הייתי מוכנה שבעלי ינהג. דיברנו על מה שקרה כעל משהו שלא ייאמן. עדיין לא התחלנו לדבר עליו כעל טרגדיה. אני לעולם לא אראה אותו יותר, איבדתי את הכלב שלי, אמרתי. בואי לא נדבר על זה עכשיו, בעלי אמר. כשהתקרבנו לעיר ניסיתי להירגע לקראת הרופא. אחר כך עמדתי ברחוב מחוץ למשרד שלו שהיה ברחוב שמונים וחמש מזרח וניסיתי להירגע. נראיתי מרושלת, הבגדים שלי היו מוכתמים, נעלתי סניקרס גבוהות. כמה אנשים הסתובבו כשחלפו על פניי והתעקשו לבהות בי.
הוא היה רופא עליז. הוא טבל לי את היד בתוך נוזל חיטוי בצבע אדום. הוא רצה לדבר על המחלה שלי, על הסימפטומים של המחלה שלי, אבל הוא בעצם חשב על היד שלי. הוא יצא מהמשרד לכמה דקות וכשחזר הוא אמר, קבעתי לך פגישה אצל מנתח אורתופדי. הרופא הזה היה ברחוב שבעים ושלוש מזרח. את באמת חייבת לטפל ביד שלך, הרופא הראשון אמר.
המנתח היה מסוג הרופאים שתומאס מאן כותב עליהם תמיד, רופא מתוך "הר הקסמים", מישהו שהמדע הקשיח והקפיא את לבו. בכל זאת נדמה היה שהמחשבה על המצוקה שהפצעים המדממים שלי עוררו ברופא המפנה גרמה לו הנאה מסוימת. אנשים בדרך כלל מגיעים לגארי כשהם די נקיים, הוא אמר. הוא עשה לי צילומי רנטגן והביט בהם ואמר, אני כבר חוזר כדי שנדבר על היד שלך. התיישבתי על המיטה וטלטלתי את הרגליים שלי לפנים ולאחור. אחת הנעליים שלי הייתה כחולה והשנייה ירוקה. זו הייתה מחווה קטנה של קלות דעת שאימצתי לעצמי לפני זמן מה. הרגשתי מטופשת ומלוכלכת. הרגשתי שאני בטח לא נראית חכמה במיוחד. הרופא חזר ושאל מתי הכלב נשך אותי ועיקם את הפרצוף כשאמרתי לו שזה קרה לפני שש שעות. הוא אמר, זה מאוד רציני, חייבים לנתח את היד הזו היום. אני לא יכול לעשות את זה כאן, חייבים לעשות את זה בתנאים סטריליים לחלוטין בבית חולים. העצם עלולה להזדהם, וזיהום בעצמות זה משהו שקשה מאוד להיפטר ממנו. הזמנתי לך מיטה בבית חולים וארגנתי שמנתח אחר יבצע את הניתוח. אמרתי אה, אבל… הוא אמר, חייבים לנתח היום. הוא חזר על זה, עם הפסקות בין המילים. הוא היה חמור סבר ורציני – ופסימי, חשבתי. בהצלחה, הוא אמר.
המנתח בבית החולים לנוקס היל היה בחור סיני צעיר ונאה. הוא התנסח באלגנטיות והיה לו חיוך נהדר. הוא אמר, יש שברים רציניים בעצם בכמה מקומות והגיד קרוע. מכיוון שזה נגרם מנשיכה של כלב, זה למעשה מצב של סכנת חיים. נו, טוב… התחלתי. לא, הוא אמר, זה מאוד רציני, בהחלט, סכנת חיים, תאמיני לי. הוא חייך.
שכבתי במיטה בבית החולים במשך כמה שעות ובאחת לפנות בוקר ניתחו לי את היד ונראה שהניתוח הצליח. כמה סיכות ארוכות החזיקו את כל העסק. את תאבדי חלק מיכולת התנועה ביד אבל זה לא יהיה נורא, הרופא אמר, וחייך את החיוך הנהדר שלו. הייתי מנשקת להוק את האף ומכניסה את הידיים שלי ללוע שלו תוך כדי משחק. אנשים בבית החולים רצו לדבר על זה שהכלב שלי נשך אותי. זה יוצא דופן, לא, הם אמרו, או, זה מוזר לא, או חשבתי שזה גזע נאמן במיוחד. אחות אחת שאלה אותי אם הייתי אכזרית אליו.
היד שלי לא תהיה אותו הדבר. היא לעולם לא תהיה חזקה והיא לעולם לא תלטף שוב את הפרווה השחורה של הוק.
כשחזרתי הביתה רחצתי את הקערות של הוק והכנסתי אותן לארון. אספתי את כל הצעצועים שלו ואחסנתי גם אותם. העסקתי את עצמי במחשבה שאקבור את כל הדברים שלו. בינתיים הוא חיכה בפנסיון שאבוא לקחת אותו, כמו תמיד. לקחתי ויקודין נגד הכאב ואנטיביוטיקה. שבוע אחר כך אתחיל לקחת עוד אנטיביוטיקה ותרופה אנטי-דלקתית נגד המחלה שלי. לא עשיתי כלום, רק הרגשתי את הכאב משוטט ונחבט בתוכי. הזרועות שלי היו כמו שקים מבד דקיק שמקלות מפוזרים בתוכם. כשהמקלות נגעו זה בזה, הם יצרו כאב. חזרתי להקשיב לגלן גולד ולקרוא על גלן גולד שזה מה שעשיתי בפעם האחרונה שהוק ואני היינו יחד. ניגנתי גלן גולד שוב ושוב. גלן אף פעם לא רצה לחשוב על מה שהידיים והאצבעות שלו עושות אבל עם השנים הוא התחיל לנתח את התנועות שלהן בכפייתיות. הוא האמין שאם ינגן בפנים ריקות מהבעה הוא יאבד את השליטה על הפסנתר. ההעוויות והפרצופים העניקו לו שליטה טובה יותר בידיים שלו. המוח שלי אמר, לא היית יכולה להגן על גלן או להסביר אותו למי שלא אכפת לו ממנו.
הוק היה צריך להישאר בפנסיון לחמישה עשר ימים להתבוננות. זה החוק. אותו מספר ימים שבילינו באושר כה רב בננטקט. בעלי דיבר עם פרד. את צריכה לדבר עם פרד, הוא אמר. כשהתקשרתי, לין ענתה. היא דיברה איתי במין סוג של קלילות.
נדמה היה שהיא אסירת תודה על כך שהמשכתי להחזיק את הוק בזמן שהוא תקף אותי. לא יכולתי להגיב להערה הזו מרוב שהיא בלבלה אותי. היא אמרה, אחרי שהלכת הוא תקף את הלאסו אבל הוא נרגע בכלוב אחרי שניקינו ממנו את הדם. הוא אכל קצת. יש כלבים שמפתחים חיבה לנשיכות, היא אמרה, אחרי שהם מתחילים. כל מה שהיא אמרה היה לא בסדר.
בסוף היא אמרה, נראה שהוא בקונפליקט. נדמה היה שהמילה הזו מרגיעה אותה, נותנת לה ביטחון. לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה. רציתי שמישהו יגיד לי למה הכלב האהוב שלי תקף אותי בפראות כזו ואיך אוכל להציל את שנינו. הוא פשוט בקונפליקט גדול עכשיו, הבחורה אמרה. אולי הייתה לו חרדת נטישה. הוא נראה בסדר לכמה זמן אחרי ששטפנו אותו מהדם, אני לא יודעת מה לומר לך.
בסוף פרד עלה על הקו. הוא פשוט לא אותו כלב, פרד אמר. אני מכיר את הכלב הזה, זה לא הוא. כששמתי עליו את הלאסו הוא תקף את המוט והביט לי ישר בעיניים. לא היה לו פחד בעיניים, לא היה שם כלום. אני לא רופא, פרד אמר, אבל אני חושב שזה גידול במוח. אני חושב שמשהו פשוט נדלק או נכבה אצלו ואת אף פעם לא תדעי מתי זה יקרה שוב.
אמרתי, הוא היה כלב בריא לחלוטין, מאושר, אוהב.
זה לא הכלב שלך כאן עכשיו, פרד אמר.
לא הייתי מסוגלת להתקשר לפרד כל יום. התקשרתי אליו פעם ביומיים.
יש לו ימים טובים וימים רעים, פרד אמר. לפעמים אפשר להתקרב לכלוב והוא פשוט מסתכל עליך או שהוא אפילו לא טורח להסתכל עליך. אבל לפעמים הוא מטיח את עצמו בגדר, תוקף אותה, מנסה לתפוס אותך. לפעמים הוא מפלצת.
חשבתי על הסבלנות של הוק, על האושר שלו, על הפנים היקרים והרציניים שלו. לפעמים הוא היה מיילל מתוך שינה והרגליים שלו היו זזות כאילו הוא הולך מהר מתוך חלום. על מה אתה חושב שהוא חולם, הייתי שואלת את בעלי. ואז הייתי קוראת לו, הוק, הוק, הכול בסדר, והוא היה פותח עין מבוהלת אחת ומביט בי ונאנח, ואז הוא שוב היה רגוע. לא יכולתי לסבול את המחשבה עליו בפנסיון, מחכה שאבוא לקחת אותו. אני לא הולכת לבוא לקחת אותו. אני הולכת להרדים אותו, להמית אותו, לחסל אותו. האהוב שלי יירצח. אני ארצח את אהובי.
הזמן עבר בקושי. פרד אמר, אי אפשר לסמוך עליו. אין לי ספק שאם תגידי לו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא יתקוף אותך. כל דבר יכול להדליק אותו, הוא יכול לתקוף כל אחד. אם תחליקי ותיפלי, אם תהיי במצב של חוסר אונים, הוא יכול להרוג אותך, אין לי ספק. זה כלב קשוח. פרד אהב רועים גרמניים והיו לו כמה משלו, שהוא הציג בתערוכות. הוא כבר לא אותו כלב, פרד אמר.
לא באמת האמנתי לזה שהוא לא אותו כלב. לא חשבתי שיש לו גידול במוח. חשבתי שמשהו איום ובלתי אפשרי והרסני קרה להוק ולי. בעלי אמר, את חייבת לזכור אותו כמו שהוא היה, אם את תשקעי בזה, אם זה כל מה שתזכרי מהתקופה הנהדרת שהייתה לך איתו, אז תתביישי לך. בעלי אמר, גם אני אוהב אותו, אני מתגעגע אליו, אבל אני לא הולך להזכיר אותו בכל פעם שאני חושב עליו. את יכולה לדבר עליו כמה שאת רוצה ואני אדבר איתך, אבל אני לא מתכוון להזכיר אותו שוב, זה משפיע עלייך יותר מדי.
יותר מדי? שאלתי.
ביום החמישה עשר פרד ישים חומר הרדמה באוכל של הוק ואז הווטרינר יגיע וייתן לו זריקה קטלנית. המוח שלו ימות והלב שלו בעקבותיו. זה ייקח עשר שניות. כל כך הרבה פעמים ישבתי לצד הוק כשהוא אכל. הוא היה אוכל כמה דקות ואז מרים צעצוע והולך איתו בחדר ואז אוכל עוד קצת. יאם, זה כל כך טעים, אמרתי לו בזמן שהוא אכל. נכון שזה טעים? יאם, איזה מעדן…
פרד אמר, אני יודע שזה קשה. אם משאית הייתה דורסת אותו זה היה סיפור אחר, היית מתאבלת עליו. זה אֵבֶל קשה יותר.
בכל פעם שדיברתי על משהו אחר בבית או אכלתי משהו או שתיתי שוב מרטיני, אם טרחתי להכין לעצמי מרטיני ולא פשוט שפכתי ג'ין לכוס, בעלי היה אומר – את נראית קצת יותר טוב.
ניסיתי לדמיין שהוק מנסה לתקשר איתי טלפתית בימים האלה. הלכתי לכל המקומות שלו, כי הם היו גם המקומות שלי, וניסיתי להקשיב אבל לא שמעתי כלום. מובן שלא ציפיתי להתנצלות. אני מצדי סלחתי לו, אבל גם עמדתי לרצוח אותו. אהבנו זה את זה ולעולם לא נתראה שוב. הוא לא הופיע לי בחלומות. לא קיבלתי כלום, אפילו לא סימן קטנטן.
היינו צריכים ללכת לרופא לחתום על המסמך שמאשר המתת חסד. לווטרינר קראו ד"ר טורקו. בימים האחרונים היו בחיים שלי ד"ר פרנק וד"ר קריין וד"ר יאנג וד"ר יורבר ועכשיו היה ד"ר טורקו. בחניון היה בחור צעיר שבחלק האחורי של הטנדר שלו היה פיטבול לבן. הוא נאבק קצת ברצועה של הכלב שלו, ולקח לי זמן לצאת מהמכונית עם היד המגובסת שלי והמחלה המשתקת והמכאיבה, המחלה המסתורית שלי, מה שהיא לא הייתה. חלפתי על פני הכלב, מוצק ומתנשף, חמוד בכיעור שלו, לבן וורוד עם נתזים של שחור בכל מיני מקומות, כלב שיש לו קסם משלו. שלום לך, אמרתי לכלב. הבחור נראה לא ידידותי, הוא לא נראה נחמד כמו הכלב שלו. הם הלכו בעקבות בעלי ובעקבותיי לתוך חדר ההמתנה של הווטרינר. הכלב החליק וגירד את הרצפה המכוסה בשעווה, הציפורניים שלו תקתקו עליה.
המוח שלי אמר אולי לווטרינר יש הסבר למה שקרה, תשובה. אולי לפחות כמה אנקדוטות ייתנו לך שלווה. ד"ר טרוקו אמר, פרד אמר לי שהוק נעשה די מסוכן.
אמרתי, זו הייתה מעידה, תקף אותו שיגעון רגעי. אולי זה גידול במוח?
הווטרינר עצר לרגע. יכול להיות… הוא אמר, ונראה שהוא חושב שזה לא סביר. הוא אמר, עצוב כל כך. אני מכבד ומזדהה עם ההחלטה שלך.
זה יוצא דופן, לא? שאלתי, שכלב יתקוף את הבעלים שלו?
זה די יוצא דופן, אמר הווטרינר. אף פעם לא שמעתי על כלב שתקף את הבעלים שלו. תסלחו לי לרגע.
הוא יצא מהחדר. אלוהים, אמרתי לבעלי, שמעת את זה! הוא לא אמר את זה, בעלי אמר בכאב. הוא כן! הוא הרגע אמר את זה! אמרתי. אני אשאל אותו כשהוא יחזור, בעלי אמר.
אף פעם לא שמעתי על דבר כזה באופן אישי, הווטרינר אמר, במהלך הקריירה שלי. אני בטוח שזה קורה. אני כל כך מצטער.
חתמתי על המסמך ביד שמאל. החתימה שלי נראתה לי זרה לחלוטין. מעליה מישהו אחר כתב ביד את השם של הוק והגזע והגיל והמשקל שלו. כשחזרנו למגרש החניה הבחור שראינו קודם עם הפיטבול שלו חזר גם הוא לטנדר שלו מהצד האחורי של המשרד של הווטרינר. הוא ערסל בזרועותיו שקית פלסטיק שחורה והצמיד אליה את שפתיו. הוא הניח אותה בצד האחורי של הטנדר, נכנס לחלק הקדמי וישב שם לרגע. ואז הוא שפשף את העיניים ונסע.
ביום השישה עשר בעלי הלך לפנסיון לשלם עבור השהות של הוק ולאסוף את הרצועה שלו. ואז הוא הלך לווטרינר ושילם עבור המתת החסד, על שריפת הגופה שעדיין לא התרחשה. הוא הביא הביתה את הקולר בצבע לבנדר של הוק עם הדסקיות שלו ומדליית שמור עלינו של פרנסיס הקדוש. אמרתי, זו לא הרצועה של הוק. רציתי לקבור את הרצועה של הוק עם האפר שלו והצעצועים שלו אבל רציתי לשמור את הקולר שלו עם כל התמונות שלו שיש לי. זו הרצועה שלו, בעלי אמר. הם הלבינו אותה כדי להוריד את הדם.
"הדרך הכסופה" הוא מוטל לבעלי חיים אבל יש שם גם קרמטוריום ובית קברות שבו התמונות של חיות המחמד האהובות, שעברו תהליך הכספה שהפך אותן עמידות לפגעי מזג האוויר, תלויות על קיר מעוגל של לוחיות. הקיר היה אמור להיות חסין בפני טמפרטורות שמתחת לאפס אבל הוא לא וחלק מהלוחיות סדוקות. כל הכלבים שהן מתארות היו "טובים" ו"נאמנים". הקיר נמצא בתוך חורשת אורנים ריחנית ובשביל שמוליך אליו יש לוחית שהבעלים של הדרך הכסופה מרוצים ממנה מאוד. כתוב בה אם לישו היה כלב קטן הוא היה הולך בעקבותיו אל הצלב. אין מסירות, כידוע, כמו מסירות של כלב. כלבים מצטיינים באהבה.
הוק נלקח מ"רד רוק" לווטרינר אבל יחלפו עוד כמה ימים עד שיביאו אותו לדרך הכסופה. האמת שרק כלבים חיים מגיעים למקום שנקרא כך. כלבים מתים מגיעים ל"סוף הדרך".
חיכיתי שמישהו יתקשר ויגיד לי, החיה שלך תהיה מוכנה אחרי ארבע, שזה מה שבבוא היום הם אמורים לומר. הוק עדיין לא הופיע לי בחלום. במקום זה חלמתי שאני דואגת שלא סיפרתי לאמא שלי. היא כל כך תצטער על הוק. בטח סיפרתי לה, אבל שכחתי אם סיפרתי או לא. לא הייתי בטוחה. כשהייתי ערה, לכל מקום שהסתכלתי, חשבתי שהוק אמור להיות שם. הוא אמור להיות כאן איתי. כמה זה מוזר, כמה לא בסדר, שהוא לא כאן. המוח שלי אמר הוא רוצה לחזור, הוא רוצה לחזור לבית שלו ולהיות איתך אבל הוא לא יכול כי הרגת אותו, שלחת אותו למות… הגוף שלי היה המחלה שלי, המחלה הבנלית, המתישה, הלא-מסכנת-חיים, אבל המוח שלי היה כמו אשתו של איוב שיעצה לו רק לברך את אלוהים ולמות. הרגשתי שאני רוצה למות.
הייתי אומללה לחלוטין, וכאשר, לפי קירקגור, האדם נעשה אומלל לחלוטין ומבין את האומללות המוחלטת בחיים, כשאדם יכול לומר לחיים אין ערך עבורי ולהתכוון לכך, אז הוא יכול לנסות להשיג את הנצרות, אז הוא יכול להתחיל. האדם צריך להיצלב לפרדוקס. עליו לוותר על התבונה.
האזנתי לקתלין פרייר שרה מ"אורפיאו ואאורדיצ'ה" בקונטרה-אלט השמימי שלה.
מהם החיים בלעדייך?
מה נשאר לי אם את מתה?
מה הם החיים, החיים בלעדייך?
מהם החיים בלעדי אהובתי?

האגדה על אורפיאוס מספרת שהמוזיקה שניגן המוזיקאי הגדול הייתה כה נפלאה שהיא הרגיעה וניחמה לא רק את רעיו בני התמותה אלא אפילו את חיות הפרא. כשאורידיקה שלו מתה הוא שר על יגונו לכל יושבי הארץ והמרומים אבל לא הצליח לקרוא לה בחזרה ולכן החליט ללכת לחפשה בין המתים. זה נגמר רע, כמובן, אבל לא באופן טיפוסי.
קתלין הנהדרת מתה בגיל ארבעים ואחת. גלן מת בגיל חמישים ואחת. המוח שלי אמר לא עשית הרבה עם החיים שלך, תחשבי מה השניים האלה היו יכולים לעשות אילו המשיכו לחיות, את אפילו לא הצלחת למנוע מחיית המחמד שלך, או איך שלא קוראים להן עכשיו, לקרוע אותך לגזרים…
לא הייתה לי נחמה. הוק היה הנחמה שלי.
כשהטלפון צלצל, קול של אישה אמר, החיה שלך תהיה מוכנה אחרי ארבע. הגעתי לדרך הכסופה והפנו אותי לבניין בעל ארובה לא בלתי מורגשת. אמרו לי לדבר עם מייקל. אבל מייקל לא היה שם. מייקל? קראתי. יכולתי לשמוע מכסחת דשא רחוקה, ומעל לרעש של מכסחת הדשא שמעתי כלבים חיים נובחים.
נכנסתי לבניין. היו בו שני חדרים, ואז חדר גדול יותר, פתוח כמו גראז'. היה שם משהו רחב, דמוי מנהרה, התנור של הקרמטוריום. היו שם עשרים שקיות אשפה שחורות מלאות מהודקות בחבל וכלב גדול עם פרווה זהובה מבריקה ששכב בחוץ. הוא היה כלב גדול, והפנים שלו היו מופנים לכיוון השני. הוא נראה במצב טוב ולא זקן. אחת האוזניים שלו הייתה מקופלת במין רכות עצובה. יצאתי החוצה ופשוט עמדתי שם. כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסופו של דבר המכסחה התקרבה ועליה הילד שקראו לו מייקל. באתי לקחת את האפר של הכלב שלי, אמרתי. קוראים לו הוק. הילד הוביל אותי לתוך הבניין אבל סגר את הדלת שהובילה לחדר הגדול. הוא הסיט וילון שכיסה את הקיר ועל המדפים היו עשרות שקיות ניילון שחורות קטנות, כאלה שאפשר לארוז בהן משהו יפה, מיוחד מאיזה בוטיק. על כל שקית הייתה תגית שעליה המילים "סוף הדרך" לצד שם הכלב ושם הבעלים שלו. בתוך השקית הייתה קופסת פח בצבעי כחול-לבן שהייתה מקושטת בציור אוריינטלי משהו של ציפורים דמויות-סנונית כחולות עפות. הילד ואני סרקנו את המדפים בחיפוש אחר השקית הנכונה. הנה הוא, אמרתי. הילד הצביע על שקית אחרת. זה הוק אחר, הוא אמר. היה לו גיחוך מוזר, מין חצי חיוך. היה לו דשא בשיער ודשא נדבק לו לחולצה. הנה ההוק שלי, אמרתי, גם השם שלי כתוב שם. הצבעתי על המדפים. כל כך הרבה! אמרתי. כל כך הרבה!
אה, לפעמים כל ארבעת המדפים מלאים, הילד אמר.
בבית התיישבתי במרפסת ופתחתי בקושי רב את המכסה של קופסת הפח עם האיור המטופש. נעזרתי בסכין שהעברתי מסביב. למעלה היה צמר גפן ומתחת הייתה שקית שקופה של עצמות טחונות. האפר של הוק שקל יותר משל אמא שלי או של אבא שלי. כולנו גומרים לבד בסוף, לא ככה מותק, אמרתי.
ואז, סוף סוף, החלום הקטן שלי.
הוק ואני הולכים בתוך קהל בחשיכה כמעט גמורה. אני קצת מודאגת לגביו כי אני רוצה שהוא יהיה טוב. הוא בקושי יכול לזוז בין כל האנשים אבל הוא לא מתייחס אליהם. הוא קרוב אליי, הוא כל כך רגוע, מוכר לחלוטין, הוא הילדון היפה שלי, הילד הטוב שלי, אהובי. ואז, כמובן, אני מבינה שאלה המתים, וששנינו חדשים בקרבם.

גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
מאנגלית: מיכל שליו
דימוי: גילי אבישר, Lunch 2010, צילום סטודיו, מתוך חליפות