הילד

הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה בתחילת הסתיו. בעצם, בהתחלה לא ממש ראיתי אותו אלא רק שק שינה. זה היה במעבר שתחת הכביש בין עמק המצלבה ורחביה. עברתי שם כמעט כל יום. שק השינה היה פרוש על המדרגה, שהיא מין ספסל בטון לאורך הקיר. מעל לתקרה עבר הכביש. ליד שק השינה היו סניקרס ותיק גב של תיכוניסטים. חשבתי שזה ילד מתבגר ממשפחה רגילה, שברח מהבית ומבית הספר לכמה ימים. מנסה להדאיג קצת הורים שעסוקים יותר מדי בעבודה או בעצמם. תיארתי לי אותו קם בצהריים וקונה סנדוויץ' ענק בארומה. או מתגנב הביתה ויורד על המקרר ומתקלח, ואז הולך לפארק הסקייטרים בגן סאקר וחוזר בערב לישון כאן. עוד כמה ימים וכבר לא יהיה. אבל עברו שבועיים וגם שלושה והוא לא נעלם, ואני חשבתי מוטרדת, איך זה שאף אחד לא בא לשדל אותו לחזור הביתה. הסתכלתי על הנעליים והתיק, וחשבתי על האמא שקנתה אותם בקניון, בחנות של מותגים.

ערב אחד יצאתי להליכה והחלטתי שאלך לראות מה קורה איתו בשעות החושך. שק השינה היה מגולגל יפה. נשמתי לרווחה. אבל בערבים אחרים שעברתי שם, גם בסביבות עשר בלילה מישהו ישן בתוכו. אז בערך התחיל להופיע על הקירות והתקרה של המעבר דגם דקורטיבי של חולדות שחורות שהתחברו אחת לשנייה בזנבות מסולסלים לשרשרת. הן צוירו בספריי שחור ובשבלונה.

אולי בנובמבר ראיתי לראשונה ראש מבצבץ ורעמה סתורה של שיער חום, מלא, לא מלוכלך, מבולגן משינה.

סיפרתי לחברה על הילד הזה שישן שם אולי כבר חודשיים. היא אמרה שאני חייבת להתקשר למוקד של העירייה. כמעט חייגתי, אבל אמרתי לעצמי, מה, ככה תסגירי אותו לעובדים הסוציאליים? הרי זה לא באמת יעזור לו, רק ינקה את המצפון ואת המנהרה. הוא המשיך לישון בלי הפרעה, כמעט כל שעות היום, ולפעמים לבצבץ עם הבלורית.

נדמה לי שבדצמבר הופיע לראשונה שק שינה נוסף. בקצה הספסל, קרוב ליציאה, היתה ערימה של שניים או שלושה ספרים ישנים ברוסית. לידם, על האדמה, היו סימנים של מדורה. תהיתי אם הוא מבעיר את הדפים כדי להתחמם או שאולי קרא בהם?

בינואר ירד שלג. עץ שנפל על כבל בשכונה שלי גרם להפסקת חשמל. ישבנו כמו תרנגולות, אני והבנות, צמודות ומכורבלות מתחת לשמיכות, ושתינו מרק חם. בת השש-עשרה התייחדה עם הנייד, הקטנות רבו וצחקקו לסירוגין, ואני חשבתי על הנער שמתחת לכביש.

השלג התלכלך ונהפך לקרח מחליק ומכוער. הלימודים התחדשו, הלכתי לעבודה והוא היה שם: בתוך שני שקי שינה, על מזרן יחיד נטול חיפוי בד. הסתכלתי בערימה הזו, מנסה להחליט כמה חם יכול להיות בפנים.

כשחזרתי מהעבודה נכנסתי למינימרקט השכונתי ומילאתי שקית בבגט וגבינה צהובה, מאפים מהמעדנייה, שוקו ובוטנים. השארתי לו את השקית על ספסל הבטון. לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. פחדתי, כמו שאני תמיד פוחדת במסעדות שמישהו יעלים את הטיפ לפני שהמלצרית תבוא לקחת אותו.

כל ינואר השארתי לו שקיות כאלו. הייתי מתגנבת פנימה, לדירת ההומלסים שלו, בצעדים שקטים. ממש לא רציתי שהוא יגיח פתאום ויראה אותי מניחה אותן שם כמו מס נקיפות מצפון, כמו כבשים שמעלים קורבן באיזה בית מקדש.

אחרי כמה פעמים התחלתי להרגיש שאחרי שאני מניחה את השקית ומסתלקת, עיניים, לא מנומנמות בכלל, נתקעות לי בגב.

נדמה לי שזה היה באמצע פברואר שנכנסתי, עיוורת לשנייה בגלל המעבר החד מאור לחושך, והוא ישב בתוך שק השינה, פרוע, ותקע בי עיניים. היו לו פנים עדינות וסווטשרט כחול. לא ידעתי מה לעשות בשקית הקואופ-שופ עם השוקו והלחמניות והשוקולד פרה.

הוא אמר: מה שלומך? והעיניים שלו אמרו: איפה היית, חיכיתי לך.

הנחתי את השקית ושאלתי: "למה אתה ישן פה?"

והוא אמר: "ככה".

"בן כמה אתה?"

"עשרים וארבע".

"מה אתה עושה כשאתה לא פה?"

"הולך לעיר, מסתובב, פוגש אנשים".

שתקתי והוא אמר בלי שום קשר: "אני יכול לקרוא את המחשבות שלך".

"אהה".

"אני יכול לשלוט בהן", אמר, בקול קצת היסטרי, ואני הלכתי.

אחר כך לא עברתי שם תקופה ארוכה. הייתי הולכת באותו המסלול אבל חוצה את הכביש הראשי מלמעלה. ממש הקפדתי לא לראות אותו. אני לא יודעת למה, אבל נורא עצבן אותי לגלות שהוא לא בן שש-עשרה שברח מהבית אלא בחור בן עשרים וארבע, אולי משוגע. לא הצלחתי להבין למה אין לי רחמים כלפי מי שהוא באמת. עכשיו הטחתי בו בלב: יש מקלטים, עובדים סוציאליים, תרופות, תוכניות טיפול. למה אתה בורח ממה שיעזור לך? יותר לא אקנה לך אוכל.

יום אחד, אחרי שחציתי את הכביש ועליתי לכיוון המוזיאון, פתאום הוא בא מולי. היו לו הסווטשרט הכחול שלו והסניקרס, ועל הראש הוא חבש כובע שיש לו חלק שמכסה גם את האוזניים.

הוא אמר: "למה הפסקת לשלוח לי ארוחת עשר?". ואז הניח את הידיים על החלק שמגן על האוזניים ונראה כאילו הוא מתאמץ לקלוט איזה שידור.

"את כבר לא אוהבת אותי", אמר כמעט בלחש.

סימנתי בראשי, כאילו אני לא מסכימה, לא פחדתי אבל ממש רציתי ללכת.

עבר אולי חודש, וביום שמשי אחד של חורף, בעמק המצלבה, פרחו כל הכלניות והרקפות שאף פעם לא הצלחתי להחליט אם הן שם באופן טבעי או שהגננים של העירייה הטמינו אותן. לא יודעת איך מצאתי את עצמי פתאום בפתח מנהרת הולכי הרגל. שקי השינה היו מגולגלים ומונחים על המזרן. חולדות השבלונה מילאו בצפיפות את התקרה בעוד ועוד שרשראות מפותלות. היה ריח עמום של שאריות אוכל, שתן ועוד ריחות שנפלטים מבני אדם. כמעט ליד היציאה צויר תמרור משולש שבתוכו נכתב בשחור "true".

הצטמררתי. ציור כזה בדיוק ציירה הבת שלי על קנבס לבן ותלתה בכניסה לחדר שלה. הייתי בטוחה שהעתיקה אותו מבלוגרית כוהנת תורנית של DIY . למחרת בבוקר מצאתי בחריצי התריס, בצד הפנימי, פירורי קקי גדולים.  קרצפתי בחומר ניקוי ובמים רותחים כל מה שהיה על שולחן העבודה שלי, שצמוד לחלון, ואת ארון המטבח שבו נמצאו עוד כמה גללים. בטלפון המדביר אמר: יש לך חור ברשת?

הרמתי את העיניים, היה שם חור בגודל של כדור פינג-פונג, לא הבנתי איך לא שמתי לב לחור הזה קודם.

המדביר היה צעיר וארוך שיער, והתקין בחינניות תכליתית מלכודת אחת מפוטמת בנקניק. אין לו שום ספק, הוא אמר, מחר בבוקר הוא ישמע ממני. ובאמת, מאוחר בלילה נטרקה המלכודת, ומיד אחר כך נשמעה יללה אנושית וקורעת לב. נרעדתי במיטתי ולא העזתי לגשת. קיוויתי שהשקט שבא אחר כך אומר שהיא כבר מתה.

בבוקר, המדביר אמר שהחולדות הן חיות חכמות מאוד, ושכנראה תקופה ארוכה היא באה בלילות, לוקחת אוכל ויוצאת. שיש להן זיכרון פנומנלי למסלולים. הסתכלתי על הידיים שלו וחשבתי על היונים והנחשים והחולדות שהוא לוכד בהן. ניקיונות נוספים בחומרי ניקוי חזקים עזרו להחזיר את תחושת השגרה והביטחון. כשניקיתי חשבתי שהחולדות הן כמו מחשבות לילה של השעות הקטנות, ערמומיות וקודרות, נכנסות ויוצאות.

ערב אחד הקטנות הלכו לישון אצל אבא שלהן, והגדולה אמרה שהיא יוצאת עם חברים ושתחזור מאוחר. הסכמתי. הלימודים יתחילו מחר רק בעשר. שמחתי שנהיו לה חברים ושהיא תיפרד מהמסך ותפגוש אותם. התקשרתי לחברה וקבענו לשתות משהו. נעלתי את נעלי ההליכה אבל לבשתי בגדים יפים והתאפרתי. על הבר החברה סיפרה על ההרפתקאות המיניות המשונות שנקלעה אליהן לאחרונה, ואני לגמתי וצחקתי. ביקשתי שתוריד לי לנייד את האפליקציה. מי יודע, אולי גם לי יתחילו לקרות דברים, אמרתי ולעסתי בהנאה את פרוסת המלפפון שהם מצרפים לקוקטייל הקיץ, שהמשיכו להגיש גם בחורף. שתינו ממנו המון, ואני חשבתי על כפות הידיים היפות של לוכד החולדות.

מרוצה ומלאת מחשבות ירדתי לכיוון המצלבה, המון פעמים צעדתי שם באחת בלילה וגם הרבה יותר מאוחר, אמרתי קודם לחברה שניסתה להניא אותי מלחזור ברגל. פתח המעבר שתחת הכביש היה אפל. העיניים התרגלו לאט, וראיתי את הכתם המוארך, שק השינה הפרוש, ולפני שהבנתי מה קורה הבלורית הגיחה מתוכו וגם חלק גוף עליון, בהיר ועירום.

הוא אמר, משועשע ולועג: "אמא, מה את עושה מחוץ לבית בשעה כל כך מאוחרת?"

ואני אמרתי: "למה אתה שואל אם אתה קורא את התשובות בעצמך?"

רק אז הבחנתי בראש נוסף, שערות ארוכות, ראש שניסה להתחפר, להסתתר במחילת השק. הילד צחקק בלעג והעיניים שלי נתקלו בזוג נעליים נוסף, לצד אלו שלו, נעלי אדידס חדשות, בדיוק כמו שהבת שלי קנתה בכסף שנתתי לה לפני שבוע, מתנה ליום ההולדת.

מהדורה מקוונת | ינואר, 2019
תום, טליה, מיכאל, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות