הכל עובר דרכי: קריאה באה_ה / אלה נובק

ספר השירה השלישי של אלה נובק הוא שיחה בלתי פוסקת עם היקום. נובק משוחחת עם בני האדם, עם הטבע, עם השפה העברית עצמה, עם אובייקטים דוממים ועם שירים של אחרים. זו כתיבה של אינסוף אנטנות אשר מכוונות פנימה אל תוך התודעה והחוצה אל כל שכבות המציאות. גם כשנדמה שהעולם נרדם לרגע, השיחה ממשיכה להתקיים גם ברווחים שנעלמים מרוב האנושות.

דבר לא נעצר

אה_ה נפתח בשיר "סופרפוזיציה 1 * חתולה", שמתאר מעין שרשרת מזון מתעתעת אשר כוללת חתולה, זבוב ותוכי. אחריו מגיע השיר "אקווריום בבית החולים", אשר עוסק גם הוא במידה רבה ביחסי טורף-נטרף – במקרה זה, של דגים אשר טורפים דג שמת באקווריום: "בשבת בצהריים הדג עדיין צף ועכשיו היתה חסרה/ לו עין". נובק צופה בממלכת החיות אשר מתנהלת במקביל למציאות האנושית ומדווחת עליה כמעין חוקרת משתתפת. במקרה של הדג היא מנסה להשפיע על גורלו: "דיווחתי לאחות שלא ידעה מה לעשות". שני שירי הפתיחה מתגלים כמעין הכנה עדינה לסיפור גדול יותר וקרוב יותר שנוכח במספר מועט של שירים בראשיתו של הספר – מותו של אב. השירים נעים בין העבר מלא החיים של החיים כמשפחה לבין תהליכי הפרידה הדחוסים בבית החולים ושלבים מאוחרים יותר של אבל ארוך שנים. בשיר "היום המאושר בחיינו" היא כותבת: "כולנו צחקנו נורא בזמן שעזים נוספות הגיעו ופלשו לאוטו./ הן אכלו את הכריכים, את הפרחים ואת מפת הדרכים./ הכנסנו את הרכב לרחיצה, ושילמנו קנס לחברת ההשכרה". בשיר "סטאבט פיליה" נובק ממקמת את הקוראים על ציר זמן וכותבת: "תשע שנים חלפו מאז שאבא שלי נפטר./ חוץ ממנו,/ דבר לא נעצר". רצף השירים הקצרים שקיבל את הכותרת "שירים קיצוניים" ואת תת-הכותרת "אי כילוב" הוא מעין הבלחות של רגעים ותמונות סהרוריות מבית החולים. בשיר הקצר "דליריום" נובק כותבת: "אמא רואה חתולים/ בגלל מחסור בנוזלים/ אני בונה על פטריות". לאורך הספר מופיעים חומרים שונים שנובק שוזרת אל תוך התודעה שלה ממש כפי שאנשים, חיות ורגעים שונים מותכים אל תוך העולם השירי שבנתה. מחזור השירים "שירי מסיבה" נפתח במילים: "הבאת לי פרח/ אבל מה שאני באמת רוצה/ זאת שורה".

את לא מאמינה

מחזור השירים "שומר חומות" הוא דוגמה יפה למבט מיקרוסקופי על האבסורד של השפה. הנושא של מחזור זה מהדהד היטב את המציאות הישראלית – ההתקבצות האומללה של דיירים בחדר המדרגות בעת מתקפת טילים. אך מבטה של נובק נע קדימה ואחורה בזמן, ומפרק את הסיטואציה לחלקיקים מלאי הומור, עצב ואנושיות. בחלק הרביעי של מחזור השירים היא כותבת: "השכן עם הברכיים הדפוקות/ (שחילק שוקולד במלחמה של ארבעים ושתיים)/ חסר לי –/ מתמגן בבית החולים". ההפניה למלחמה של ארבעים ושתיים גם היא מתכתבת עם שיר מוקדם יותר שכתבה, "שכן בחדר המדרגות", שהופיע בספרה הראשון: "ברכיים דפוקות/ היגיון בריא/ מדבר עם שכנה אמריקאית/ על הזמן שלוקח לצאת מהבית". בחלק החמישי של "שומר חומות" היא מוסיפה: "השכן מלמעלה קרא:/ אני לא מאמין/ אני לא מאמין/ אחר כך הוסיף:/ את לא מאמינה/ את לא מאמינה./ ידעתי שאם אתקרב לחלון/ באמת לא". המונחים אמונה וחוסר אמונה נטועים היטב בתוך השפה והדיבור השוטף בעברית. והרי דברים רבים שאנו לא מאמינים בהם בהחלט מתרחשים. נובק מפנה בשורות אלה זרקור למציאות שבה קל יותר להאמין בדבר שאנו לא רואים. שכן במציאות הממשית טיל יכול ליפול ממש לידנו. ודווקא מראה כזה הוא כה מוטרף, שחשיפה אליו יכולה לפרוץ את גבולות התפיסה. כשאראה – לא אאמין. מחזור השירים נגמר בחלק התשיעי, שבו היא כותבת את השורות שמסמלות את מבטה ואת עומקו ורוחבו של אה_ה יותר מכול: "הכול עובר דרכי/ צינור מתכת חלוד/ שורט את הדפנות/ וממשיך". אפשר לדמיין את השירים כמעין שריטה שהמציאות חורטת בתודעה; הדבר המוחשי ששורד את אינספור השיחות וזרם התודעה ויורד לכתב; הדבר שנבחר להיזכר.

את בכל מקום

השיר "הבית שלי לא לבד", שזו גם השורה שבה הוא נפתח, הוא מעין מבט אנתרופומורפי על המרחב שמאכלס אותנו. לא רק בני האדם זקוקים להדדיות ולתנועה הריתמית של התקרבות והתרחקות. גם הקירות עצמם זקוקים ליחס מיטיב ולעין רגישה. יש משהו בפתיחת השיר שמהדהד את שירה המפורסם של אפרת מישורי "תמיד יש מישהו בבית". אך בעוד המבט של מישורי ככל הנראה מכוון למשפחה שחולקת איתה את המרחב ונסגר בשורה "אין כאן איש מלבדי", אצל נובק הבית עצמו הוא ישות ממשית נוכחת: "(אבל אולי כשכולם יוצאים/ לפעמים הוא מרגיש הקלה/ וסוף סוף נהנה מהספייס)". מחזור השירים "בלא מילים" נפתח בשאלה "איך נקראת התחושה שעולה/ כשאת חולפת על פני הבית שלך/ מבלי לעצור?". פתיחה זו נקראת כמעין התכתבות או שיחה רגעית עם המשורר אבות ישורון, שכתב בשירו "איך נקרא": "אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,/ וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?". הבית של ישורון נעדר אך ממשיך לתקשר כמו רוח רפאים. הבית של נובק עומד, אך לא תמיד היא מעוניינת להמשיך לשוחח איתו. בשיר "יערות הכרמל", שממוקם מיד לאחר השיר "בלא מילים", הבית כבר ננטש לרגע לטובת חופשה ביערות הכרמל, שם דמויות חדשות בשיח מפציעות מתוך היער: "למלצרית קוראים הילה/ קודם ביקשתי ממנה עט ונייר/ כשישבה בקבלה/ אמרתי לה/ הילה, את בכל מקום".

מה הוא חשב לעצמי

אה_ה נחלק לשניים, כאשר חציו השני של הספר נפתח בכותרת "נשימות". חלקו הראשון של הספר הוא שיחה פתוחה עם דמויות שונות, אובייקטים ורגשות, שבאים והולכים. השער השני הוא שיחה ממוקדת יותר, שמשלימה את המרווח החסר באה_ה ביחסי אהבה עם אהוב ממשי. השיר הראשון שפותח את שער הנשימות הוא "שאיפות", שיר פנייה לאהוב, שכמו מקנה ביקור רגעי בתוך המחשבות הפרועות והאוהבות של נובק: "להיות איתך לבד זה הכי לבד שאני מגיעה אליו/ חלקנו רגע./ המחשבה דילגה בינינו שלוש פעמים". בשיר "נשיפות", שמגיע מיד אחריו, היא כותבת: "זה לא היה יותר אמיתי מכל עשרות הפעמים שדמיינתי את זה בראש שלי/ אני זוכרת שהיה לובש לעבודה את הטי-שרט שישנתי איתה בלילה/ אוי אלוהים, מה הוא חשב לעצמי?". השורה החותמת את השיר, שיכולה לרגע להיקרא כטעות, היא מעין התמזגות מגניבה של תודעות אוהבות. הוא כבר לא חושב לעצמו. היא כבר לא חושבת לעצמה. בשיר "סומבררו" נובק מעניקה לקוראים הצצה לפחד אפל וסוריאליסטי שמלווה את האהבה: "בחושך/ מאוורר התקרה הוא איש עם סומבררו/ שבא לקחת אותי ממך". בשיר "חוט" היא ממשיכה באותה אווירה אלסטית וכותבת: "משכתי באהובי/ והוא נפרם/ הכנסתי את החוט לכיס/ אבל הוא נעלם/ הרמתי את מבטי/ ואהובי שוב מושלם".

שלמות

המבט של נובק על אהובה ועל הזוגיות הוא לעתים מיקרוסקופי ומפרק את היחסים לחלקיקים הקטנים שמהם הם מורכבים, וברגעים אחרים נדמה שהיא מביטה על העולם הזוגי דרך טלסקופ ממרחקים. השיר "שריטה" הוא מעין ניסיון לבחון אם המבנה הזוגי הוא יציב. מהם החוקים הפיזיקליים הנכונים לבניית קשר בר-קיימא? לאונרד כהן כתב שיש סדק בכול, וכך נכנס האור. הסדק של נובק הוא השריטה שחוזרת כאן בשנית: "בכל שלמות חייבת להיות שריטה ואם אין שריטה זאת שריטה". במחזור השירים בעל השם המסקרן "שירים לגבר שבגללו אני לוקחת אנטיביוטיקה" המבט נכנס עמוק אל תוך המדדים של האהבה. אחת השאלות אשר מרחפות מעל מחזור זה היא – כמה אנרגיית אהבה המבנה יצליח להכיל? התשובה של נובק משעשעת ויחד עם זאת מצליחה לתפוס אמת שמלווה פעמים רבות מערכות יחסים זוגיות. בחלק 2 של מחזור זה היא כותבת: "הייתי עושה למענו מחווה גדולה כמו להפסיק לעשן/ אבל אני לא רוצה שייבהל/ אז עברתי לאלקטרונית". האהבה אולי גדולה מהחיים, אך יש להתאימה לחיים כדי שכולנו נשאר רגועים – בסיגריה האלקטרונית ניישב את דעתנו. בשיר "תפילה לשינה טובה של אהובי" היא כותבת את השורות המתוקות שאולי במידה רבה מייצגות את הנס שבאהבה, הרצון שאהובנו יהיה מוגן ושתהיה לו חירות: "אני רוצה שיגיד בכל לילה:/ אני איש טוב/ אני ראוי לשלווה".

כבר ראיתי יותר מדי

השיר "סדר הדברים לא משנה", שהוא בין השירים האחרונים של השער השני "נשימות", הוא אחד השירים החזקים ביותר באה_ה. יש בו מעין עולם מראות משוכלל שמספר על השתלשלות אירועים שהתרחשו ביום אחד, והוא מורכב משני מבנים שיריים ממורכזים המופיעים זה מול זה. המבנה הראשון נפתח בשורה "גמרתי עכשיו למרות שאמרתי שזה לא יקרה". ההמשך הוא טיול אחורנית ביום בחייה של נובק, כשכל שורה נפתחת במילים "לפני כן": "לפני כן נסעתי באוטובוס לראשונה זה שנים בלי מסכה/ לפני כן יצאתי מהבית אחרי שסיימתי להכין הצעה". המבנה השני, שמעליו מופיעה הכותרת "דברים שהשמטתי מהרשימה", הוא הצד הקודר יותר של המסע: "נעזרתי בקלונקס כדי לישון"; או במקום אחר: "כשיצאתי שוב, כבר לא רציתי לראות כלום כי כבר ראיתי יותר מדי". נוצר אפקט שבו הטור השירי הראשון נדמה כשיחה עם מכר או אדם שאי-אפשר באמת לענות לו בכנות כשהוא שואל "מה נשמע?" ומולו השכבה הגיאולוגית העמוקה יותר, התשובה שתיתן לאדם שאתה בוטח בו. הטור השני נסגר בשורה: "נכנסנו למיטה לעשות סקס ואז יצאתי לכתוב את הרשימה"; שורה שאכן סוגרת את המעגל ואת חוויית הקרוסלה שבשיר. השיר שחותם את הספר, "ששששינויים", תופס אמת עמוקה של מאסטרית זן, אבל בסגנון קליל: "פעם הייתי שוכבת במיטה בלילה ויודעת שאני לבד ושהכל/ השתנה ועכשיו אני שוכבת במיטה ויודעת שאני לא לבד/ וששום דבר לא השתנה".

***

שמו הבלתי שגרתי של הספר, אה_ה, הוא הברקה מדויקת מאוד. העין רוצה להשתתף במה שיכול להתפרש כהזמנה למשחק ולהשלים מיד את האות ב' במרווח החסר, אך המרווח נשאר ריק. יחד עם זאת, יש הרבה אהבה בספר הזה. אהבת אדם, אהבה לטבע ולחיות וגם אהבה לרגעים המשונים של הקיום ולחולשות האנושיות. לצד שם הספר מונחת על הכריכה במאונך כותרת נוספת: "סופרפוזיציות", שהן מצב פיזיקלי של חפיפה בין שני דברים. והספר הזה באמת מתאר מציאויות מקבילות שהן לעתים חופפות, מתערבבות, נפרדות, משתנות, ויחד עם זאת יש שם איזה ניצוץ אולי נשמתי של נובק שהוא לגמרי אחד.

טרם ראה אור אה_ה, פרסמה נובק שני ספרי שירה: ארבעים ושתיים, שראה אור בשנת 2016 והדב הגדול, שראה אור בשנת 2020. שלושת ספריה ראו אור בהוצאת ברחש. את אה_ה ערך ערן הדס. במובנים רבים, השפה השירית של נובק בספרה האחרון היא המשך אורגני של ספריה הקודמים.

מהדורה מקוונת | מאי 2024
דימוי: קרן כץ, המעיל, צבעי עיפרון על נייר, 2023