הילד הוא חומר בידי הילד

וְכָל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר עַל הַיֶּלֶד
הַיֶּלֶד הוּא שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ.
(ישראל אלירז, מתוך: פינצ'יק, הקיבוץ המאוחד, 2013)

התחלתי לשמור על האחיין שלי כשהיה בן עשרה חודשים. בחוץ השתוללה, כך סיפרו, מגפה; אבל נדמה שהיא פסחה על הדיאדה שלנו. בכל בוקר יצאנו לשדרה, אני מנתבת את העגלה במדרכות הזרועות פחי זבל ושאריות גזם, והוא יושב ומצביע על חתולים ושעוני מים. בשדרה היינו בוחרים פיסת דשא לפרוש עליה שמיכה ומשתקעים שם לשעה-שעתיים. כבר אז היה ברור שהחוזקות של העולל הן בתחום השפתי, ופחות במוטורי; למרות שחגג בימים ההם יום הולדת שנה, הוא עוד לא התחיל ללכת וזה התאים לי מאוד. הייתי נוטעת אותו בשמיכה, מניחה לפניו קופסה עם פרי חתוך, ספר וצעצוע, מפעילה את המוזיקה בטלפון שלי ונשכבת לידו. עד מהרה היה מתאים עצמו לתנוחתי ונשכב גם הוא. ניסינו שלא להקשיב לשירים עצובים מדי, היתה לי תחושה שזה ילד שיהיה מלנכולי כשיגדל, או שיהרהר על האבסורד לפחות, ולא רציתי להעמיס עליו.

בשוכבנו על השמיכה בשדרה נהגנו, העולל ואני, להתבונן. הוא כבר מזמן לא אמר רק "את זה" כמו שאר בני גילו וידע לנקוב בשמותיהם של הדברים הסובבים אותנו: שמש, עץ, ענן. הפליאה שלו מהעולם שנגלה לנגד עיניו דבקה בי: וואו, תראה כמה העץ הזה גבוה! וואו, תראה איזה יופי השמים היום! וואו, תראה איך השמש מקיפה את העלים! יוצרת סביבם הילה שכזו! אחר כך היינו קמים ומסתובבים ולפעמים קונים קפה (לי) ועוגה (לו), רואים ציפור או פרח וחוזרים הביתה לישון. לפני השינה היה לנו טקס קבוע: כשהוא על הידיים שלי שרנו, לילה טוב, לילה טוב, לפרה וגם לדוב. אחר כך חיבקתי אותו ואמרתי לו, אתה חכם, ונפלא, ומצחיק, ואדיב, ויפה תואר. השתדלתי לגוון במחמאות מהשכבה להשכבה. ואז הודיתי לו על יום נהדר ביחד ואיחלתי לו חלומות מתוקים, מבטיחה לחכות לו כשיתעורר. בסלון, כשהמוניטור לידי, נשכבתי על הספה וישנתי את שנת הצהריים הטובה ביותר. הייתי מוכנה לחזור על הימים האלה שוב ושוב, עד אינסוף.

אבל העולל האהוב לא שעה לתקוותיי והלך וגדל והפך פניו ונעשה ילד. הוא לא מוכן לשבת בחוסר מעש, להביט בעלעלים, בפרת משה רבנו, באנשים המתהלכים בשדרה. בהגיענו הביתה אחרי הגן אני שואלת אותו, מה תרצה לעשות? מקווה שיסכים לקרוא סיפור, לסחוט מיץ תפוזים, אולי סתם לפטפט, ממש כמו פעם. אבל הילד, מאז שגדל, מבקש לשחק. אני רוצה לשחק, הוא אומר, בגיבורי-על. תסביר לי איך משחקים, אני מבקשת בחוסר חשק. אני ספיידרמן ואת הָאלְק [Hulk; הענק הירוק], ביחד אנחנו מרביצים לסלעים ותופסים את הרעים. אין לי כוח לשאול אותו מיהם הרעים ולמה צריך להרביץ לסלע, אבל אני משתפת פעולה ככל יכולתי. מה הוא רואה, בעיניים הפעורות שלו, כשאפו מחרחר מצינון של חורף, שאני בשום אופן לא מצליחה לראות? מה עובד עליו כל כך כשאנו עורמים כריות וקוראים להן סלעים? או כשהוא מסיע בחדר מכונית צעצוע, ואז פורש עליה באבחה חדה את השמיכה שלו, המתפקדת כקורי עכביש, ומכריז, תפסתי אותם, תפסתי אותם?

אני לא חושבת, ולו לרגע, לספר לאחיין הנפלא שלי מה אני רואה, כמה פחות זה זוהר. ברור לי שעליי להיכנס למרחבים המדומיינים שלו. אני נתונה לו לחלוטין: כשאני מניפה את ידיי ושואגת, כפי שנדמה לי שהאלק אמור לעשות, הוא קובל, לא! את לא חזקה! וכשאני משיגה על החלטותיו הוא גורס כי האלק שרואים בטלוויזיה הוא חזק, אבל האלק של הבית לא. אז אני מתהלכת בדירת הקרקע התל-אביבית החשוכה, מרגישה מטומטמת לגמרי, וקוראת קריאות התלהבות כשהוא תופס את הרעים עוד פעם. אני נזכרת באמא של א', חברו מהגן, שהושיבה אותם יום אחד על המתקנים בגן השעשועים ואמרה: עכשיו אנחנו כבאים שהולכים לכבות שריפה! בתנועות משולהבות היא הצביעה על עץ ועל פנס רחוב ואמרה, תכבו שם, השריפה שם, עודדה את בנה לנסוע מהר יותר, מדריכה אותו בפניות החדות. פעם יכולתי גם אני לדמיין ככה. כעת אני בעיקר שמה לב שהשמיכה שהאחיין שלי משתמש בה כקורי עכביש מלאה בשערות של הכלבה, וחוששת שבפעם הבאה שישליך אותה על הרצפה ידרוך עליה ויחליק וישבור את השן הקדמית העליונה הטובה שלו (השנייה נשברה כשמעד על כדור בשנה שעברה).

מה הבעיה שלך, למה את לא יכולה להיות כמו אמא של א' (היא גם אחרי הריונות וחטובה, ויש לה עור נהדר. לעולם איני מצליחה לזכור את שמה). ובעצם כמה אני שונה ממנה? הרי אני יודעת להמציא, לפנטז, לדמיין שיחות שלא היו, לראות בעיני רוחי סיטואציות שונות שלא התקיימו מעולם. הרי גם בשעה שהתבוננו בדברים כפי שהם, לומדים את צורתם, ריחם ומרקמם, מחשבותיי זרמו ללא הפסק; נהניתי לא לתקן אמהות כשהן אמרו כמה הבן שלי יפה, דימיתי שאנו גרים יחד בדירה משופצת, או בבניין לשימור, שהבית שאנו חוזרים אליו הוא שלנו, שנהיה ככה לנצח: הוא קטן וחכם ומוכשר ומתוק, ואני בדיוק כפי שהוא רואה אותי: כול יכולה, התשובה לכול, מושלמת. הדינמיקה בינינו התנהלה במרחב ממשי אבל הרשיתי לעצמי לשחק עם המציאות, להתאים אותה למצב הרוח; ההתייחסות אל העולל כדבר היחיד שקיים היתה פרי דמיוני, וכפי שנכנסתי לנעליה של אמו בבקרים כך יצאתי מהן בקלילות אחר הצהריים, שבה לעיסוקיי ברצון.

אבל משהו בפער בינינו, בין הילד פרוע השיער לביני, כשהוא מחליט שאנחנו ספיידרמן והאלק עכשיו, ואני פשוט לא מצליחה לראות את זה. אני לא האלק; אני רוצה להיות דודה, הדודה ההיא. לחזור להסתכל ביחד על דברים, לצאת מהבית, להתפעל ממה שמולנו. בתמרון עגלה קליל נוכל להגיע לאן שנרצה, למשל לים, אף פעם לא היינו יחד בים. לא מזמן צעדתי לאורך החוף אחרי יותר משנה שלא ראיתי אותו. חשבתי כמה מטופש זה, על מה אני מסתכלת כל היום: שני מסכים, ערימה של ספרים. יושבת לאור המנורה עד הערב. יש ימים שבהם אני מבינה שאם לא היו לי כלבים שדורשים טיול, לא הייתי יוצאת כלל. אני פועלת לפי מה שאני מדמיינת שצריך להיות, מה שאני מדמיינת שאני רוצה להיות. מה צריך לעשות כדי להיות חוקרת ספרות, או כדי להיות מבוגרת ראויה, או כדי להתקבל בחוג זה או אחר. כל מה שאני עושה מבוסס על פנטזיות שאפילו איני בטוחה שהן שלי. השהייה הממושכת בבית הופכת את עורי לדק כל כך והחרדות שלי מתגברות: מה אורב לי בחוץ? מה עלול להשתבש? אבל כשאני יוצאת – לאחר הכנה – פתאום דווקא נעים לי העולם. אני בטוחה שזה לא מפתיע. אני יודעת שזה אידיוטי, איך שאני מרגישה. אבל זה מכה בי בעוצמה כזאת… כשאני מרגישה את האוזניים קצת כואבות מהקור, את הרוח קושרת קשרים בשיער, את קצות מכנסיי נרטבים ומתלכלכים. זה כל כך אמיתי, כל כך מוחשי, כמה התרחקתי מזה. לא הבנתי כמה אני מתרחקת, עד ש. העולל שהופקד בידיי אילץ אותי להתוודע יחד איתו לגירויים החדשים שסביבו, אלה שפשוט קיימים, שמהווים תפאורה דהויה לכל מה שאני מדמיינת, שנעשו רעש לבן מזמן. ומשהו בוודאות הזו, בלגעת בדשא או להסתכל על העננים שטים, ודאות – מילה שאינה מייצגת כמעט דבר בחיי, שאני מחפשת אותה כאילו בה נמצאת ההבטחה לדבר-מה. למה לי לדמיין כשאני יכולה לצאת ולהרגיש משהו בידיים שלי, משהו שבאמת נמצא כאן?

כשהיה קטן ורך אהב הילד להתבונן בעולם יחד איתי. כל גירוי היה חדש ומרגש ולא מובן מאליו באגביות שלו, ביומיומיות שלו. אני נזכרת שתקלה גרמה לכך שבחודשים החמים ביותר של הקיץ, בתקופה שבה עשה העולל את צעדיו הראשונים, פעלו הממטרות בשדרה בשעות היום. בכל בוקר בשעה אחת-עשרה היו מתעוררות לחיים הבליטות השחורות הבלתי נראות כמעט בדשא, ומתחילות להמטיר על המדשאות העייפות מהשמש. מה יכולנו לעשות? העירייה תתקן כשתתקן, ובינתיים חם כל כך. גילינו את העניין כשהלכנו פעם אחת על שביל האספלט, והממטרות החלו, ככה סתם, לעבוד; הרעש היה אדיר, ובתוך שבריר שנייה התמלא הדשא רסיסי מים דקים וקרירים. באחת ניתק העולל מידי וניגש, ממהר, אל המכשיר השחור שמעולם לא שם לב אליו לפני כן. הוא התכופף אל המכשיר וזיהה את החור שממנו יוצא נתז המים האדיר. אחייני החכם הניח את אצבעו על החור; העוצמה של המים הסיטה את ידו בכוח שהבהיל אותו מאוד. לא קרה כלום, אמרתי ושוב כעסתי על עצמי, הרי קרה משהו, למה את אומרת שלא קרה. כעבור רגע הושיט שוב את אצבעו לכיוון החור, הפעם רחוק יותר מהפתח. כעת הזרם התפצל והתיז לכל הכיוונים. העולל צחק מאוד. שוב הרגשתי שאני טועה בכול. ממטרה פועלת בישראל באמצע היום, שלא כחוק, מתריסה בפניו של חודש אוגוסט ועושה כרצונה. וזאטוט שלומד מה יכולה לעשות אצבע אחת שלו, בידו העדינה שאך נגזזו ציפורניה. בהמשך השדרה נשמע לפתע רעש נוסף – כשהבטתי לשם ראיתי שהופעלו כמה ממטרות, אולי ארבע או חמש, על חלקת דשא קטנה למדי. אספתי את העולל אל ידיי והזדרזנו לשם. נווה מדבר ממש, אמרתי לו. השמש קפחה מעלינו ולא הותירה מקום לנשימה. נשאתי אותו בידיי אל מרכז הדשא, במקום שבו האוויר התמלא טיפות מים ללא הפסק, מכל הכיוונים. דילגנו בצעדים תינוקיים בין זרמי המים ונשטפנו לחלוטין. ידעתי ששנינו רואים את אותו הדבר: את הפלא הגדול ביותר של העולם הזה, את האפשרות להתקרר ביום חם, לצאת החוצה כשמגפה, להרטיב את הבגדים והשיער מבלי לחשוב על מה שיהיה אחר כך. פתטי עד גיחוך ככל שיהיה, חשבתי, בשביל מה צריך דברים אחרים כשאפשר להתרגש מערבוב של טיפות מים באגלי זיעה.

אני יודעת שהילד צריך לדמיין, ההתפתחות שלו כל כך נורמלית שזה מדהים; אבל בכל זאת משהו בי מתנגד לו כשהוא דוחק בי לעטות עליי זהות שאינה שלי, לסגל לעצמי תכונות זרות, לפעול במרחבים פנטסטיים. הוא לא מתפעל יותר ממים זורמים, הוא לא מתמלא בהתרגשות ובפתוס מ"הדברים הקטנים". אני רוצה לבקש ממנו שלא נדמיין, כי מה שגיליתי אחרי כל כך הרבה זמן כבר הפך אצלי לצורך, ואני רק ציפיתי שהוא ימשיך לענות על הצרכים שלי, הרי הוא זה שהרגיל אותי. בלי העיניים שלו הייתי ממשיכה לחפש את מה שמעבר, לחשוב על מה שאין, לפנטז על מה שיכול היה להיות. אני לא רוצה לדמיין יותר: אני רוצה לחיות מחדש עם מה שנמצא מולי, תחתיי, בהישג ידי.

אבל זה יותר מאשר התנגדות. כשהילד מבקש לשחק אני מרגישה מאוימת ממש. כל גופי מתכווץ מולו. אני לא רוצה להיות ספיידרמן והאלק! אני רוצה להיות אחיין ודודה, עולל ואישה צעירה. לאן מביאים אותנו הדמיונות? במקום לכתוב ספר אני חולמת על ההשקה שלו, במקום לכתוב את התזה אני חולמת על מעמד ההגשה, במקום ללבות את האש בזוגיות אני חולמת על החתונה שלנו, במקום לצאת לטייל ליד הבית אני חולמת על חופשה ביבשת אחרת. ובסוף כל אלה אני נותרת בפינת העבודה שלי בבית, בדירה שתמיד קצת קר בה, לבושה לא משהו, בוכה הרבה. אני הקלישאה שעליה אני אוהבת לצחוק, כל מה שרע בדור שלנו שחינכו אותו שהוא יכול לעשות הכול. את יכולה להיות כל מה שתרצי! – אבל מה עם פשוט להיות? נדמה לי שאת הפעולה הבסיסית ביותר אני כבר לא יודעת לעשות.

כשהאחיין שלי מבקש לשחק בספיידרמן והאלק הוא לוקח ממני את הדבר הכי טוב שהיה לי: השנה איתו מסגר לסגר, כשבחוץ מגפה, ולנו מותר לצאת כי הוא תינוק, והכול סגור – אין עבודה, אין טיסות, אין מקום שצריך להיות בו. כל שנותר לנו הוא להיות: הוא למד זאת לראשונה ואני למדתי מחדש. אני מנסה בכוח לשמר איזו זהות נעלמה שלו, שהיא כבר לחלוטין לא חלק ממנו עכשיו; פעם הוא כל כך אהב לדקלם סיפורים, פעם הוא נהנה להכין אוכל, להבין איך עובדים המזלג והכף, פעם הוא רצה סתם לנהל איתי שיחה. היום הוא שותק רוב הזמן, מהרהר, וכשהוא מוכן לדבר אלה שיחות של מחוזות אחרים, על המגדל הכי גבוה בעולם שהוא בונה מלגו או על חייו כגיבור-על. באחת הוא גוזל ממני הכול, באכזריות השמורה לילדים, שולל ממני כל זכות לפעול עליו, לתפעל אותו, ללמד אותו. הוא גדל בלי לשאול אותי בכלל, בלי לוודא שהספיק לי, שאני מבינה שדברים ישתנו. עכשיו הוא רוצה לשחק בגיבורי-על, ואם אני לא מוכנה, אני בגדר אויבת. לראות שבלולים בחוץ, להסתכל על החסה שצמחה, לנסות לתפוס טיפת גשם עם הפה – כל אלה כבר לא יספיקו. האהבה שלו כבר אינה ללא תנאי. בשביל האהבה שלו אני צריכה לדמיין.

אני מגיעה לאסוף את גיא מהגן בימי חמישי. כשהוא רואה אותי פניו עוטים הבעה של כעס מעורב בעצב. הוא צועק, אני לא אוהב אותך! איפה אמא ואבא! תלכי מכאן! ורץ לקצה השני של הגן, עומד כשפניו אל הקיר וסוגר עליהם בידיו משני הצדדים. כך הוא יכול לדמיין שאני לא נמצאת שם כלל. אני נעמדת לידו ומדברת אליו. הוא לא עונה. אני ממש נעלמת מבחינתו. גם זה עוד שלב בהתפתחות שלו, בהתרחקות שלו ממני, בדרך להיות ילד עצמאי ובריא ומתפקד. אני אומרת לו שזה בסדר, שיש אצלי מספיק אהבה בשביל שנינו, ומחכה עד שיסכים לבוא הביתה. הוא מביט בי ואומר, אני לא רוצה אותך בכלל. אני מדמיינת שהוא בן שנה, מתרפק עליי בחיבוק, תלתליו הרכים מלטפים את שקע צווארי.

מהדורה מקוונת | מאי 2022
דימוי: מתוך הסרט אמא שלי ואני, קורין קיציס, 2021