הכמעט האוניברסלי – The Universal Almost: שחר קרמר בשיחה עם איגור רבליס

שחר קרמר: היי איגור, אני עוקבת אחריך מאז השבעה באוקטובר, בזמן הזה שבו אבדו המילים. ברמה המערכתית, במסגרת מגזין המקדש את המילה הכתובה, גם מדור האמנות תמיד התרכז סביב הסימן השפתי, השפה החזותית. אבל כעת נגמרו המילים, ונותרה שתיקה. בתוך הרגע הנוכחי אני מפנה את מבטי לאמנות באופן חדש, ומקווה למצוא בו את המילים שאבדו מלשוני.
אני אשמח לשוחח על עבודת הווידאו שצמחה מאז, "הכמעט האוניברסלי", שהיא למעשה תיעוד והתבוננות בשקיעות, במעופם של ציפורים ומטוסים ועוד. קולאז' חי של דימויים הנעים באיטיות מעל, מתחת, חולפים ונעלמים וחוזרים שוב לכודים בתוך עצמם. לכאורה אין קשר בין הדימויים, אבל הם נעים על גבי גריד יציב, המעיד על עיקרון מארגן, קבוע ועומד בתוך החוויות והדימויים הזרים. אשמח אם תוכל לתאר לי במילים שלך את העבודה The universal almost.
איגור רבליס: העבודה עוסקת בנושאים של מסע מתמיד, ובמידה רבה בהרגשה של תלישות תמידית.
נושאי הצילום, הגיבורים האלמוניים, בין שהם בני אנוש, חיות או אובייקטים הנעים בחלל ודרכו (דרך הפריים), אף פעם לא מגיעים לסוף, הם חוצים את החלל ונעלמים או מתפוגגים וחוזר חלילה, כמו לכודים בלימבו, חוזרים על אותה פעולה ועל אותה תנועה מתמדת.
השפה הגלובלית שנוצרת בלקיחת דימויים אוניברסליים ותפיסתם דרך כלי ופורמט אוניברסליים גם כן, באה להדגיש את הרגשת התלישות שככל הנראה פוגשת את כולנו בשלב כלשהו ומוטמנת עמוקות בחוויה האנושית באופן כללי.
התיעוד האקראי והלא מתוכנן כביכול מתקיים מתוך צורך לקבע מושגים מסוימים ובצורה מסוימת לקטלג אותם ללא הקשר ספציפי לזמן ולמקום. חוויות אוניברסליות מתועדות בידיעה שהן "לא ייחודיות", כמו תיעוד כמעט כפייתי של אלמנטים שחוזרים על עצמם כמו שקיעות בים, צילומים של ציפורים ומטוסים, בין השאר. התרחשויות כמעט קסומות שמתקיימות במרחק רב מהמתבונן, ובעצם החוסר נגישות שלהן הופך אותן למיוחדות יותר לכלל הצופים.

שחר קרמר: איך ומתי יצרת אותה?
איגור רבליס: העבודה נוצרה בשנה האחרונה, אך החומרים נאספו במשך כמה שנים בצורה די אוטומטית ולפעמים אפילו כפייתית, וגם בחירת הדימויים המוצגים והמיוצגים מדברת על אותן פעולות כמעט כפייתיות שאנחנו חולקים כבני אדם. חשבת פעם כמה תמונות של שקיעה קיימות בעולם וכמה נוצרות בכל רגע נתון? מהו הצורך הזה שקיים אצלנו להוכיח שגם אנחנו רואים משהו בצורה שאחרים רואים את זה, האם יש לנו צורך אמיתי להוכיח שאנחנו שייכים, שאנחנו כמו השאר מתבוננים אל האופק, אל השקיעה, אל עצמנו?

שחר קרמר: אתה מצולם בחלק מהדימויים המופיעים בסרט, האם הם היו קיימים לפני השבעה באוקטובר?
איגור רבליס: הרבה מהדימויים המצולמים היו ברשותי לפני השנה האחרונה, אני מתעד סדרתי ובמשך השנים נוצר מאגר של כאלה, וברמה כלשהי הריבוי עצמו השפיע על המחשבה שמאחורי העבודה והשם שלה. רוב הדימויים שבהם אני מצולם הם דווקא מהשנה האחרונה, וזה בא מהצורך להכניס את האלמנט האנושי שמאחורי היצירה והבחירות.

שחר קרמר: ריבוי השכבות, ריבוי התנועה והתזוזה של הדימויים, כמו התנועה בתוך הדימויים עצמם, עומדים כאנטיתזה למסך המשבצות הסטטי הצבוע בשחור ולבן שעליו הם נעים. ברגעים מסוימים מסך המשבצות, או אולי מצע העבודה, נדמה כמו המטריקס האנושי, אך הפעם הוא כלוא בסורגי משבצות.
איגור רבליס: הגריד שמחזיק את הדימויים משמש כמצע אוניברסלי בעצמו, הוא קורא לסדר ומהווה סוג של קרקוע לדימויים הנעים שנכנסים ויוצאים מתחומיו. קצת כמו עמוד משבצות במחברת, הגריד הכי פשוט וסטנדרטי קורא לסדר ומזכיר לנו שכמו אטומים או פיקסלים, הכול בסוף בנוי ממרכיבים בסיסיים וזהים, ולמרות השינויים על פני השטח, הגריד ממשיך להתקיים כפי שהוא לפני ואחרי.

שחר קרמר: יפה, אבל התנועה האנושית נמשכת, וזאת למרות הסטטיות וכליאת התנועה במשבצות קטנות שאסור לצאת מהקווים שלהן. האם היא נמשכת למרות ואולי רק באמצעות העין הצופה במסך?
איגור רבליס: כן, התנועה האנושית או בעצם התנועה של העין האנושית נמשכת. כל תנועה, ככל שתהיה כאוטית או מסודרת בתוך הפריימים הנפרדים, בסוף נקטעת או ממסוגרת על ידי המסגור שמגדיר הפריים עצמו, שלרוב הוא הפריים של המסך או המצלמה – המלבן הזה שאנחנו כל כך רגילים אליו ומקבלים אותו כדרך נורמלית לייצג את העולם, על אף שזאת צורה לא אורגנית או טבעית כלל וכלל. בצורה מסוימת, ההכללה ובכך גם ההשטחה של המידע על ידי המסגור האחיד הזה כופות עלינו את האוניברסליות או אף הגלובליזציה של דימוי, וכך מה שפעם היה מוגדר כצורה של גלויה או פוסטר נהיה הדרך הכי טבעית שלנו לצרוך ולהעביר מידע.

שחר קרמר: הרגשתי גם סוג של אילמות בהתבוננות העין אל מול עושר התנועתיות מנגד, אולי כמיהה לסדר האנושי המוכר, אולי רצון להיבלע בתוך הפשטות?
איגור רבליס: או אולי להיבלע בתוך הרעש. נזכרתי פתאום בדימוי הקיר המלא במסכים שהיה מופיע בסרטים של פעם ובהקשר של עומס מידע לא נורמלי ולא טבעי.ֶ זה תמיד היה באיזה חדר מלחמה של מערכת חדשות או במשרד של איזה איש עסקים מוגזם, ואיך היום זה כל כך נורמלי ומקובל על אף שנראה שזה בכלל לא. כשמסתכלים על העומס בעבודה, אי-אפשר לקלוט את כל מה שקורה וגם אין צורך, כי אנחנו אמורים לסנן ולפספס ולספוג רק מה שיותר מתחבר לנו באופן טבעי ואורגני.

שחר קרמר: מצד שני, העבודה יוצרת תחושה של בריאה מבראשית – הדימויים הפותחים מתמקדים באיתני הטבע: שמים, ים, אדמה, עצים, האדם. וברקע ישנו הדימוי של מי שמשרטט חצי עיגול – זה אתה הצייר?
איגור רבליס: כן, הדימוי הראשון שנכנס הוא של להק ציפורים, והוא נע על המסך כאילו מתחקה אחרי הצורה. הלהק עצמו נע בתוך המסגור של הפריים, הסכמתיות של המסגור וההבניות שבאות עם המסגור הזה מתכתבות עם הטבע ועם הצורות והתנועות האורגניות כדי להדגיש את הדמיון שבשלב הזה כבר נוצר באופן טבעי וסטנדרטי בעיני המתבונן.
אני משרטט את העיגול הכמעט מושלם שנוצר על ידי המחוגה האנושית, התנועה הטבעית של היד או לפחות התנועה שמתאפשרת באופן טבעי ובכך גם מדגישה את האוניברסליות של אותן התנועה והצורה, משהו שתיאורטית כל אחד יכול לעשות. העיגול המתועד בעבודה הזאת קיים גם בצורה פיזית בחלל הגלריה כסוג של תיעוד המרחב הפיזי, עקבות הפעולה האנושית, אך גם הוא יימחק וייעלם, וכל מה שיישאר זה התיעוד של הפעולה שכאילו אין לה התחלה או סוף בתוך העבודה הדיגיטלית.

שחר קרמר: בולט בעבודה גם מוטיב כפות הידיים: של הצייר, של מי שמקיף חצי עיגול, עיגול שלם – מחיאת כף? ומנגד תנועתיות המדמה תנועת כנפיים של ציפור חופשייה – תנועה של תחינה ובקשה?
איגור רבליס: ידיים מופיעות אצלי גם בתיעודים וגם ביצירה בצורות שונות, והן משמשות מעין תזכורת לאנושיות ולייחודיות של כל אדם, על אף שאין משהו יוצא דופן בידיים, ככל איבר אחר שאנו חולקים. היד מחזיקה, מראה, מזיזה ומגדירה את החלל ואת הצורה שאליה היא מתייחסת. כפות הידיים המצוירות מגדירות את החלל שביניהן, שיכול להיות פנים, אך לא ידוע לנו מה ההבעה של אותן פנים ומה ההרגשה שמאחוריה, וכך שוב מודגשת החוויה האוניברסלית ומודגש גם הצורך שלנו כמתבוננים להגדיר ולדייק רק כדי לספר לעצמנו את הסיפור שאולי מתרחש ואולי בכלל לא.

שחר קרמר: כלוב הצלעות, כלוב מצע המטריקס, כלוב המשבצות. במקום שמש מופיע בלון צהוב קלוע בין עצים, השקיעה מוקרנת על עיגול שמצייר אדם. לאן נקלענו מאז השבעה באוקטובר?
איגור רבליס: כלוב הצלעות, הגריד, הידיים, העיגול, קו האופק והסימטריות של פריימים מסוימים באים לספק סדר מסוים לעולם שבעצם הוא די כאוטי ובלתי צפוי. אני לא חושב שהמציאות היתה הרבה פחות עגומה לפני השנה הזאת, ודווקא העובדה שהיתה ועדיין נמשכת ההתפרצות הזאת של אירועים שלא בשליטתנו מזכירה לנו שכנראה לא באמת היינו בשליטה גם לפני כן, וכמו ריבוי הדימויים הנעים שעל המסך, אנחנו לא באמת יכולים לשלוט על הכול בו זמנית.

לצפייה מלאה בעבודה הכמעט האוניברסלי – The Universal Almost

מהדורה מקוונת | דצמבר 2024
דימוי: איגור ריבליס, מתוך הכמעט האוניברסלי – The Universal Almost, וידאו, אורך: 17:01 דק, 2024
העבודה הוצגה בגלריה החדשה – סדנאות האמנים טדי בירושלים, ספטמבר 2024, מנהלת ואוצרת ראשית: תמר גיספאן- גרינברג