הפיכת לב

ואולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? אולי אין כלל יצירות מופת אלא רק ספרים מעולים, אשר מה-זה-בעצם-משנה מה אנשי הדורות הקודמים חשבו עליהם, והיכן למדו אותם. העיקר הוא הרישום שהם מותירים על הנפש, קולם הדובב את ההכרה. שהריי מה זה משנה אם שירה נהדרה נכתבה במאה העשרים האחת, בשלהי המאה השלשה עשרה, או במאה הראשונה לספירה? עולם התמונות והמיצלולים שלה, המוסיקה, הפיוט, התנועה— כל אלו הם סממניה של אמנות, ואף אם קשה מאוד לפדות יצירה מעם הזמן והתרבות בהם נוצרה. בכל זאת, מה שהופך יצירת אמנות למעולה בעיניי, היא היותה מכילה תכנים שאינם מתיישנים; שתמיד אהיה נכון לקרוא בהם עוד ועוד.
עם סיעת מחשבות ספקניות, כמו עורבים הפרושׂים בשורה מדוקדקת על התווך בין שני עמודי חשמל, אני מנסה להשיב לעצמי מה בכל זאת ודאי. היש באמת ספרים מעולים בכל תנאי בכל מקום?  מזדמן לי, לאחרונה יותר ויותר, לבקר ביצירות כתובות מחדש, חלקן יצירות קנוניות, חלקן יצירות שהיו אהובות עליי שנים; חלקן יצירות שפעם אהבתי מכל הלב בכל הלב, וכעת אני יכול להבין מה אהבתי בהן לפָנים, אבל רק מעט מדיי מזה אני מוצא בתוכי עכשיו. משהו השתנה, ואולי הייתה לי באותם ימים נטייה להתלהב יותר, להתאהב יותר ביצירות. אם לפנים הייתי אינטלקטואל אשר כל זיק מצית בו אש, כעת אני מקיים איזה מרחק ביני ובין הדברים; הפכתי יותר מפוכח, יותר ספקן, יותר בוחן. יותר צונן.
בכלל, ספרים— מירב הספרים האהובים עליי, אינם מופתיים מכריכה לכריכה. רק זעיר פה וזעיר שם. שיר או שניים מתוך ספר שירה (אם יש חמישה זה מעורר השתאות). פרק אחד מתוך חיבור ארוך בפרוזה. כמה עמודים מיצירות שלימות. אני אוהב את הספר כולו, אבל בכל זאת, נותר רק מספר עמודים קטן, אחרי שהעברתי במסננת מדוקדקת את כל היצירה. למשל לאחרונה, שורה, אפילו לא שורה, מתוך התופת לדנטה: הלילה רואה. השורות הללו, חלקי השורות, פה-ושם, פנינים המשוקעות בחיבור כולו, יפות בעיניי— יותר ממכלול היצירה.

אני רק שואל את עצמי האם זה לא פשוט קודר ועצוב להותיר רק עמודים יחידים מיצירתו של אדם אחר. לומר, זה היה עבורי כל הסיפור. יותר מזה לא היה מעולם. זה כמעט מקומם, נניח כמו לגלות פתאום, שמישהי שאהבת בנערותך כבר אינה יוצרת בלב שום כיווץ, ושום זיכרון של קירבה או ערגה. ואתה שואל את עצמך: היה שם משהו בכלל? היה שם משהו מעולם? ופתאום, אפילו הפיכחון המאוחר הזה נדמה לך כה קר וחסר-לב, שאתה מנסה להתבונן בזה שנית, למצוא בכל זאת, איזה דבר, איזה שריד, אוּד עומם. שהרי, לפָנים זה היה עולם מלא בשבילי, איך יכול להיות שעכשיו לא נותר מזה דבר?

מה ניתן לעשות בספרים ששוב אין קוראים בהם? אולי לעצב ספרית-רפאים. טורים-טורים על גבי-מדפים; או ערימות על ערימות. חשוב מאוד להביא בחשבון את החללים, את הרִיק, את יחסי היש והאיִן — כפי שעושה האמנית מאיה ז"ק באחד הדימויים בעבודתהּ אופקים שבורים [מתוך התערוכה: ביבליולוגיה: הספר כגוף ,אוצרים: דרורית גור אריה ורפאל סיגל, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2016-2015]. מעבר לבוהק הספרים ולסממנים יהודיים פזורים, שנותנים-בכל דוק של זמן אשר קפא, שלג מכסה את המלּה או חיית-קדומים ההומָה להתעורר עם הפשרת-השלגים. על-אף כל התקוות, החיים החבויים כּמֵתי-מִדבַּר-הקֶּרח, הספריה— על חלליה, ואזרחיה, הספרים האנונימיים, נותרת קפואה, כמונומנט או כגלעד; חיים מוזָחִים, ארכיב קפוא, אשר בד-בבד,  לעולם לא ייחדל רחש החיים הסואנים בִּפְנִימַם (כמו חשמל; או רשרוש נורות פלורסנטיות), או שאולי אכן דוממים הם, ורק רגשותיי כלפיהם; מה שאני רואה בהם— אינו יודע רוגע.
ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי-ים ומצולות. אם עמודי הספריות נדמים לשוּניוֹת אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזָּנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפר עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים. הנה קולות האנוש מתרחקים, ואני הולך וצולל בין המדפים; מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי- ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, שגם ממנו כבר לא נותר לי הרבה. פעם כמדומה הוא סימל בעיניי עתיד, וכעת כבר אינני יודע; ואילן הספִירוֹת, המצטייר בו והפרצופים, דומים בעיני-רוחי פתאום, לשונית אלמוגים רחוקה, שרק עתה, לראשונה הבחנתי בזהרוריה הקפואים.
ספרים מגלמים את רוח האדם. הותרתם, כבדימוי של ז"ק – על קו הגבול בין זכָּרון ונשׁיה, מסמנת איזה חלל שבו שום דבר לא מת ושום דבר לא חי; ובכל זאת נדמה כאילו דבר-מה עדיין נוכח; שמא חיוכו של חתול הצ'שייר (הגוף כבר נעלם כליל) אולי צל-צילו של חתולו של שרדינגר (האם הוא שָׁם? האם הוא חי?). משהו נעזב וכבר לא ישוב; ועדיין מותיר איזו נוכחות; קצה זהב, הנותר לרצד בחלל.
לפעמים באחזי בספר חדש שהבאתי אל ביתי, אני פורש בחדר-העבודה את עמודיו בתבנית שתי כנפיים; אוחז בשדרתוֹ ומנופפו-מטיסו אל מקומו על המדף עד שיתעורר להיות ציפור עוד-פעם .יש גם ספרים הפושטים את צורתם הצפורית, ובכל זאת דבר-מה מן המעוף עוד נשתייר בהם. כאלו הן עבודותיה העכשוויות של האמנית נחמה לבנדל [תערוכתהּ:(Re Cover (2016-2015 גלריה עין-הוד]. ספרים הופכים בידיה לדימויים פלסטיים כאילו אין טבעי מזה. היא נוטלת ספרים ישנים, אשר עין-איש כבר אינה שוזפת, כריכות ודפים ראשונים ואחרונים ללא דפוס, ובאמצעות גזירה והדבָּקה (נייר ודבק בלא צבע) יוצרת קולאז'ים של נופים נרחבים, שקועים בעצמם, שנדמה כאילו נגזרו מעם מגילת קלף סינית או יפנית בת-מאות שנים, אשר אוּיְרה בצבעיו של צייר-קליגרף. כאשר מתבוננים בעבודותיה של לבנדל, נדמה כאילו התמורה הזאת מהיות ספר להיות קולאז' מציינת תנועה טבעית אל המקום הטבעי; כמו זחל הופך לגולם ואחר-כך פרפר. כך נדמה כי מדובר בתהליך של התפתחות טבעית: מעץ נטוע בטבע לספר פתוח, לתמונת נוף בגלריה; כאילו איזה מעגל-נסגר והאמנית כדאואיסטית רק שירתה את הטבע לעשות מלאכתו נאמנה— לכָלוֹת כדי ליצוֹר מחדש.
היום בו רובנו נעבור לקריאה המתרכזת במדיות דיגיטליות כבר איננו רחוק, אולי הוא כאן; היום בו ספרים דיגיטליים יחליפו את ספרי הדפוס כבר מציץ מן החרכים, וכבר רואה אותנו. ספרים ייוותרוּ כשוניוּת גדולות בספריוֹת, בחנויות יחידות; גם בבתי אספנים, שלא יירצו לוותר עליהם— כמו שמוזיאונים, ספריות ואספנים אחדים עדיין מחזיקים גווילים עתיקים של טרם היות הדפוס. התנועה כבר נקבעה. כל צער, כל מועקה, הם בבחינת התנגדוּת אחרונה. שמעתי פעם סיפּוּר על חסיד יהודי שבשומעו על המסע לירח של אפולו 11, ועל הנחיתה הקרובה, יצא לצעוק לעבר השמיים: "לא תגיעו! לא יִקרה! "ה' לא ייתן לכם!". זה לא מנע מניל ארמסטרונג וחבריו לנחות שם, בו בלילה, ב-20 ביולי 1969, ולמחרת לשדר בחזרה לכדור הארץ: That's one small step for [a] man, one giant step for mankind
בספרית כתבי היד שנמצאו בכנסיית איה סופיה (Ayasofya; החכמה הקדושה) באיסטנבול ׁמצא החוקר פרנץ רוזנטל חיבור הרמטי-ערבי מן המאה התשיעית לספירה בשם سرّ الخليقة (סוד הבריאה) בו מובא סיפורו של בּלינוּס (כביכול הפילוסוף הניאופיתגוראי והמאגיקון, בן המאה הראשונה לפני הספירה,  אפולוניוס איש טיאנה, שבאסיה הקטנה). בלינוּס מספר שבנעוריו בטיאנה היה מצוי פסל אבן של הרמס טריסמגיסטוס (=בעל שלוש ההתגלמויות) אשר הוצב על גבי קתדרת-עץ. בקדמת-הפסל נחקק: 'אני הוא הרמס טריסמגיסטוס. הצבתי לכם ציון פומבי. ברם, בחכמתי כסיתיו, בכדי שרק חכם כמוני יוכל לגלותו"; תחת הקתדרה נחקקה הכתובת: 'מי אשר חפץ לידע את סוד הבריאה ויצירת הטבע, עליו לחפש תחת כפות רגליי'. כל האנשים חפרו באיזור הפסל הנישא בתקווה למצוא תיבת אוצר אך לא מצאוהו, רק בּלינוס ההין להעמיק תחת קתדרת העץ עד שחשף מעבר תת קרקעי ארוך בו שררה אפילה חסרת קצה; כל אימת שניסה להיכנס פנימה, הבין שאינו מסוגל להאיר את דרכו, ובכל פעם האימה להיוותר שם לכוד התגברה עליו. לבסוף האזין לקול פנימי שבקע מקירבו להיכנס, בכל זאת, אל המאפליה. הוא הרחיק נדוד במעברים, ושם מצא לבסוף אולם ובו אדם היושב על כס זהב ומחזיק בלוח אזמרגד ירוק. על גבי הלוח נכתב סוד יצירת הטבע, ולפני-הלוח עמד ספר בו תואר סוד היצירה לפרטיו (סוד הסיבתיות, הסתירות וההרמוניה בקוסמוס). בלינוּס נטל את הספר הזה, בלב שלֵו, והלך לדרכו.

האם ניתן להכיל את הטבע בספר? האם הספר אינו חלק מהטבע? עם כיליון הספר ועם פטירתו של בַּלִינוּס, האם יאבד מאום מן הידע הגלום בספר או מן הידע שנשא עליו בַּלִינוּס? האפשר כי הידע שהיה גלום בספר ולכן בדעתו של בּלינוּס היה רק ידע חלקי ומצומצם על הטבע ,אף-כי בּלינוּס ותומכיו סברו כי הוא אוחזים בחכמה-כולהּ? כך או אחרת אנו רק נוטלים חלק פעוט בסיפורם של האנושות, של הטבע ושל היקוּם. תמיד קרוּעים בין רצון לשמר חפצים ורעיונות שכבר חלפו מן העולם, להעניק להם מימד נצחי, שהזמן לא יוכל לו, ובין הרצון לעקור, או לשנוֹת מן היסוד, ליצור צורות חדשות, כאילו חדשות לגמרי (כעבור זמן יובהר עד כמה הן היו קשורות לכתחילה לצורות קודמות). שתי התנועות הללוּ הן אנושיות לגמרי וגם קוסמיות לגמרי. אלו ואלו, רק רישומים דקים בארכיון היקוּם אשר כולנוּ הווים בו חלק.

מהדורה מקוונת | יולי, 2017
דימויים: מאיה ז״ק, אופקים שבורים – שטיבלך, הדפס למבדה 300×250 (דיפטיך) 2015
נחמה לבנדל, עבודות קולא׳ז מכריכות ספרים ודפים ראשונים ואחרונים ללא טקסט, עבודות נייר ודבק ללא צבע באמצעות קריעה והדבקה 2015

מאיה ז"ק, חיה ויוצרת בתל-אביב. מרצה באקדמיה לאמנויות ולעיצוב בצלאל, הציגה את התערוכה אור נגדי (2016) במוזיאון תל אביב; מחברת הספר 'זיכרון למעשה' בהוצאת Actes Sud ומוזיאון תל אביב לאמנות.
באוקטובר 2017 זכתה בפרס לנדאו לאמנויות.

נחמה לבנדל יוצרת בסטודיו לבנדל-בלוך בעין הוד. בספטמבר 2017 הוצגה תערוכה מעבודותיה ב- Galerie Bilder Bathge בארפורט גרמניה.