היסטוריה של הבכי: קווים ראשונים

יום רביעי, לפני השינה

אני רוצה לכתוב היסטוריה של הבכי. או של הכאב. אני כותבת את זה לעצמי במחברת החדשה שלי, העטופה בנייר אורז שקוף, שקניתי בחנות יקרה מדי של מוצרים מיפן בכיכר רבין. אני אפילו מצליחה לחמוק מהרגלי הזלזול העצמי או האדישות   , ומוסיפה כותרת: "רעיונות לסיפורים". מתחת לשני המשפטים האלה אני מפרטת מעט: "של הבכי: לא עיוני, כאילו-עיוני, רצף של מקרים מתוארים של בכי, מכל מיני רגעים, של כל מיני דמויות". אחרי כמה שעות אני שולחת לעצמי במייל תמונה, כדי לכתוב עליה אחר כך, בערב, כשאצא סוף-סוף מהעבודה. היא פריים מתוך סרט שראיתי במסגרת תחקיר לכתבה על ייצוא נשק ישראלי לממשלים אפלים, מראה שניקב לי את הלב לרגע. אני נותנת למייל כותרת: "היסטוריה של הבכי". ככה אני מערבבת, בלי לשים לב, בין מה שהתכוונתי שיהיה טקסט בלתי תלוי, אולי אפילו סיפור, ובין הפרויקט הגרפומני חסר-הכיוון הזה שאני מצויה בו בימים אלה, של כתיבה על דימויים. אולי אני עושה את זה לעצמי במכוון, אולי אני "עוד לא שם", אולי אני צריכה עוד כמה חלוקי נחל כדי להגיע לגדה הטובה שבה כותבים סיפורים ממש.

הכותרת הזאת, "היסטוריה של הבכי", אם בתרגום ישיר ואם בפרפראזה, שאולה מספר שנתקלתי בו פעם, כשכריתי לעצמי בור עמוק יותר ויותר עם עבודת התזה (מדור מחשבת חז"ל, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים). היא קשורה בתחום שנקרא "היסטוריה של הרגשות", או "חקר הרגשות", שעניינו התחקות אחר תולדות תפיסתו, עיצובו וביטויו של רגש כלשהו בתקופה מסוימת או על פני תקופות שונות, בקרב קבוצה חברתית כזו או אחרת. הנחת בסיס מקובלת כיום בתחום הזה, החולש על דיסציפלינות שונות, היא שרגשות ותחושות, דברים שנתפסים בעינינו טבעיים, אינסטינקטיביים, א-היסטוריים, הם קונסטרוקט יציר אדם, תלוי תרבות וזמן. אבל עכשיו די עם השפה הרשמית. אני מעדיפה לכתוב, והלוואי שאצליח, היסטוריה של בכי שהיא לא שיטתית, לא למדנית, לא מייצרת הכללות והיקשים, אלא גרסה שאינה אומרת דבר פרט לעצמה, שהאפקט הכולל היחיד שלה הוא מצטבר: עוד בכי ועוד בכי ועוד בכי. הלאה מהתיאורטי הלמדני האנאלי (אך החד, המעניק מסקנות, המסתכל מלמעלה) ואל עבר ההשתרכות האיטית, ההתמקדות בפרטים הזעירים, יצירת מפה שהיא ביחס של אחד לאחד למה שהיא מייצגת, ובשל כך גם מבטאת אוזלת יד, אדישות או שתיקה. עין מתבוננת ויד רושמת ללא מוח חושב ולב מרגיש. אולי כל זה סימון של מהלך שקורה אצלי בלב או בחיים בכלל? אולי. ואם כן, מעניין אם אי פעם אצליח לחזור ולכתוב את התזה או אולי אפילו סיפורים. הגשמה עצמית וכל זה. אבל הלאה מזה עכשיו. או בעצם לא הלאה אלא פנימה. לא, לא פנימה.

המחשבה רצה קדימה, אל פרויקט הבכי הגדול, ואילו אני כאן רק בבכי הראשון, הנוקב-לב אך אקראי. עליי להבין קודם כול את הסבתא הבוכייה שמולי. אני חושבת שעצרתי את הדימוי ברגע שעושה עימה חסד. או שעצם ההקפאה של הסרט שבתוכו היא בוכה ריכך מעט את הקושי, אפילו נתן איזה זיק של חיוך או יופי שלא היו כשהבכי הוקרן בתנועה, (ולא שאני טוענת שאין יופי בבכי, זה כל כך ברור מאליו שאפילו אין צורך לטרוח ולהגיד את זה). כל הכבוד לי. ההקפאה של התנועה והשליפה של הדימוי הזה מתוך הרצף גם מסיטות אותי מההקשר המקורי שלו (ושלי). מתחשק לי פתאום לדבר על דברים אחרים מבכי: קודם כול הידיים שלה, החומות, הקמוטות, הנראות בעיניי כמעידות על עבודה מרובה. העור החום של הפנים, הצוואר, וכל פיסה מבצבצת. האף הרחב והשפתיים הכהות (דווקא השפתיים הנלחצות-ננשכות זו אל זו והסנטר הבולט קדימה מחזירים אותי חזרה אל הבכי, אבל רק עוד רגע –). כל אלה מזכירים לי את סבתא שלי, מריה. ספתוני. אולי כי הרבה דברים בסביבה הרחבה של הזקנה והזרות הלא-אירופית בדימוי מזכירים לי אותה. זו שבתמונה היא פיליפינית. אולי לשתיהן אבות קדמונים משותפים בקרב הכובשים הספרדים. עכשיו אני נזכרת, לסבתא שלי בכלל לא היה אף כזה. כשאני מביטה בה מבעד הזיכרון, מונחים עליה זה על גבי זה מראות שונים, של אנשים שונים קרובים אליה, ובאופן ספציפי אפים שונים: האף של אבי יבדל"א ושלי ושל בני ובנות דודות שלי. האם אף פעם לא רואים אדם לבדו אלא רק ערימת פרצופים המונחים זה על גבי זה? או שהדבר נכון רק לאנשים רחוקים בזמן? מתים? ואולי כל העניין כאן הוא שאף פעם לא הצלחתי לראותה ממש אלא ראיתי רק את הדימוי (המנטלי דווקא) שלה, הרחוק ממני כל כך: צ'יליאנית-אינדיאנית-נוצרייה קתולית בת לא מכאן. נאחזתי בקרנות הזווית של אותיות שמותיה המרובים: מריה חסוס אספינה רואיז הנייה. מה היא בכלל? אף פעם לא הצלחתי לגמוע את המרחק (אבל אהבתי אותה מהלב פנימה קרוב מאוד, ספתוני שלי). אף פעם, אגב, לא ראיתי אותה בוכה. אף פעם (חוץ מפעם אחת כשהיתה לקראת סופה, וכעסה) לא דיברה על אלוהים. כשדיברה, נדמה היה לי שדיברה על בנו.

הספתוני הזאת בוכה על נכדה שנרצח במסגרת קמפיין "המלחמה בסמים" האגרסיבי של נשיא הפיליפינים דוטרטה. היא זועקת שהנכד שלה היה ילד טוב, שלא הגיע לו. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, והן ממילא לא באנגלית המתורגמת שאני מקבלת מיוצרי הסרט. אני זוכרת שהיא צועקת it hurts so much!, או שאולי זו לא היא שזועקת את זה ומוחי שוגה, או שאולי גם היא. היה בטוח עוד גבר אחד שהתבטא ככה, אולי אבא של נרצח אחר או של אותו נרצח (המתים רבים ומבלבלים כל כך). פשוט וקולע ללב חץ-ברזל כל כך: it hurts so much!. אני מהנהנת אליהם כשהם צועקים ככה. אני מזדהה. אבל אני אומרת לעצמי בשקט, בלי להניע שפתיים: אבל הם בוכים על קרוביהם שנרצחו, על מוות, איך את מזדהה ככה. אני לא כועסת על עצמי בתגובה. אני בימים שבהם הלב נותן לי לקבל את עצמי ואת כאבי בשלווה. (כמו בטקס רוחני, שטחי יותר מעמוק, חסר סממנים פיזיים, ובכל זאת זה גם משהו) ובעצם אפילו יותר מזה: זה כ-ל העניין. ה-why it hurts so much! שלי הוא כאב המתנהג ככאב של לוויה. ככאב של אסון וחורבן. ככאב שלא ניתן לעמוד בו. כאב של היחרבות פיזית (אני מגזימה?). אם הכאבים שלנו, אם כל ה-it hurts so much! שלנו, היו אנשים שצריכים להתפקד לשורות על פי מאפיינים דומים, ה-hurts שלי היה מציב עצמו יחד איתם בלי שום היסוס, ככה הוא חושב את עצמו. אבל העניין כאן הוא לא הגנאי או הלעג העצמי, או ההצבעה על היעדר הפרופורציה והדרמטיות היתרה. העניין כאן הוא להכיר בזה שככה הוא חושב את עצמו. שיש לו תפיסה עצמית של איבר מודלק, ונשאלת השאלה מה גודלו האמיתי. לא. שוב הלכתי שולל. זה העניין כאן (תמונה שלי מצביעה לעצמי על הלב), לא כאן (מצביעה על הספתוני שבה באמת עסקינן).

הספתוני הזאת מחזיקה על עיניה מגבת לבנה בכפות ידיה. אם אכן היו שם שתי ספתוני כאלה, אבל אולי גם אם לא, זה נראה לי כמו מחווה טקסית. לא בגלל בושה, אני חושבת, לא בגלל אי-נוחות, בשל זיעה או רטיבות דמעות מציקה לדוגמה, אלא כאמצעי הגנה (ואולי אני שוב עם החפצון הקולוניאליסטי שלי את הספתוני האקזוטית הפרטית שלי, וממנה, את הספתוניות כולן). נראה לי שהיא מסתירה את עיניה מראות, שהיא מכחישה. לא במילים (רציתי לכתוב פה בתוך הסוגריים זעקות שבר ששומעים מעל קברים, של הכחשת מותו של אהוב, אבל יש דברים שמגונה לחזור עליהם, הקיום שלהם בחיים הוא די והותר), אלא במעשים. היא פשוטו כמשמעו עוצמת את עיניה מפני המתרחש. היא כמובן לא מצליחה במשימתה. במבטי מבחוץ אני רואה מולי משהו אחר: אני רואה אותה שמה לעצמה מסכת מתים. ואולי זוהי חרב הפיפיות של הכאב. שלי. שלה.

עד הערב, העבודה מוצצת ממני כל לחלוחית. גם אחרי שאני יוצאת מהמשרד, העורך והכתב ממשיכים לשלוח לי הודעות בווטסאפ, מחשבות ולידים למרואיינים לכתבה, ומחר אצטרך להתחיל במלחמת טלפונים כבר עם פקיחת העיניים, אין תירוצים. איך אחזיק מעמד כשאני שברירית ככה. אני מוצאת את עצמי בעיצומו של סשן בכי, בסלון שלא הדלקתי בו אור, עם טישו (נקי) פרוש לי העיניים בדיוק באותה תנוחה כמו הספתוני עם המגבת. לרגע אני נבהלת ואומרת לעצמי בלי מילים, אולי אני מייצרת איזה קשר מיסטי ביני לבינה, בין צערי לצערה? אני לא רוצה להביא על עצמי שום מוות במשפחה. חס וחלילה, טפו טפו טפו. זה בסך הכול כל כך נוח להתכסות ככה. לשים וילון בין כאבי לבין העולם. עכשיו אני מגיעה אל המחווה מתוך צדה הפנימי, מבינה אותה אחרת.

אני בוכה ובוכה בניסיון להרגיע את עצמי. כל היום לא היתה לי שנייה לעצמי, שנייה להיות בלי הפרצוף המשדר עסקים כרגיל, המתקתק עבודה, החזק. כל היום הייתי חלושה ונוטה לבכות, אבל לא בכיתי. להפך, מצאתי את עצמי קשוחה יותר ויותר בהצגה העצמית. התבדחתי הרבה במסדרונות, דיברתי בגסות יחסית, עשיתי מלא טלפונים קרים והקלטתי שיחות, כמובן שהקלטתי. אבל במקביל שקעתי עמוק יותר ויותר, הצער כרסם לי בעצמות. פתאום נזכרתי עכשיו למה הדבר דומה. הצער הזה ששקעתי לתוכו הוא כמו בור הייאוש העמוק שנפלתי לתוכו כשהייתי הולכת כילדה לבדיקות עיניים. תחושת הפגימות הפיזית העמוקה, הליקוי שאין לו מרפא – שעיניי לא טובות מספיק, לא רואות כמו שצריך, לא תקינות – כאילו הפגם הפיזי הזה הוא חותם לפגימות מהותית שאין לה מזור.

שעות השינה שלי מתקצרות והלילה עושה את דרכו אל העבודה, זמן לסיכום ביניים: אבן הפינה לא הוצבה יפה. מושחתת, סוטה מן העיקר. בלי כעס, בלי שיפוט, גברת, אך בואי נודה על האמת. אני מזכירה לך את הנתיב: "של הבכי: לא עיוני, כאילו-עיוני, רצף של מקרים מתוארים של בכי, מכל מיני רגעים, של כל מיני דמויות". רצית לכתוב היסטוריה של הבכי, גררת לתוכה את הכול. יותר מזה, רצית לכתוב על הבכי, על דמויות אחרות, כתבת על עצמך. רצית לכתוב על ספתא מוכת-גורל מהפיליפינים, כתבת על ספתוני שלך (ושוב, בעצם, על עצמך). זה לא עסק. אם את רוצה להגיע לתוצאות ולהיחלץ מהמערכת המכלה הזאת, של המסדרונות, הטלפונים והווטסאפים עד אמצע הלילה, את חייבת לאסוף את עצמך. הכוונה היתה היסטוריה של בכי, לא של בכיינות. אני מנסה מחדש:

פריים מתוך סרט: אישה מבוגרת מכסה את עיניה הבוכיות במגבת לבנה, אחרי שנכדה נרצח במסגרת פרויקט "מיגור הסמים" האלים של נשיא הפיליפינים דוטרטה. הידיים שעל העיניים מקומטות, עייפות, שחומות. השפתיים האדומות ננשכות-נמתחות בעווית של בכי. הראש מוטה הצדה. כיסוי העיניים עושה רושם של מחווה טקסית. אולי היא מנסה להסתיר את עיניה מראות, אולי היא מנסה למנוע מהצופה לראות אותה בוכה, קשה לומר חד-משמעית. היא אומרת (כך בתרגום לאנגלית בכתוביות) it hurts so much!. אין כאן מספיק בשר. עליי לצפות שוב בסרט בהקדם ולחלץ תאריך, מקום, ואם יש עוד פרטים ספציפיים על המוות הספציפי של הנכד שלה (וצריך למצוא מרואיין לכתבה שיכול לספר על זה, ספתוני כזאת לא נשיג, אולי איזה עיתונאי זר). הבכי חייב להיות ספציפי יותר, אחרת לא ימשוך את הקורא/ת. צריך בכל זאת להשאיר איזה רגש.

מהדורה מקוונת | אפריל, 2019
דימוי: Monotype and paper collage 2016 מתוך: Monotype