רוני רוזנטל משתחרר מרוש, מגביה לצד שמאל לכיוון עטר, שמוריד את הכדור לאמצע הרחבה, חרזי… ושעררר, 0-1 לנבחרת ישראל. אלישע ליברמן שקע בכורסת האמריקן קומפורט שהיתה שייכת לאביו המנוח, גישש בימינו אל השלט והגביר את הקול למקסימום האפשרי. סוזה מטייל סמוך לרחבה הישראלית, למה אף אחד לא עוצר אותו, עכשיו הוא אולי עשרים מטר מהשער, הוא בועט, ו-1-1, יש עוד המון זמן. אלישע ליברמן נדרך, כף ידו המלופפת סביב השלט הגירה כתמי זיעה לבנים על ריפוד הזמש האפרפר. ז'ינולה ברגל ימין, מסובב כדור מצוין לחיבורים, ומשאיר את בוני גינזבורג שלנו חסר אונים. 1-2 לצרפת. אנחנו כבר בדקה השמונים, ישראל עדיין בפיגור 2-1 מול צרפת, והמשחק הזה נראה גמור. אלישע ליברמן פלט אנחה. גביניו התכווצו והייאוש הלם ברקותיו. הוא קם למטבח ומזג לעצמו כוס מיץ תפוזים טבעי מג'ריקן שקוף. רוני רוזנטל מתחיל את הריצה שלו עכשיו במרכז המגרש, עובר שלושה שחקנים ואז מחליק, חרזי משתלט על הכדור, בועט למרכז השער, לאמה הודף, ברקוביץ'. שעררר. 2-2 מדהים של נבחרת ישראל בדקה השמונים ושלוש. אלישע ליברמן עבר לשזלונג העור הלבן, והשתרע לרוחבו, רגליו פשוקות ידו האחת תחובה בין פס הגומי הרופף של מכנסיו לכרסו הקטנה, והשנייה נוברת בקערה כחולה מעוטרת ערבסקות אדומות, מלאה עד חצי גובהה בגרעיני אבטיח. אנחנו שלוש דקות בתוך תוספת הזמן, אלון חזן מרחיק כדור צרפתי לכיוון מחצית המגרש, רוזנטל מגיע, נוגח אותו לכיוון עטר, ששולח את רוני קדימה. רוזנטל עובר את דסאי, מול בלאן, בורח לכיוון הקרן ומסובב את הכדור לכיוון הרחבה, עטר שם, בועט ו… שעררר… שעעעררר… שעעעעעררררר". אלישע ליברמן זינק מהספה כשהוא מפזר שיירי גרעינים בין קפלי העור, "יש אלוהים!", קמץ אגרופו.

בדיוק ברגע הזה נכנסה נחמה ליברמן לסלון והביטה בבנה אכולת דאגה. "אלישע'לה, לא נמאס לך עם אותם משחקים עוד מלפני שרבין נרצח? ועוד ככה להגיב כמו משיגנע?" אלישע הביט באמו בתיעוב כבוש, "אמא, זה שכבר ראיתי את זה לא אומר שאני לא יכול לחוות את זה מחדש. זה שהקומקום רותח לך לקפה לא מרגש אותך כל פעם מחדש? את לא מרגישה את הדגדוג הזה של העוד רגע? לא מתפלאת כל פעם מחדש שזה עובד? אז ככה אני עם המשחק הזה". נחמה ליברמן נאנחה, לא ככה דמיינה את עתידו של בנה, נכדו של המוכתר של גביש והארכיאולוג החובב, ידידיה סרברניק. הגבר המקומי שידע להלך עם ערביי אל-חרם כיריב מטיל אימה וחבר מוערך, שהיה שוחה כל בוקר בחוף סידנא עלי עירום אל האי הקטן, בקיץ כמו בחורף האכזרי ביותר, ושמעל הכול, גילה את מערות הקבורה השומרוניות מצפון ליישוב.

בתיכון עוד הבטיח אלישע לממש את זכות אבותיו כשחבק בחיקו את לילי, בתו של שופט בית המשפט המחוזי בהרצליה אהרל'ה רבינוביץ', שהיה ידוע כשופט מפותל לשון, שתיבל בשברי פסוקים ובציטוטי שירים את פסקי הדין הארוכים עד זרא שלו. תיכון "גביש" נחלק אז בין צאצאי המייסדים לבין בני התושבים ה"חדשים", שלעתים היו בני ותק של למעלה מעשרים שנה. בין שתי הקבוצות שררה הפרדה גיאוגרפית ברורה. המייסדים היו יושבי הבתים הצנועים המחופים בשפריץ אחיד ומוקפים בחצרות רחבות ידיים בדרום היישוב. גינותיהם היו פרועות למראית עין, אך לרוב מטופלות בקפידה, בנוסח הגן האנגלי. משמעת קפדנית חלשה על עצי הפרי, שלא החמיצו יבול, והעשבייה, ששמשה בערבוביה, היתה אורחת קרואה. בעלי הבית ידעו גם לנקוב בשמו של כל גבעול בלתי מנוצה ובזו לאובססיה הבורגנית לטהר את השטח מעשבים שוטים. החדשים, מנגד, התגוררו בווילות חדשות וראוותניות, בשלל תצורות, שחצרותיהן כותרו בזקיפים של ברוש לימוני ומלאו ערוגות מסודרות ומוקפדות של פרחים עונתיים, לצד דשא קצוץ ומוריק בכל ימות השנה. "החדשים" כונו בפני המייסדים "הנובורישים", ואילו האחרונים כינו את צאצאי המייסדים, רובם ככולם יוצאי גרמניה, "הנאצים".

אלישע נמנה עם בני האצולה המקומית. במראהו האגבי והלא מוקפד, בסנדלי השורש הנצחיים שלו, בחולצה הגזורה בצווארונה, בהצטיינותו במקצועת הריאליים ובחברותו בנבחרת הכדורגל. כלפי חוץ היה נער הפוסטר של שבט החלוצים. אלא שכבר אז נבעו בו סדקים, שהיו עתידים להפוך לשברים של ממש. על אף הפוטנטיות של אלישע ליברמן ברוב תחומי החיים, התפקודיות היתרה שלו, דברנותו והתנדבותו למועצת התלמידים, מטרה אחת, חשובה מכול, לא הצליח להשיג.
הנער לא הצליח בשום אופן להיפטר מבתוליו, ומיום ליום הכבידו עליו יותר. הגנים הציבוריים היו אתרי התשוקה של היישוב, ובכל גן וגן ירד ללילי רבינוביץ'. במגלשה המקורה שבגן הבנים. בחגווי הסלעים שבחוף סידנא עלי. מתחת למכתבה במוזיאון הראשונים, שניהלה אמו בביתו הישן של סבו. ובחדרה המוגף היו ודאי חיכוכים מחיכוכים שונים, אך לעולם לא חדירה. תמיד דבר מה חרק. הזין הידלדל, החליק ונשמט, או שפלט על תחתוניה, על בטנה, בשיפולי ישבנה. מה לא ניסו. חומרי סיכה מחומרי סיכה. אפילו נוטלה, אבל לשווא. החברים ידעו, היו שהאשימו את קוצר הנשימה של הזין, והיו שהאשימו את צרות המוחין של הכוס, אבל כך או כך היתה התוצאה אחת: בתולין אחרי גיל ההסכמה. חרפה שאין לאן להוליכה. את אהבת הנעורים הזו סיימו כשחצי תאוותם בידם, בפיה, או בין שדיה, אך אף פעם לא שם, היכן ששמעו שיש לפרוק אותה כדי שקללת הבתולין תוסר. "אולי אנחנו לא פשוט לא מתאימים", אמרה לו פעם לילי, וצל כיסה את מחצית פניה, כשישבו בחורבות הכפר הפלסטיני אל-חרם, "אולי אנחנו לא מתאימים וזו הדרך של הגוף שלנו למחות, של שלך להיות נרפה, של שלי להיסגר".

***

אבל משהו קרה לאלישע ליברמן בסתיו של אלף תשע מאות תשעים ושלוש, סמוך לניצחונה ההיסטורי של ישראל על צרפת הגדולה. הדברים אירעו בחגיגה המסורתית של בוגרי י"ב במערות הקבורה השומרוניות, שהתגלו במשלחת שסבו עמד בראשה, אור לראש השנה אלף תשע מאות חמישים ושלוש, ונקראו מאז "מערות גביש", על שם היישוב החדש שהוקם למרגלות הגבעה. המסורת השמיניסטית כללה האבסת וודקה שמולאה בג'ריקנים צהובים בלגימות גדולות, עישון חשיש וגולת הכותרת: סקס בסרקופגים. מערות הקבורה היו גלויות רק בחלקן, ורבות מהן היו חסומות לכניסה, בגלל סכנת קריסה. ההישג המובהק ביותר של אומץ גברי התבטא בפריצה למערת קבורה סגורה וקיום יחסי מין (אם קבוצתיים, עלתה קרנו של הנער כך שהשתוותה רק לזו של מתגייסי הסיירות) בכוכי האבן שכיסו על גלי עצמות אדם מהמאה החמישית לספירה.
בחצות החלו השמיניסטים לעשות את דרכם ברחובות היישוב ממגדל המים. בלילה הזה התאחדו הנאצים והנובורישים לתצוגת תכלית של נעורים. בני הטובים דאגו לאלכוהול, בעוד הנובורישים דאגו לבשר ולמנגלים הניידים. בשלוש, כשהסטייקים כבר נאכלו והאלכוהול נלגם עד מחציתו, החלו בני הנוער להתנדנד מבושמים אל מערות הקבורה. מי לבדו, מי בזוגות ומי בשלשות. כשביקש אלישע מלילי להצטרף אליו ולחברו יגאל ויצמן, כי חשב שאולי יוכל לצעוד מעדנות בדרך שוויצמן המנוסה יפלס לפניו, צמצמה את עיניה וסירבה בתוקף. "מה אתה חושב? שאני בחורה כזאת? יא קריפ", התרחקה ממנו, השתרעה על סלע והקיאה שיירי בייגלה בוודקה שתססו בקיבתה.
עוד זו מקיאה ובזווית העין כבר הבחין אלישע בדניה שוורץ, בתו של הקבלן מני שוורץ, ש"בנה את חצי הרצליה", כמו שאמר אביו ברתיעה, פיכחת לחלוטין, יושבת בברכיים מוצלבות על ארגז תנובה ירקרק. "בא לך הרפתקה?", לכסן אליה ליברמן הנואש מבט. דניה שוורץ, נערה גבעולית וחריפה, שעיניה נמשחו בעיפרון שחור, חולצת "איירון מיידן" השחורה שלה נשמטה מטה וחשפה כתפיית חזיית שחורה וסביב זרועה הסתובבו יותר מתריסר צמידים זוהרים, החזירה מבט סקרן ומשועשע, פסקה, "למה לא בעצם", והושיטה לו את ידה. יחד חלפו על פני המערות הפתוחות, ששביל של קונדומים משומשים התפתל ביניהם, ובין קולות חרחור, נחירה, גרגורי עונג וענן של ריחות גוף והפרשות, העפילו אל רום הגבעה, היכן שהמערות היו חסומות בקרשים ממוסמרים ובשלטי "אזהרת קריסה" של רשות העתיקות.

יללות תנים החרידו את שמי הלילה ואלישע כבר חשב לוותר ולרדת, או לחכות לתורם מחוץ למערה תפוסה, אבל דניה הידקה את אחיזתה על פרק ידו. "יש לך אולר אולי?", היתממה, ביודעה שלבני הוותיקים יש תמיד אולר "לדרמן" שוויצרי בכיס, לצד חפיסת נובלס וקונדום. אלישע הושיט לה אותו בהיסוס. "לחלוץ מסמרים אני יודעת מגיל שבע", צחקה אליו דניה והחלה לפרק את הקרשים מעל פתח אחת המערות. הגבעה היתה מכוסה בפריחה צפופה של סתוונית היורה, וריח אבקנים חריף עמד באוויר. דניה שוורץ פירקה את הקרשים מעל הפתח במיומנות וערמה אותם שתי וערב למרגלותיה. לאחר מכן טיפסה על הקרשים המונחים בהצלבה אלה על אלה והציצה לתוך המערה. "בוא", הושיטה לו את ידה הדקה, והם נכנסו אל החשכה והבריחו ממנה בצפצוף עדת עטלפים. אלישע הדליק את פנס הראש שלו. בפנים המערה ניצב סקרופג אבן מגולף ועליו אותיות עבריות מחוקות. האותיות י' בפתיחה ו-ה' בחתימת המילה היו ברורות, והשאר מטושטשות קמעה. יהדה בכתיב חסר? יוהרה? יהרה? השם המפורש? לא הצליחו להחליט.

אלישע נרעד מהמחזה המשונה, אבל דניה כבר הדפה אותו על הסקרופג, התירה את הכפתור של מכנסי החאקי הקצרים שלו והפשילה אותם מתחת לברכיו. אבל בטרם הספיקה למשוך מטה את מכנסיה, לוח האבן העליון של ארון הקבורה זז, ואלישע נפל פנימה. מנפילתו הזדעזעה המערה כולה, ופיסות אבן וגיר נפלו והתגבשו לכדי תל קטן שחסם את הפתח. אלישע ניסה להרים את מכנסיו, אבל אבן גדולה מסמרה אותם לרצפה. הוא הצמיד את אוזנו לאבן הקרה, ולא שמע דבר מלבד שריקת הרוח בפתח המערה ויללת התנים שהלכה והתקרבה. האור מפנס הראש שלו חזר מהשיש המסותת וסנוור אותו עד שגוועה הסוללה. כעבור כמה דקות נשמטו עפעפיו מכובד עייפותו והוא נרדם.
הוא לא ידע כמה זמן עבר עד שמתנדבי סיירת הביטחון היישובית, ובהם אביו, משכו אותו, כשערוותו מגולה, מהקבר והובילו אותו לבדיקות בבית החולים מאיר, משם עבר לאחר תקופת שיקום קצרה למיטת נעוריו, שלא החליף  עד היום הזה, חמש-עשרה שנה מאוחר יותר, והוא בן שלושים ושלוש. בבית החולים לא פקד את מיטתו איש מחבריו, כאילו חששו שתדבק בהם המעשייה המשונה ותסכן את מיוניהם הקרביים ליחידות מובחרות. היחידה שהגיעה לבקרו היתה דניה שוורץ, שבאחד הביקורים גם טיפסה על המיטה המתכווננת ובקשה להשלים את שנקטע במערת הקבורה. אבל גם אחרי שהרימה את חצאיתה והסיטה את תחתוניה הקטנים התחככה באיבר חיווריין ורפה, וירדה מעליו באכזבה כמו מסוס סחרחרה מקולקל. בבית החולים גם צפה במשחק הנבחרת ההוא, שעתק את נשימתו, לראשונה. זעקות השמחה הצרודות של מאיר איינשטיין נבללו בכאבי הניתוח שעבר בעצם הבריח ונצרבו בגופו, מהולים בריח משככי כאבים וטעמו של חלמון הביצה.

***

אחרי ששוחרר אלישע ליברמן מבית החולים החל הכול להידרדר במהרה. אביו, שלא דיבר איתו מאז המקרה, גווע בסרטן המעי הגס בתוך מחצית השנה. בכל היישוב דיברו על "אלישע שנקבר בחיים עם הזין בחוץ", וכדרכן של שמועות, הן תפחו לממדים אפיים וצברו תוספות כיד המלך. היו שסיפרו כי אלישע התנכר ללילי ולדניה בשביל רוח רפאים שומרונית שהזה במערת הקבורה, היו שרמזו כי נכנס לקבר כדי לענג את עצמו, והיו שהגדילו לעשות וסיפרו על מעורבותו של גבר נוסף בתקרית. כולם הסכימו כי אין האונות של אלישע היתה הגורם לכל ההשתלשלות, שהרי אם היה לו כוח גברא, היה מספיק להגיע לפורקן עוד לפני שהחלה ההתרחשות החידתית במערת הקבורה. אט-אט החל אלישע לספוג מבטים מכל עבר. בין מדפי הגבינות בצרכנייה, בתור לכספומט, בתחנת הדלק בצומת גביש, רבבות עיניים לטושות אליו, זוחלות על עורו, מקלפות אותו ומעסות בגופן השמנוני את רקמת הבשר. מהשירות הצבאי שוחרר בשל "אי-התאמה נפשית", ובאוניברסיטה נשר בזה אחר זה משלושה חוגים במדעי הרוח: מזרח אסיה, לימודים קלאסיים ותרבות צרפת, מגדיש את סאת מפח הנפש של אמו עד מעבר לגבול יכולתה.

אלישע התבצר בחדר נעוריו, בביתו טיפח מקדש מעט לשנות התשעים המוקדמות. היה מקשיב לאר-אי-אם בלופ, צופה במשחקים מוקלטים, בסדרות ישנות, וסירב חמורות לאכול מהאוכל שבישלה לו אמו לפי צו האופנה הבריא שפרץ עם בוא המילניום. מהבית כמעט שלא היה יוצא, כדי לא להיתקל במבטים. רק בלילות היה מקיף את היישוב עם כלב השנאוצר של אמו, בלתזר. בכל פעם שקרב למקום האירוע, בצפון היישוב, בואכה מערות הקבורה, משך את בלתזר משם אל עבר גינת הכלבים. כשהיה נתקל בעובר אורח לא מזוהה באחד משבילי היישוב, היה מושך את כובע הקפוצ'ון שלו על פניו, מרכין את ראשו וממשיך הלאה בצעדים מהירים.

***

לילה אחד נחלץ בלתזר מקולרו, והחל לרוץ כאחוז אמוק. חלף הכלב השחור במרוצתו על פני מגדל המים הישן, עבר את מגדל המים החדש, עלה ברחוב הראשונים, התפתל עם רחוב המייסדים, פנה ימינה לרחוב הקוצרים ושמאלה לרחוב הזורעים, עבר בדהרה על פני בריכת השחייה, בניין המועצה וסניף הדואר, עד שהגיע לפאתי היישוב. אלישע הצליח להדביקו, אבל הכלב שמר על מרחק ביטחון ממנו והמשיך במרוצתו, אל עבר מערות גביש. היה זה ערב האחד בספטמבר, מועדו המסורתי של הרונדו של השמיניסטים, שהסתיים, היום כאז, באתר הקבורה השומרוני שעל הגבעה. בלתזר, המום מהאורות, מהרעשים, ריח האוכל בנחיריו, רץ אל החוגגים והחוגגות, חטף גליל פרינגלס אדום והמשיך במרוצתו. כשהגיע אחריו אלישע אל המערות, מזיע ומנושף, נעלם הכלב בנקיקים, ושוב האפילו על רעשי הכרסום שלו יללות התנים. אלישע הביט בנערות ובנערים, שהחווירו למראה הזר התימהוני, עד שאחד מהם הניף את אצבעו וצעק: "זה אלישע המשוגע, הבן של נחמי מהמוזיאון!". אלישע אימץ את עיניו עד שהתרגלו לחושך, והיה נדמה לו כי הצועק גס הרוח הוא לא אחר מאשר אלמוג, אחיה הקטן של לילי, בעל השפה השסועה, שזכרו כדרדק זב חוטם שהיה מציץ לחדרה של אחותו כשהיו מנסים להסתתר בבית הוריה של אהבת נעוריו מאחורי מסך מוזיקת גראנג' ונוגה מנורת הלבה.

ההבחנות בין הוותיקים לנובורישים היטשטשו מאוד עם השנים. כולם רכבו על אותם טרקטורונים ולבשו את אותם הבגדים. אלמוג חייך אליו, מנפנף בג'וינט ארוך, והמשיך, מוקף בנערים יפים במכנסי גלישה וחולצות פתוחות, ובנערות חטובות בבגדי ים שלמים או ביקיני ומכנסי טייץ , וקרא אליו, "אז מה אלישע, באת לזיין רוחות?". אלישע לא היה רגיל בחברת בני אדם פרט לאמו, ובראשו עוד היה משחזר את מהלך משחק הגביע בין מכבי תל אביב לבני יהודה משלהי עונת 1990/1991, כך שקריאתו של אלמוג כמו משתה אותו מחלום סמיך.
הברק הנערי של אלמוג, גופו השרירי ומבטו המחוצף הבהבו בגלגל העין שלו כמו מופע אורות אפילפטי. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל. משיח האטד מאחורי אלמוג הביט בו זוג עיניים צהובות, בלתזר? באוויר עמדה צינה דקה, וריח סתוונית היורה, שצבעה את הגבעה בוורוד-נסיכות, גירה את נחיריו והוא החל להתעטש. התנים לא חדלו ליילל, והפעם יללותיהם היו מקוטעות, מנושפות. אלישע קרב אל אחת הנערות, נמוכה ועבת גזרה, שלבשה מכנסונים קצרים  וביקיני בדוגמת צדפות, עורה סמרמר מקור, והיתה שקועה בשיחה עם חברתה, פרושות מעט מהשאר, ומולל בידו שקית סנדוויץ' עם פרח מריחואנה וניירות גלגול. "בא לך אולי ג'וינט?", גייס את כל המיומנויות החברתיות שזכר מימיו בתיכון. "יאללה למה לא?", הדפה את מבטה המודאג של חברתה שחזרה בזעם אל חיק העדר. "אבל בוא נלך לשם", הצביעה על המערות. מאז אותו מקרה גודרה הכניסה למערות בגדר תיל, אבל רוחות, גשמים וחוסר תחזוקה פרצו בה פרצות, ואלישע השתחל בקלילות תחתיה, אוחז בידו בנערה, שנשרטה בגבה מאחד מפרחי התיל. אחרי שהפריחו עשן וראשם הסתחרר, הציעה לאלישע להסתכל באחת המערות. אלישע הזיז בזהירות כמה גושי עפר שחסמו את הדרך, והיא העירה לפניו בפנס הטלפון. כשנתקלה בפרצופו המשונה של האליל הכנעני תמוז, שנחרת בסרקופג, מילטה צרחה אדירה שהדה התגלגל בין הגבעות.
"הוא התחרפן לגמרי!", צעקה חברתה. "תעשו משהו!". אלמוג וחבורת נערות ונערים בעקבותיו דלקו אחריהם, אבל אלישע ריתק את הנערה אל הקיר וסימן לה להיות בשקט. הנערה, אביב שאול שמה, רשג"דית בצופים ונגנית קלרינט, גיששה בידה אחר אבן חדה שתוכל לנעוץ בחזו של הזר המתנשף. בידה השנייה ניסתה לשלוף את הטלפון מהכיס וללחוץ על שיחת החירום. לפתע רכן ולחש אליה: "ילדה, יש לי רק בקשה אחת. תספרי להם שהלכת איתי כי רצית". היא הביטה בו כלא מאמינה. "תגיד אתה גנוב, מה אתה הולך עכשיו לאנוס אותי? כי אני אצע…", ולפני שסיימה לומר את המילה היא שחררה צרחה אדירה נוספת. אולם ההד חזר בבת אחת מכל עברי הגבעה והמשיך לתעתע במחפשים אחריה. אלישע מיהר להחזיר את ידו אל פיה. "לא. אני לא הולך לעשות לך כלום. אבל תגידי להם שהיינו ביחד. ש… את יודעת… הזה שלי עובד כמו חדש". היא גיששה בידה אחרי פצע השריטה בגבה, שפעם בכאב, ותהתה אם היא צריכה לחשוש לחייה או שמא לפרוץ בצחוק. "טוב, טוב, בסדר… אם זה כל כך חשוב לך", היא ענתה, כשאלמוג רבינוביץ' וחבריו הופיעו בפתח המערה. "זה הסוף שלך יא סוטה", אמר אלמוג ואגרופו הימם את אלישע ליברמן לרצפה. כשפקח את עיניו היה לבדו במערת הקבורה, ועל לחיו הרגיש נמרצות את לשונו המחוספסת של הכלב החמקן. "בוא בלתזר", שפשף את צווארו של הכלב בחיבה, "הולכים הביתה, יש משחק".

מהדורה מקוונת | יוני 2022
דימוי: מתוך קחי אותי, טליה רז, מראה הצבה, 2021, קרדיט צילום: הדר סייפן