הפגנה

נועם תפס טרמפ עם סוחר סמים שנסע ב-200 קמ"ש, ואז עם כומר פרוטסטנטי מתלמד שהתנצל על השואה, ואז עם סבתא'לה נחמדה, יהודייה למחצה, שידעה לומר בעברית ביטוי אחד בלבד: "בזק בינלאומי שלום", ופרצה בצחוק כל פעם שאמרה אותו, כאילו זה משהו גס נורא. וברגע מנוחה, שבו אכל כריך חצי יורו בטעם צלופן, עצר לידו אוטובוס אדום לוהט ובתוכו שורות-שורות של איטלקים גברתנים, לבושים בסטייל קומוניסטי-מיליטנטי. הוא לא שאל לאן. ראשו נשען על החלון, הוא נרדם עטוף בעשן סיגריות ובשירי פרטיזנים, והתעורר לתוך ערפילי הבוקר של יום המחרת. האוטובוס האדום עצר במרכז פראג, ליד איזה נהר גדול. האיטלקים הלכו ימינה והוא הלך שמאלה.

פראג היתה דומה לכל הבירות האירופאיות האחרות (גשרים, כנסיות, כרכובים, גגות משופעים), אבל החנויות היו סגורות, כל התריסים מוגפים, והרכבת התחתית מושבתת. באוויר זרם חשמל וברחובות שעטו עדרים של צעירים בינלאומיים מכל גוני השמאל האנטי-קפיטליסטי: פאנקיסטים, סינדיקליסטים, שמאנים-נגד-כריתת-יערות, קרחניסטים-משחררי-רחובות, גֵיי-פרנדלי-אקו-ויגֶנז, סקסי-ג'נדר-פְלוּאידז ואנרכו-הומר-סימפסון-שטותניקים. הוא התפעל מהם, הוא צייר אותם בפנקס, הוא לא דיבר איתם. בעפרון פחם הוא שרטט גשרי אבן והצליל פסלי אימה גותית. זה כבר הפנקס החמישי שהוא ממלא בטיול הזה.
לארוחת צהריים נועם נכנס לרשת מזון מהיר. הוא אסף, בלי להתבלט, צ'יפסים ושקיות רטבים ממגשים נטושים, עד שהבחין שמנהל המשמרת מתחיל לחשוד. הוא התרחק משם כאילו כלום, וישב לאכול לצד מזרקת ברונזה מוכת יונים וירוקת חלודה. לקינוח הכין על הגזייה הכתומה תה מרווה עם המון סוכר. בזמן שלגם, הוציא בטקסיות מהתרמיל הכבד מדי את הספר שסחב מהארץ ושמר לרגע הזה ממש. הוא קרא. הטקסט התנפח וגדל והעולם סביבו התמוסס ונעלם. מישהו הוציא עליו דיבה, זרים פרצו למעונו, "היה עליך להישאר בחדרך, אדוני!" הם נזפו בו. "וכי כיצד יתכן שאני אסור, ובאופן משונה שכזה?" שאל. השומרים החצופים אכלו את ארוחת הבוקר שלו וסירבו לגלות לו במה הוא נאשם. נועם סגר את הספר, משך בכתפיים ויצא לשוטט ברחובות. רק עכשיו הוא שם לב לריבוי השוטרים, רובוקופים שחורי מדים שהתגודדו בצמתים, חמושים ברימוני גז ובסוסי קרב. חוץ מהם, הרחובות היו עמוסים בעיקר בצעירים הנרגשים שבאו להפגנה. תושבי העיר המקוריים, לעומת זאת, היו כנראה מפוחדים מכדי לצאת מהבתים. כמה פאנקיסטיות חמודות חצו את הרחוב וגררו אחריהן שובל של מילים בגרמנית. הוא הלך אחריהן עד שהן הגיעו לבניין בנוי טלאי על טלאי שמוזיקת טכנו דיסטופית בקעה מבין חרכיו. המקום נראה כמו משהו בין קומונה לאזור אסון. הקירות היו שבורים, מקושטים בפוסטרים של להקות מטאל ובמסכות גז, וכמעט שלא היו בהם דלתות או חלונות, ואם היו אז רק מאולתרים. התקרה התפוררה, או גורדה, ונותרה חשופת בטון וגידי ברזל. האנשים עברו מבעד לקירות השבורים, יצאו וחזרו לבניין כמעט בלי להבחין שיצאו ממנו. מקצה מנהרת החדרים הדהדה הופעה. זוג נמרח שם על איזו ספה קרועה. מישהו דבר בהונגרית ומישהי ענתה לו בספרדית. הרבה סיגריות ובקבוקי בירה התגלגלו על הרצפה ובין השפתיים, הרבה שיחות קטנות התנגנו בשפות זרות. הקהל לא רקד. לא חייך. אולי סבל אפילו. המוזיקה רעשה מאוד, הכתה באוזן בלי לנסות לענג. המאזינים עמדו צפופים ובהו זומבית קדימה. מדי פעם נענעו את הראש או לגמו מהסיגריה. ראשים קירחים, מגולחים לגמרי, או מגולחים בדיוק עד החצי. כמעט אף תסרוקת לא היתה סימטרית או אחידה בצבעה.
פתאום המוזיקה נקטעה והודיעו במיקרופון שמתחילה אסיפה. הקהל והלהקה התיישבו על הרצפה במעגל. היה להם הרבה על מה לדבר לפני ההפגנה, אבל הדיון התקדם לאט מאוד כי היה צריך להפסיק ולחכות שיתרגמו לכמה שפות, כולל שפת הסימנים. לכל אחד היתה זכות דיבור, ומחוות ידיים עזרו להביע דעה גם בלי מילים. כף יד פשוטה למעלה – הסכמה. בוהן פונה מטה – אי-הסכמה. אצבעות מתוחות בצורת אקדח – דרוש תרגום. מכיוון שהיו בחדר כל כך הרבה אידיאולוגיות, כמעט כל דבר הפריע עקרונית למישהו. מתנגד עקשן יכול היה לתקוע את הדיון ולהתיש עד שכל השאר נכנעו וויתרו לו. באיזשהו שלב, כדי לזרז את העניינים, התפצלו לשתי קבוצות, מביני אנגלית ומביני ספרדית. כשהתאחדו מחדש לא הצליחו לאשר את המסקנות של שתי הקבוצות. אבל מה שבאמת טרפד את השיחות היה חשדנות עמוקה ועתיקת יומין. הפאנקיסטים לא האמינו לעניבות ובזו להיפים. האקטיביסטים ממדינות פוסט-קומוניסטיות לא סבלו את התמימות של הקומוניסטים האנגלים והצרפתים. האנרכיסטים חשדו בכל ארגון ממוסד, כלומר בחלק די גדול מהארגונים המשתתפים, ובעיקר הם חשדו באקטיביסטים של INPEG – קבוצה שאף אחד לא ידע ראשי תיבות של מה היא – שבמקרה ארגנו באופן רשמי את המחאה. כולם שנאו את אמריקה, ובייחוד האמריקאים שנאו את אמריקה. אבל דווקא לאמריקאים היה ניסיון מההפגנות בשנה שעברה בסיאטל, והמון מה להגיד על זה. ובעיקר, כולם חשדו בכולם, ולרגע הם חשדו גם בנועם. כי למה הוא מתעד בפנקס את האנשים אם הוא לא שוטר סמוי? בסוף החליטו שכל החלטה שהם מקבלים בפורום הגדול הזה תשונה אחר כך בפורום קטן יותר, שבו לא תהיה לסמויים כניסה. החלטה שהפכה את הדיונים לעקרים גם באופן רשמי.

נועם הפסיק לעקוב אחרי השיחה כשנהיה יותר עייף מרעֵב ויצא משם לחפש מקום שקט ומוגן יחסית לישון בו. ברחוב צדדי הוא נתקל בקלושר עם קעקוע של ציפור, ושאל אותו איפה אפשר לישון בעיר הזאת. הקלושר סימן לו שיבוא אחריו, נכנס לסמטה מטונפת וכל הזמן הסתכל מעבר לכתף, לוודא שאין שוטרים. אחרי רבע שעה מתוחה הם הגיעו לבית שהיה ראוי להריסה. הקומה הראשונה היתה מרופדת בשטיח צואת יונים ובנקניקי צואת אדם. משם עלה גרם מדרגות שבור וחסר מעקה למשטח של מזרקים משומשים, שברי בקבוקי בירה ונרקומן פקוח עיניים ששכב על מזרן ולא זז או מצמץ. נועם כמעט התייאש, אבל אז שמע מלמעלה קולות צחוק וצלילי גיטרה. בקומה הרביעית, סביב מדורה של רהיטי עץ שבורים, ישבו שישה היפים צרפתים מוגדלי אישונים ושרו בקנון ובאנגלית "אנחנו משפחה, אנחנו קהילה, אנחנו אחדות". ג'ינג'ית-רסטות חייכנית תופפה על בקבוק ויסקי ריק ונופפה אליו שיצטרף. הוא התיישב איתם ושר איתם וגירד את תחתית סיר העדשים שלהם, ואז הזדחל לשק השינה שלו ונרדם עם הראש על התיק. אפר סיגריות צנח מהשמים וכיסה את הנוף. הוא איבד את הרובה, שכח אותו בטעות על טרמפ שלקח לבסיס בבקעה, ואז חיכה חודשיים לדין משמעתי אצל קצין שיפוט בכיר, ופתאום יד נענעה והעירה אותו, נענעה והעירה: "קום, נועם, קום, שמירה!". הוא פתח עיניים והסתנוור. פנס נתקע לו בפרצוף ויד חזקה תפסה אותו בכתף. שני שוטרים רכנו מעליו, אחד במדים ואחד באזרחי. הוא הוציא משק השינה ראש צב זהיר ושאל בנימוס מופרז, "האלו, גודמורנינג, איז דר אֶני פרובלם?" השוטר במדים השיב גם הוא בנימוס: "סֶר, דר איז נו קאמפינג הִיר". נעם כל כך הופתע מזה שהקלגס הכתיר אותו בתואר המכובד "סֶר", שהוא ענה "אוקיי, סורי, אַיי גו נַאוּ" ומיד קפץ החוצה מהשק"ש והתלבש בזריזות. היה קר וחשוך, ומההיפים הצרפתים נותרו רק כמה חפצים פזורים ורמץ מדורה. הוא לא מצא את המעיל שלו, אז הוא השתחל לתוך איזה מעיל שהיה זרוק על הרצפה. השוטר לובש המדים ביקש דוקומנטים, ובדק חשדנית את הדרכון, בעוד האזרחי תחקר אותו באנגלית כמעט חסרת מבטא צ'כי: מי הוא, מה מעשיו כאן, למה לא שכר חדר במלון והאם הוא אנרכיסט. לא, אני לא, אני ילד טוב, לא יודע כלום, נגמר לי הכסף באמצע הטיול. נראה שהם קנו את זה. הם הזהירו אותו מהאנרכיסטים שבאו להרוס את העיר, והושיטו לעברו את הדרכון, אך רק חצי דרך. ואז האזרחי, ליתר ביטחון, העביר שוב את הפנס על פני החדר ובדק. אלומת האור פגעה בבאנג משומש, המשיכה הלאה לגרפיטי גס, ואז נעצרה על סיכת גולגולת מוות למקדונלד'ס וכיתוב גדול וברור – "!!! Fuck the Police" – שהיה רקום על דש המעיל שנועם לבש. פני השוטרים הרצינו, הם לקחו צעד אחורה והתלחששו ביניהם בצ'כית צפופה. נועם לא הבין מה הם אמרו, רק הביטוי "פאק דה פוליס" בלט במובנותו בתוך הבליל המילולי. נהיה לו חם והוא שם לב שלובש המדים מלטף את האזיקים תוך כדי דיבור. זו טעות, הוא ניסה להסביר להם, זה בכלל לא שלי המעיל, תראו, הוא גדול עליי בשתי מידות, זה גם בכלל לא הסטייל שלי, הנה, תבדקו, הבגדים שלי אחרים לגמרי, חולצות גזורות של חוגי סיור, זה בעיקר, וגם קצת ביגוד טרמי מלמטייל. השוטרים לא ירדו לעומק הטיעון האופנתי, אבל כיוון שהוא הגיש להם את התרמיל פתוח, הם לא הצליחו להתאפק. הם הוציאו פריט אחר פריט ובחנו אותו לאור הפנס ביסודיות של פקידי מכס. "וזה מה?" שאל האזרחי בחיוך מרוצה. הוא החזיק בידו משהו חשוד, שקית דחוסה בעלים יבשים. זה לא זה, קולו רעד. זה לא מה שאתם חושבים, זה לתה, זה בשביל תה, תריחו, זה תה. הוא לא נשמע אמין, אפילו לא באוזני עצמו. האזרחי פתח את השקית, הריח את המרווה, והאף שלו התעקם באכזבה. הם הוסיפו לחפש. "וזה מה?" הפעם הוא הוציא משם ספר בלי ציור על הכריכה. הם הפכו את הדפים אך לא יכלו לקרוא. זה היה בעברית, שפה חשודה כשלעצמה. נועם פתח והצביע על השם Kafka בכריכה הפנימית. להפתעתו, זה שינה הכול. "דֶּר פרוצֵס!" התפעל האזרחי. פני שני השוטרים אורו בגאווה פטריוטית. האזרחי הסביר לנועם שזה משלהם, שזו קלאסיקה צ'כית, ושאל אותו אם זו פעם ראשונה שהוא קורא. נועם התנצל שכן, והסביר שהוא חיכה עד עכשיו כי רצה לקרוא את זה בפראג, ולהרגיש, ככה, את האווירה האותנטית. האזרחי טפח לו על השכם, טפיחת מורה קפדן שסולח לנער שובב, החזיר לו את הספר והדרכון, אך לא את המרווה, ושחרר אותו תחת אזהרה. נועם יצא החוצה והתרחק משם כמה שיותר מהר, ומרוב שהזדרז שכח לפשוט את המעיל הגנוב.
נועם שוטט ואבד ברחוב הלילי עד שמצא את הבניין שממנו יצא רק כמה שעות לפני כן. ההופעות והדיונים כבר נגמרו, ומי שנשארו בעטו הצידה את הבקבוקים הריקים ואת בדלי הסיגריות ופרסו מזרנים, מכסים את רצפת החדר כמו אולם ג'ודו במתנ"ס. ישנו שם שלושים-ארבעים חבר'ה, צפופים, מתכסים במה שיש, במעילים, בשקי שינה, בשמיכות עשויות אבק ואחד בשני. הוא דחס עצמו פנימה. בכל פעם שמישהו הסתובב מתוך שינה זה גרר שינויי תנוחה של כל האנשים בחדר. רק לפנות בוקר, כשקרן אור ראשונה פילסה במהוסס את דרכה פנימה, רק אז הוא נרדם.

כשהתעורר החדר היה ריק, ומרחוק נשמעו קולות מסוקים וצעקות של אלפי אנשים. נועם ניער וגלגל את שק השינה, משך בכתפיים והניף את התרמיל על הגב. הוא יצא לרחוב וחתך דרך המפגינים, השלטים ומחסומי המשטרה. כשהגיע למחלף גדול הניח את התרמיל והרים את הבוהן. מכונית כחולה עצרה, הוא הלך אליה.

מהדורה מקוונת | ינואר 2021
דימוי: Self Portrait in Landscape, 2019, oil on canvas, 36×48, private collection, פאטמה שנאן, מתוך פורטרט עצמי מרחף,