הצעיר שאיבד את פָּנָיו

– תראו תראו. השכנה הגיעה. תגידי, מי מאוהב אצלכם בבית?
כך סנטה אֻוּם זַכִּי בשכנתה יחד עם צווחת העורב השחור. היא המשיכה לשוטט בהצטעצעות ובשוויון נפש כאילו הייתה בסמטת הרחוב לבדה כשאפה מזדקר אל על, כמי שמאיימת בנקמה על כל התערבות בענייניה. אֻוּם שַׁעְבָּאן ענתה לה בברכה כשהיא נאנחת וקופאת על מקומה:
– אַלְ-סָלָאם עָלַיכֻּם.
היא מלמלה את המילים והתכנסה בעצמה, כדי שעיניה של אֻוּם זַכִּי לא תינעצנה בשקיות הגדושות במנת המצרכים השבועית שסחבה מן השוק.
–לא. לא שום דבר. רק שמשעות הבוקר בוקעת מאצלכם מוזיקה רועמת, אמרה אֻוּם זַכִּי.
השקיות נותרו תלויות על קצות אצבעותיה ולמרות משקלן הכבד היא לא רצתה להרפות מהן כדי שלא להשאיר לאֻוּם זַכִּי פתח לשיחה מאולצת.
– או. זו בטח הִנְד. היא אוהבת ללמוד עם מוזיקה. את יודעת שעכשיו זו תקופת בחינות הגמר.
– אתם חיים בבית של אמנים. אשרי מי שדעתם פנויה…
בעודה אומרת את הדברים, ניערה אֻוּם זַכִּי מגבת גדולה והתיזה לכל עבר רסיסי מים, שלא החמיצו את פניה של אֻוּם שַעְבָּאן. "אנא ממך" סיננה אֻוּם שַעְבָּאן בסלידה שלא הצליחה להסתיר והזדרזה להסתתר מאחורי קיר הבניין.
– אללה ימחל לכם.
– אללה ימחל לנו על מה, אינשאללה?
– על המוזיקה.
– מה עם המוזיקה, אינשאללה, היא אסורה?
– כמובן אסורה. חָרָאם! המוזיקה מביאה את הבן אדם למעשים לא טובים!

בעודה מדברת אזרה אֻוּם זַכִּי את כל כוחה כדי לכבוש את הצחוק שהתעבה במעמקיה כיוּרָה רותחת ואיים לפרוץ החוצה. המילים האלה העלו בה אסוציאציות וזיכרונות מן העבר, שעקבותיהם מעולם לא נסו, לרבות רפיסות אחוריה הרחבים והעדרו של גבר מחייה וממיטתה. מעיניה הבזיקו ניצוצות של חיוך וגעגועים לאותם ימים רחוקים. אולם לבה נמלא טינה לגלגל הזמן שלא עוצר מלכת ולא נתקף מעולם תרדמת או הרהורים ממושכים, חי ופועל את פעולתו ללא הרף על הַבְּרוּאִים, חורט על גופם את סיפוריהם, ולא חש כל חובה לחרוט את סיפורו על גופו שלו.
אֻוּם זַכִּי חשה בזווית פיה את אותו זיק חשמלי שהכירה בעבר. היא מעולם לא נפרדה ממנו, כשם שלא נפרדה מן המצולות הרגשיות שאליהן צללה במשך השנים. את הסודות הכמוסים ביותר שלה, מכל אותן שנים, נצר בקרבו עץ התאנה הנטוע בין ביתה ובין בית משפחת אל-מוע'רבי ואלמלא החום המהביל וצריבת הרוח העומדת, היו נחשפים קבל עם ועדה.
אֻוּם זַכִּי התנערה מן הזיכרונות החמימים והחליטה להשלים את מסכת הקללות והגידופים מאוחר יותר. היא שמעה את אֻוּם שַעְבָּאן אומרת:
– מי אמר את זה? ממתי הפכה המוזיקה לאסורה? זה לא כתוב בקוראן ולא מוזכר בחַדִית'. מאיפה הבאת את הדיבורים האלה?!
למשמע דבריה של אֻוּם שַעְבָּאן הזדקפה אֻוּם זַכִּי וחזרה להליכתה המצטעצעת:
– יא סֶת אֻוּם שַעְבָּאן, זה חָרָאם. כך אמר במפורש השייח' אל-עד'ם בשעה השבועית שלו בטלוויזיה. הוא הזכיר חַדִית' מוכר, שבו נאמר שמוזיקה זה חָרָאם. למה את לא מאמינה לי?
– משום שהדברים שלך בלתי מתקבלים על הדעת, יא אֻוּם זכי. הרי נאמר: תקלו ולא תקשו! הם מונעים מאנשים את שלוות הנפש. המוזיקה מביאה את שלוות הנפש הגדולה ביותר, וחוץ מזה החדית' הזה מזויף. יעני: לא נכון!
– אחותי, הדת לא אוסרת על האישה לחשוף את גופה?!

השאלה האוטומטית הזאת של אֻוּם זַכִּי, שלוותה בתנועה לא רצונית של ירכה השמאלית, הטריפה את דעתה של אֻוּם שַעְבָּאן. מגרונה נפלטה שאגה של זלזול, כאילו הייתה לביאה החושפת שיניים מול כלב המחשיב את עצמו לאריה. היא נטשה את נקודת המפגש בין שני הבתים, מסננת מחרוזת של קללות על כך שאום זכי העזה לכרוך יחד את שתי הסוגיות. את האיסור על המוזיקה ואת סוגיית לבושה שלא תאם את ההלכה האסלאמית, למרות צניעותה הרבה ומידותיה הטובות.
כאשר הגיעה לביתה, היא שמטה באחת את השקיות מידיה, ניגשה לחדרה של הִנְד והשתיקה בכוח את המוזיקה.

– מה קרה סָנָאא'. מי עצבן אותך, שאלך להראות לו?
אבו שַעְבָּאן התיק את מבטו ממהדורת החדשות ופנה להחליש את מקלט הטלוויזיה. אחר כך קרב אל אשתו שאמרה:
– זאת אֻוּם זַכִּי.
– אם בזה העניין, שפתיי חתומות. אפילו הגיבור עַנְתָר אִבְּן שַׁדָאד לא יכול עליה. ספרי לי מה קרה אינשאללה, שוב רבתן?
אֻוּם שַעְבָּאן החלה לפרום ולקרוע את השקיות, מסדרת את תכולתן במזווה ובמקרר בקדחתנות ובקולניות עד כדי אובדן חושים.
– היא אומרת ששמעה שהשייח' הזה עד'ם מזכיר חדית' שלפיו המוזיקה היא חָרָאם!
– זה מַכְּתוּבּ!
– מה יש לכם כולכם? גם אתה מאמין לשטויות האלה?
– זה מה שיגידו עלייך אם תנסי להתנגד להם. זה מַכְּתוּבּ. כל דבר שכתוב בספרים מאמינים לו, כי הוא מַכְּתוּבּ.
– לאיזו רמה מגיעה הבערות אצלנו?
– הצרה היא שאם תנסי להרים ראש ולהתווכח לא יקשיבו לך. הם יפקפקו באמונתך ויתרחקו ממך.
– אז מה עושים? לפי דברי אלוהים "המצווה היא במתן חסד ובאיסור על המגונה". והבערות לדעתי היא המגונה ביותר!
– אבל הנביא גם אמר "דברו לאנשים כפי יכולתם", וכשאסר על האלכוהול, הוא הנהיג זאת עקב בצד אגודל, לא בבת אחת. עכשיו אנו חיים את עידן הַג'אהִלִיָּה השני שאולי קשה יותר מן הראשון. מוטב כבר שלא יהיו מוסלמים.
– אז מה עושים?
– לא עושים. הכי טוב שתתעלמי ממנה. כאשר את שומעת אותה פותחת בשיחה על הדת ומצטטת שייח'ים מן הטלוויזיה, תתגברי על עצמך ותתרחקי.
– אבל זה מה שהאנשים חושבים, שזוהי הדת!
אֻוּם שַעְבָּאן שיהקה שיהוק ארוך וגררה כיסא כדי להתיישב עליו. ממבטיה ניכר שהיא מעכלת לראשונה את העובדה שיש המבינים את האמונה אחרת ממנה, ושאין לה מרחב פעולה – לא לוויכוח ולא לשינוי.
– ומה שהכי מדהים הוא שאחת כזאת… מותחת עליי ביקורת כי אני לא לבושה בלבוש מסורתי…
אבו שַעְבָּאן התבונן בעיני אשתו שנצצו מעוצמת הכעס והדמעות שכבשה בעיניה. הוא הבין את המקור למצב רוחה המרדני ורכן אל חיקה. הִנְד שמעה את קולה העבה של אמה, השוחה בדמעות שפרצו והתנפצו לכל עבר. היא התקרבה אליהם בשקט, מצפה לראות כיצד ימשה אביה את אמה מן הבאר העמוקה.

– סָנָאא' תסתכלי עליי. אני אומר לך תסתכלי עליי. פעם אמרתי לך תתלבשי?
– לא …
היא ענתה בעודה מוחה את עפעפיה, ואחר כך הוסיפה במהירות על מנת להקדים את בעלה:
– מה שמשגע אותי זה שאחת כזאת שוכחת מי הייתה בעבר. ואילו אני צריכה עדיין לשמור על כבודי ולהצטדק. אני אזכיר לכולם מי היא!
– כולם יודעים מי היא ומי את. הכי טוב שתתעלמי מאנשים כאלה.
– לא יכולה. לא יכולה…
– אם את רוצה להילחם, אז תְּפַדְּלִי אבל בעניין הזה את לבדך.
אבו שַעְבָּאן התרומם מאצל אשתו והוסיף:
– יגידו עלייך שאת משוגעת וכופרת. הִנְד, תשימי יַאבָּא קצת עַבְּד אל-וַהָאבּ…
– מה אתם רוצים לשמוע?
– כל דבר שתבחרי. ותגבירי את הקול כדי שאמך תירגע והשכנה אֻוּם הבערות הזאת תידלק עוד יותר…
– מה אתך היום? במצב רוח עליז. הכול טוב, מה נהיה?
שאלה אֻוּם שַעְבָּאן אום שעבאן ובחנה את בעלה אשר חזר אל הספה ואל החדשות.
– קלאודיה שיפר התקשרה אליי.
– באללה, קלאודיה שיפר בכבודה ובעצמה ולא המזכירה שלה?
– מה לדעתך רוצה הבן אדם, לראות את הפנים היפות שלך ולהישאר מצוברח?
הִנְד השמיעה צווחה משולחן הכתיבה שלה לנוכח חזיון האהבהבים שבסלון.
– מי יגיד לה, אתה או אני?
– ביטלו לה את השעות הנוספות בבית הספר.
– אין כוח ואין אֱיָיל אלא באללה, מה נעשה?
–– מחר אללה יאיר לה את הדרך. הִנְד, תגבירי קצת יַאבָּא את המוזיקה.

עַבְּד אל-וַהָאבּ: "אחי, המדכאים חצו כל גבול…"

גרנטה 1 – גבוליות | מאי, 2014
פרק 6 מתוך זהייה קונדוס הצעיר שאיבד את פניו. בערבית: زهية قندس الشاب الذي فقد وجهه
תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני
דימוי: תמיר שר, 2014