הפסיפלורה / גיחות אבי

אחרי מות אמי הגיע שעמומו של אבא שלי, כל יום מחוץ לביתי. בשעות יום צעירות היה בא עם הטנדר הלבן, או שהטנדר הלבן היה בא עימו. למעשה, הוא הגיע הרבה על הקטנוע. ואז התקשר, או צעק לי בשמי, או שָׁרק, או רק פילח את האוויר, ואני, אחרי כל צליל-שלא-אותת לי על בואו, יצאתי מן הבית. ובאמת, לזכותי ייאמר: מעולם לא לא-יצאתי מהבית. מעולם לא שמעתי את צליל בואו והחלטתי, למשל, מתוך קהות לב או חוסר מרץ, לתת לו לחכות תחת העץ, תוהה ועצבני. נהפוך הוא, יצאתי מהבית בכל עת שבא. גם כשזה היה כרוך בלצאת אחרי המקלחת, לפני המקלחת, ישר מן המיטה, להותיר שם אישה, להותיר סתם שמיכה, באמצע הקפה, ברתיחה של הקפה, בין כך ובין כך: תמיד יצאתי. ניגשתי אליו. כי אין הרבה תנועות אפשריות מול אב משועמם. אז היינו נעמדים כשני תרנגולים מחוץ לביתי בפינתו של הרחוב. ככה עמדנו, למעשה, תחת המון שמים, בכל מיני פינות רחוב – כי עמידתנו לא היתה תלויה בפינת רחוב כלשהי, וכי לעולם לא היינו עומדים בתוך הבית.

נפגשנו במרחבים שלעולם לא היו בם סידורים לישיבה. במגרשי חניה וברחבות עפר. היינו ניצבים ומנסים להחליף בינינו מילים. להעביר דברים משפתי לשפתו: לפעמים הוא התבלבל ופנה אליי בשם אחותי, לפעמים הוא התבלבל ופנה אליי בלשון זכר, אם לזוגתי קראו הגר הוא קרא לה הדר, אם קראו לה הדר הוא קרא לה סמדר; בסוף כל זה, הייתי נסוגה חזרה אל ביתי והוא היה נוסע בכלי התחבורה שבו הגיע וכך הלאה.

אלה היו גיחות בלתי מוסברות, שבנחישות דהרו אל הקבע, שבלי עכבות שאפו לריטואל. בהתחלה, כשהגיע לבקר אותי רק פעמיים בשבוע, לא מיד נוצקה הֲבָנתי. אבל אט-אט, כשהצטמצמו המרווחים בין ביקוריו, בהחלט גיליתי שעליי לצקת הרגלים חדשים נוכח נתוני המציאות המשתנה: אבי מבקרני כל יום. זה היה לעובדה. המנהג השתרש ביעף ושטף אותי איתו אל הרוטינה. כבעלת רוטינה – צברתי משקל. נשימותיי נעשו לאנחות. ניטלה ממני גמישותי. נעשיתי בלתי מיידית. ובאמת, כל יום ביומי, בפאתי השכונה שבפאתי העיר שבה גרתי, מן הרגע שקמתי ועד שעות הצהריים המוקדמות, הכנתי את נפשי ואת גופי לזינוק אל המפתן (מלבד זאת, הוטרדתי משני דברים שנראו לי עיקריים: לטאטא את שביל הגישה לבית ולהשקות את גזעה של הפסיפלורה, שקיבלתי בירושה מן הדייר הקודם; למרגלותיה ובצלה נפגשנו אני ואבי לאמת את יחסינו).

ככה. כל הימים. ללא יוצאים מן הכלל. מלבד ימים שבהם ירד גשם שוטף. אך לא היו הרבה ימים בשנה שבהם ירד גשם שוטף. אני יכולה לומר שבמרוץ הזמן כבר לא ידעתי מהו רגע לבד, אך למען האמת, רוב הזמן הייתי לבד; ואני יכולה לומר שמרבית הזמן חשתי ששעמומו של אבי יכול להגיח בכל שעה מכל נחיל. אך למען האמת, הגיע בשעות די-קבועות, עם הוֶוסט והקיסם, ועם הטנדר שבאחוריו עוד שכנו הכלים, שפעם, כשעוד היה טכנאי, תיקן איתם מקררים. אם היה זה יום שמשי חיכה תמיד תחת העץ.

אבל למרות הניחוח ההרגלי והחוזר, תפסו אותי גיחות אבי במצבים שבהם לא הייתי נכונה. בחלומותיי בהקיץ. ברגעי המראה. באמצע כתיבה. בעייפותי. לפעמים עוד לא התעוררתי כראוי וכבר הטלפון צלצל. ואפילו שהדבר האחרון שרציתי היה לקום לקראת מה, לא הצלחתי להעמיד את פניי ישנים. הייתי קמה, אוספת בשתי ידיים את המכשיר, מחליקה עליו את האצבע ועונה ברטינה: "אני באה". בשניות שבהן התארגנתי לצאת עוד הייתי מנסה לאסוף במהירות את שלוותי שהתפזרה לה ברגע לכל העברים, ניגשת לראי לוודא שהשיער שלי נראה בסדר, אבל אז, ברגע שיצאתי אל שביל הכניסה, היה אומר לי אבי איזה משפט שהיה מוריד לטמיון את כל מאמציי.

עד הגיעי למקום שבו עמד הייתי מנסה להרים ולהצר מעט את מכנסיי, לצעוד בקצב המידה הנכונה, להעביר עוד וִיש על שערי. והוא, כשהגעתי, לשם הרגיעה, ביד אחת ליטף לי את הראש. אז נתן לי אגס, נתן לי במבה, נתן לי תפוח, נתן לי סנדוויץ' עם טונה ובצל, נתן לי תפוז דם, כי בדיוק היה אמצע פברואר, משמע תקופה מצוינת של תפוזי דם. ולכל אלה הנהנתי, מלמלתי תודה. אם נחה הרוח, פטפטנו על פוליטיקה, על כדורגל, על בני המשפחה של אמי, על אחותי. ולרוב סתם התמהמהנו במחוות דיבור ריקות ומהירות. קוצר סבלנות וקושי להביע רצון לקרבה עודדו אותנו להותיר את הפגישות חטופות, חסרות משקל. קיימנו אותן בדוחק. אולם כובדו של ההרגל נחשף בעת החריגות ממנו. אז הוא מתחוור, מזדהר, נעשה תמוה. מלוא חיוניותו מתגלה רק בעת ההשתבשות.

לא סוד הוא כי גיחות אבי התעבו והתקשו עליי. בעיקר ברגעים שבהם תפסוני כשלא הייתי לבדי. לעתים ביקר אותי בלימודים, ואם היו מסביבי אנשים הייתי צריכה להמציא תירוץ מדוע עליי ללכת. פעמים מעטות, לאנשים מעטים, סיפרתי את האמת. בבית, כשביקרוני חברים, ביקשתי מהם לחכות רגע, ואמרתי שתכף אחזור. אם נחתה זוגתי לשעבר על הספה בסלוני, ובאותו רגע החלל דהה, והחיבה לא הצטברה, והתאמצנו להנדס שיחת עדכונים כפי שניתן לדמיין שיחה בין מאובן לאוויר (כשאני המאובן), צלצל אבי, בדיוק כשכל החלל התפנה אליי כדי שאעדכן במצבי.

באותו רגע התלבטתי אם לענות, אבל שוב ידעתי, חזק למדי, שאם לא אענה עוד אתחרט על אי-המענה, ושוב לא ניצבה בפניי עוד אפשרות זולת לענות. על כן עניתי. אבי בישר לי שהוא בחוץ. אני אמרתי שאני באה אבל לקָצָר, כי יש אצלי אורחים, והתענגתי על המשפט: "יש אצלי אורחים". בחוץ, הוא שוב נתן לי סנדוויץ', רק אחרי שנגס בו ביס. שאל, "כמה כסף יש לך בכיס?" עניתי שיש, אפילו שאין, ואף על פי שהיתה לי אורחת אחת שלא מי יודע מה התאוותה לחזרתי, שוב הזכרתי בקוצר רוח את האורחים שלי ברבים, שיושבים וממתינים בסלוני. אבי נחרש, אמר לי: "טוב, תלכי להיות איתם", ואני חזרתי את דרכי.

כשלא היו אנשים בבית, ביקש אבי להיכנס לשירותים. כשסיים להטיל את מימיו, הבנו שתמה הפגישה לחלוטין, ולפיכך כל שנותר לי היה ללוות אותו אל הדלת. על סִפה של הדלת, על פי רוב, אמרתי לו תודה, ובשביל הכניסה היה מתכופף כדי לא להסתבך בענפים. יום אחד, כשהייתי בניע לא ניע תחת מעטה של צל, ולידי עמד אבי, העצלות נעשתה לאויב הכי מסוכן שלי. וכשנפגשנו הייתי כולי קצרת רוח ודאוגה לשוב אל ביתי ואל ענייניי מהר ככל האפשר. אבי, שהיה להוט בדיוק לספר לי דבר מה שהתרחש רק אתמול, המשיך להעלות חוויות: "מה זה? זאת לא היתה צרעה! זה היה דבור ענק!" אמר בקול נסער. בי לא נרקמה שום חיבה. עד כדי כך שבתוכי אמרתי: "כן, צרעה הלוא היא ממשפחת הדבוראים"; נקרעת בין דמותי העומדת על החידוד הזואולוגי הזה לבין השתיקה, בחרתי בשתיקה, אך גם אם בחרתי בשתיקה ברור היה לי שתכף תנחת עליי תרעומת. כל כך בקלות מתגבש הרצון הפנימי והבלתי מובן להכניס –

בכל שאלה שאבי שאל אותי, סבלנותי הצרה עוד יותר, ויריתי תשובות קצרות וחמקניות כמו גרגירים. מכאן, דברים נדלקו בגץ. בעולם המקביל: אבי נעלב ממני, אך בעולם הממשי: קילל אותי. אמר לי בשטף של שנאה: "כל החיים את שמה על כולם קצוץ. לא פלא שכולן בורחות לך". בעולם המקביל: נעלבתי. בעולם הממשי: נבלעתי בעלבוני. בכיתי. חתכתי בלי שלום. בלי מחווה. בלי מבט. חזרתי אל שביל הגישה לבית. הלוך ושוּב הלוך.

כי מה קרה, גם דמי יודע להיעשות לערפל. ובמאית הרגע חזרתי על צעדיי מפתח הדלת, וצעקתי מתוך פקעת הוורידים שלי, לפני שהוא נמלט סופית אל תוך רכבו: "חוץ מאמא, מי היתה מתקרבת אליך בכלל? אף אחת. היית נשאר לבד כל החיים". גם הילדוּת שבי עייפה ממשחק האכזריות, ובאופן עקרוני נטיתי תמיד לקבוע שהוא יותר אכזר. אחר כך, בתוך החדר, אני מבהירה לקירות שאני לא מוכנה שידברו אליי ככה.

אחרי המריבה הזו אני ואבא שלי פסקנו ממנהג פינת-הרחוב. נכון יותר לומר שאבי חדל ממנהגו, שכן אני לא שיניתי שום דבר ממנהגי. ובכל זאת היטב ידעתי שהוא, על אף מעטה הפנים של האב הכעוס הזה, מסוגל להגיע ולרחרח סביב ביתי. עלול בהחלט לנבוט בכל רגע מבעד לחרכי הפסיפלורה. לרבוץ תחת עץ רזה ענף, על המדרכה הוורדרדה, או על העפר הצהבהב, או איפה שלא יהיה, עם קיסם בפיו, פותח את תא המטען, מחפש משהו, ממלמל משהו, לא מוצא משהו, מתרגז משהו, ממהר משהו, מסתרבל משהו, ואני, מצדי, לא רציתי בשום פנים ואופן להעניק לו את הסיפוק לראות אותי. על כן, התבצרתי בתחומו של הבית. מדי פעם השקפתי מבעד לתריס, וחוץ מזה הותרתי את מרבית החלונות סגורים. כך עבר עליי כמעט שבוע מבלי שיצאתי לחצר אפילו פעם אחת. חדלתי לפזז בתוך חדרי, לא טאטאתי את שביל הכניסה, לא השקיתי את הגינה, חשתי עקובה, ריכוזי נפרע, כל עניין שחשבתי בו חשבתי בו למחצה, רוקנתי את המקרר ואכלתי כל דבר שהיה נראה לי בו בר-אכילה, לאחר שסיימתי כמעט את כל תכולתו שתיתי המון קפה, המון מים, ולפנות ערב אכלתי תמיד פרוסת לחם מרוחה בחמאה.

יום אחד הזמנתי את חברתי לשעבר לבוא להתארח, כי לבדי כבר הוצף על גדותיו. כשהיא נכנסה הצעתי לה קפה, אך היא ביקשה תה, ואחרי שסיימה ללגום אותו הלכנו לחדר ויחד ניסינו להגיע שוב, כמו פעם, אל להט הדברים. כשהורדנו כבר חולצות, והתחלנו חיש להתלטף, ודברים אכן עלו אל על – מבלי שליטה הפסקתי את פעולתי; היא הרימה אליי את ראשה בתמיהה, ואני אמרתי: "אני מתנצלת שאני עוצרת אבל אני מוכרחה לשאול, מכל מיני נסיבות שלא אפרט עכשיו, אני לא יכולה להסתכל בחלון, את יכולה להגיד לי אם יש שם מישהו שעומד בחוץ לבדו?" אחרי בלבול שלה וניצוץ של התגבשות-טינה-קלה כלפיי, היא בכל זאת התרוממה, מתחה את צווארה והשקיפה מבעד לחלון, ואחר כך אמרה: "לא, אני לא רואה שם אף אחד", ואני שאלתי: "את בטוחה? אין שם אף אחד שנראה חסר סיבה מאוד? מסתרבל במעילו? בלוע בשעמומו? מעורר רחמים בפני הציפייה שלו?" היא לרגע השתתקה, ולאחר מכן אמרה שאני מתנהגת כמו פרנואידית, ושאם אמשיך לא לצאת מן הבית הפרנויה שלי רק תגבר, "זה מה שאת רוצה?", שאלתני. אחר כך לבשה את החולצה והלכה.

נשארתי במיטה לבדי וחשבתי על דבריה של זו שהלכה. הפתיע אותי הקושי לגדר את רצוני. כי באמת, זה מה שאני רוצה? לתת יד למנהג ההישחקות ההדדית? שמעכשיו כל יום נעמוד, נסכין ונתאבל כשני שרכים בפינת הרחוב, כשרוח אמי מרחפת מעלינו כענפה? ובכל יום אהיה ערוכה אל הזינוק היומי? הוא יתבוסס באלמנוּת ואני אתבוסס ביתמותי? אך כפי שנחרדתי אל מול המחשבה שהרגל זה לא ידע קץ, כך נחרדתי עכשיו אל מול המחשבה שהנה הוא התפוגג לי בידיים. הבנתי שעליי לגבש החלטה, וחשתי שכל בחירה תאלץ אותי להכריע בין קשר הדם לבין הקשר עם העולם.

ככה המשכתי להעביר את הזמן במיטתי עד שהגיע הליל המתגלגל. נרדמתי מרוב תסכול שלא מצא תרגום למעשה. וכשעלה אור היום בחלוני, שוב שמעתי כבחלום את פילוח האוויר המוכר. והנה, באופן כל כך פשוט, שוב עמדנו, שני ראשים, תחת עץ רזה ענף, בלא הרבה מילים. שוב תלשנו בשינינו ג'בטה שחורה, טחנו עם הטוחנות ולעסנו יחד את הזמן. שוב בלענו, פטפטנו, אך במינונים עדינים. שוב ידענו להדק את החיבה, שוב ידענו לנרמל את סערות הלב והריבים, ובכל מילה שלא אמרנו חשתי איך נובלת בי תשוקת ההכרעה מליל אמש, איך מתפוגגת בי הכמיהה לוויתורים. אחרי כן נפרדנו בשלום נמהר, ושבתי אל חדרי.

בינתיים, מצדי, החלטתי לדרבן את הפסיפלורה להתעבות ולהתעבות על לוחות העץ, והרגשתי יותר ויותר איך היא קמה לתחייה כגולם על יוצרו. ועד ששמחתי על שנתנה לי תחושת פרטיות מן המדרכה הכה נשקפת, ועשתה אותי קצת יותר אטומה לרחוב, הגיע יום שבו דפק השכן על דלתי והתלונן על היפרעותה. הוא דרש שאגזום אותה מפני שהיא חוסמת את שביל הגישה לבית. הנהנתי לדבריו, הבטחתי לו שאשתלט עליה, ובאמת, כשהבטתי בפסיפלורה זיהיתי בה מידת מה של גוזמה. היא היתה פראית ועסיסית, כוחנית וחסרת תקנה, גועלית ופתלתלה, אבל איך אסביר זאת לשכני? לא הייתי מצויה בשעה שבה יכולתי לגזום דבר מה עם כל כך הרבה תשוקה. וכך היה: היא התפשטה, לפתה, ערסלה, ליפפה, חדרה מבעד לזגוגית, ניבטה מעל המיטה, ובקיצור, חָלְשָׁה על כל מקום, עד שקשה היה לזכור שמקורה הוא גזע אחד, יחיד, שבוקע מן האדמה. בקיץ היא הניבה פירות, ולא התענגתי עליהם מי-יודע-מה.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2020
דימוי: תמר אטון, מתוך איך לכלוא שד