המוּע'תַסַל (הרשתית)

בהיהפך הדברים, בהתגבר עליו חשדו מפני הקללה שעמדה מנגד, בחשבו על שפתותיה של דלית בדם קפוא, בלילה שלו המלא דאגות מפני סכנה אורבת, ברוחו הקצרה מלשוחח עם עצמו, בבוֹרחוֹ מפני רעתו של הלוחש הנחבא, שיקע עצמו בעצבות עמוקה, מתבוסס כול כולו בצער טרי (הלוחש בלבב כל איש עדיין קינן בו), מבקש לבכות אבל עוצר את עצמו בנִקְלֶה (שמיו הרחבים קרסו לו ממרומים), חושיו מתהפכים, מתנחשלים בזעף (אחוז שד, לאוזניו כבר הגיעו ידיעות מרתיעות), תחושת קדרות מתפשטת בקרבו (לעינו נגלתה סכנה צפויה). בסתר ליבו קיווה להישאר בדעתו הראשונית, הצלולה, הוא עצמו אינו יודע זאת, שכן עדת צרעות על ראשו הוטלה; אבל עתה פרצו בו כוחות איתנים אשר קצרה רוחו לצבור, בִתְקוּ את בשרו ועצמותיו לשם סִנוּור. וכך, ליד פתח המסדרון שבו שכבה דלית, נעצר בפתאומיות, חוזר על משאלותיו מקודם, כהרף עין ממש המאבד את ברקו (נשמתו שומרת על ברכת הרגע הבלתי נדלית). לרגע אחד, ללא ברכה, ללא רוגע, כי אם בסיוט מושחז, חשב על מצב מטלטל שבו שבים אליו ללא הרף כל זיכרונות הלילה ההוא (שם עומדים המלאכים וקול הדיבור בהם ואליהם); באותו רגע חש זר ובלתי מודע לעצמו, לרגשותיו ולתכונותיו (דרך החשמל בא קולו), היסס לרגע, העלה משהו עמום על דל שפתיו (אש ברקת יוצאת מפיו), היה נדמה לו שלשבריר שנייה רחקו ממנו רשתות הכיליון שמסביב (בעווית של רטט נפער פיו), פתח את פנקסו ובשוליו הדהים רשם באותיות זורחות את כל דימויי הלילה שעלו עכשיו בזיכרונו במהופך לתנועה שהצמיח הפה.
ימים רבים התחבט בנסותו לרדת אל פִשְרָה, אל התהוות עוברה. כך או כך, זהיר וחששן במידה, הוא הוסיף להתרחק מחברת אנשים. חדרו שבקצה המסדרון היה שרוי עתה בעלטה גדולה, ושלא ברצונו דממה כבדה שררה בו. מאחד החלונות בקע אור דל אל עבר אפלת הלילה. כל הלילה ישב רכון ליד שולחן עמוס אביקים, צנצנות, מאזניים ומשאבות, תוך שהוא גוחן אל עבר מכשיר מורכב, עשוי כלי זכוכית ושפורפרות, מתבונן בו בעיון רב, רך, מהצד. המכשיר היה מחובר אל מתקן חשמלי פשוט, אבל מפעם לפעם היה מתלקח בתוך המכשיר ניצוץ חשמלי ומאיר לרגע את אפלולית חדרו המוגף תריסים. וכך, עם כל ניצוץ חדש, היה מרכין את ראשו אל עבר המכשיר, כאילו ביקש לחדור אל סתרי המתרחש. עם עלות השחר, כאשר רק נראו פני השמש בשמיים, היה נסגר בחדרו שבסוף המסדרון, מגיף את התריסים, פורש את הווילונות על פני החלונות ועוסק בצייד הקרניים הצבעוניות הפורצות מתוך חלל-עוברה. והיה בכך, כך חשב, גאווה מופלאה, מעין שררה ראשונה, גאווה של רוממה ושררה. שררה משונה בגאווה של רוממה ושררה של זיהַיוֹן. היה בכך דבר-מה שלמעלה מראשו, דבר-מה המקלף את דמו למעלה מראשו, המביאוֹ בין כך ובין כך לידי ראיה נוראה ומבוהלת. רק לעת ערב היה יוצא מחדר-כלאו שנכלא בו שלא מרצונו, ראשו סחרחר עליו, ואל מול עיניו מרצדים עדיין זהרורי-אור עגולים, מנומרים, הנפלטים בזה אחר זה מתוך מה שהיה לְפנים חלל-עוברה הקדוש. וכך, בלשון יקוֹד, בכתב סתרים חיוור הנשטף כמו כתם ישן של דם, רשם כל פרט ופרט שעלה בשרעפי מוחו, נזעק במבט חלול של עיט התר סביב סביב ואינו מרפה, בשביל לחדש איזו קללה נמסרת. וכך, תחת אילוצו של החומר הארסי והמשנק, רשם לעצמו באותו הלילה הנמשך לעד:

היא חתכה לעצמה את הלשון והחך. אמרה: מדוע לקחתם ממני את הכתר הגדול אשר לראשי? מדוע לקחתם את כסות הערווה אשר לבשרי? היא חששה מפני המשך קיומו של גופה, ספדה לעצמה הספד גדול, דיברה אל עצמה בלשון גידופים, ביקשה לראות בכל דבר, פרט לעצמה, נפש. אמרה: מדוע לקחתם את העגילים אשר באוזניי? היא ראתה בעובר שלה דבר אמתי, שכן מבחינתה הוא כאילו הולך לקום ולחיות… והוא אכן נראה כמו תינוק שמאמינים שמשהו בו מתפתח. בלילה שלהם היא אמרה לו שהעובר שלה נמצא אתה הרבה זמן, שהוא לא נמצא בסכנה ושהיא כבר לא מפחדת מהם, אלא שפתח הצנצנת שבו אחזה בחוזקה היה צר מדי והיא לא הצליחה לדחוף את ראשו של העובר לשם, ולכן הם הוציאו את המוח שלו ואת כל איבריו הפנימיים, שקלו אותם אחד לאחד ולקחו דוגמית מכל איבר ואיבר. אמרה: מדוע לקחתם את הצמידים אשר ברגלי ובידי? הם קשרו את הרגליים שרק בצבצו ואת מה שנותר מהראש והצמידו שתי חתיכות כותנה לאפו – היה חשוב להם שגוף העובר יעבור ממקום למקום בחתיכה אחת – אבל הפה והעניינים היו סגורים מלכתחילה. כל הלילה, במחזורים גואים של שבועות וירחים, היא הקפידה על ביצוע תנועות קצובות, מוזרות, מעל ומתחת למיטת המוּע'תַסַל[1] (היא הוציאה את נשמת עורו של עוּבָרָה, שכן בין כה וכה תאבד לעצה), מה שכמעט לא הותיר לה תחושת-מגע ישיר עם היד הנוגעת. ומהחדר הפנימי, שם שכבה כל הלילה בכיסוי ראש, בפה פעור וברעדה מתמדת, הם העבירו את מיטת המוּע'תַסַל אל האולם המרכזי כדי לטהר את גוף-עוברה הנלחש בטפטוף זהיר מבין השפתיים. אבל בין כה וכה המוּע'תַסַל היה שלה למשך כל הלילה, איש לא יכול היה למנוע ממנה לשהות בו על פני כל החושים הצרובים בבשרה, אף לא החשמליוּת המחוּלֶלֶת בעצמה. כאותה ריקנות אשר סביבנו נופלת, המוּע'תַסַל מוכרח היה להיות שלה (מה רב היה שיגעונה), את זאת כבר ידעו כולם (בואו, קִרבו אליה, הפקירו אותה לשיגעונה).
הלוּמת אהבה, הלוּמת תאווה, על מיטת המוּע'תַסַל הריקה הניחה את ידה על מוּם-עוברה – על שום מה מצאה בו פגם? היא הלכה ממנו, היא עזבה אותו (הושיעוני לאחר שאיבדתני), על מיטת המוּע'תַסַל היא צימחה את לשונה מבעד לסתרי דבריה, שומעת מרחוק קול בהמה וחיות. לחידת המוּע'תַסַל לעגה, שכן ראתה בה חידה ללא פתרון, מעין קו דל וקלוש, חיוור מאוד, הנמתח בכל כוחו אך נסוג מפני עוצמת אור השמש. היא בוקעת, היא צורמת, על מיטת המוּע'תַסַל בִלבלה את סבך כל הקולות הארורים אשר נמזגו על ראשה, נאספת לאין-דמות עכור אחד. אמרה: השמש במרומים מָשַך פתילו מאדמתנו. באוויר מסדרון מזדעזע ומתפורר, אחר פגרים מתים, סרוחים, צלויים באש שמש, הלכה מוקסמת, מיטת  המוּע'תַסַל נישאת על גבה, מותירה אחריה שובל של ערפל גופרית. אמרה: הוא מגִנִי, הוא מושיעי, עוברי מסתיר אותי מצרותיי, מרוב ייאוש ידי רועדת. כמבקשת לצוד קרניים בגוונים מרהיבים נענעה את אצבעותיה, אבל הזכוכית שהחזיקה בידה עמדה בדרכן של קרני האור, וזהרורי האור הלבנים שעל פני הקיר נעלמו, בלעו אל קִרבן את הכתם הצבעוני המוארך שנשפך לכל אורך מיטת המוּע'תַסַל שלה שבה שכבה כל הלילה, מצפה שיבוא לראותה מהמסדרון הסמוך… הכול מלבד המוות זומן לה.

[1] מיטה לטיהור גוף המת המצויה במסגד.

מהדורה מקוונת | אוקטובר, 2017
הטקסט המפורסם כאן הוא קטע מתוך "הרשתית": נובלה אשר מבררת – בתיווך כתיבת קולאז'-קולקטיבי, בבחינת הספרות ככותבת – את השהות האבודה מהעבר הרחוק במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. כנגזרת של היגיון ספרותי זה, הטקסט מפורסם תחת שם-העט בעל הפרצוף.
דימוי: מתוך ספינת השוטים | Ship of Fools, דביר כהן קידר, שמן על בד, 2017