הקוראת

פשוט

הכול פשוט. משמרת בוקר מתחילה בשבע, משמרת ערב בשלוש ומשמרת לילה שעה לפני חצות. אחראית משמרת יושבת בראש השולחן, היא אישה מבוגרת, זקנה משנותיה, מקבלת ומעבירה שיחות למשמרות.
ביום שולחים מהמטבח כריכים, משמרת ערב יורדת לאכול בחדר אוכל עובדים אבל האחרות הפסיקו, מוותרות פשוט. המנהלת אוכלת בחדר אוכל אורחים, בטנה מצופה סוכר, לחייה תפוחות, ידיה מרשרשות והיא משלחת לכל מי שצועד מולה חיוך נכון, פשוט. משמרת בוקר מגיעה בזמן, אוזניה פקוחות, ידיה מהירות, משמרת ערב צעירה ממנה, צוחקת בקול, רק משמרת לילה חומקת מהעין. בחצות היא נוגסת בפירות מצלחת ששולח לה הטבח, לועסת ומוותרת, עונה למטלפנים מתוך החשכה.

פשוט, פשוט.

אין חלונות, רק שטיחים מקיר אל קיר, מערכת פניאומטית פולטת בבוקר מברקים שנשלחים מהקבלה. תשעים אחוז תפוסה, מבשרת האחראית, עוד אורחים יגיעו. היא מכירה את כולם בשמם, את הקבועים בפניהם, וכל ואוצ'ר שנשאב פניאומטית נשלח אל ידיה, היא אחראית פשוט. משמרת בוקר מחייכת, החודש יהיה בונוס, היא מבשרת למשמרת ערב כשהן מתחלפות, זו מתבלבלת ומחברת שיחה לאורח לא נכון, מתנצלת ומסמיקה. רק למשמרת לילה לא אכפת מי בא ומי מצלצל, היא עושה דברים שאיש אינו יודע ובבוקר היא מחליפה בגדים, מנקה פירורים מהדלפק ויוצאת לגלי החוף. במאי מפורסם מגיע, אחראית משמרת פותחת וסוגרת סיכה על חזה, מתרגשת פשוט. קרוון ענקי מנסה לחנות לרוחב החניה, משמרת בוקר יוצאת להשקיף ממרפסת קטנה ורואה איך הבמאי יורד ראשון ואיך שחקניות בוקעות מהקרוון, בהירות ורזות כניירות. משמרת בוקר לא מצליחה להתאפק ומזמינה מעלית לרדת לקבלה, אבל כשהדלתות נפתחות שלוש השחקניות עומדות, זגוגיות, והיא עולה איתן קומה, נצמדת לקיר ויורדת בקומת המנהלה, מצחקקת כמו בתולה בחברת גברים.
פשוט חורף וההתרגשויות מעטות. מנהל כוח אדם מתקשר לחדר המנהלת ומבשר שהקוראת תגיע היום. המנהלת נרגשת, נעמדת ויוצאת מחדרה, אחראית משמרת מסתובבת כמחוג בשעון, אצבעותיה מורות למשמרת בוקר להתיישב בכיסא והיא תיקח את השיחה, היא רוצה להקשיב למנהלת פשוט. משמרת יום מדברת בצרפתית לתוך פומית ועיניה תוהות, חסרה לה מילה, היא מנסה באנגלית, מתקנת וצוחקת, אחראית משמרת מתיישרת בכיסא הקטן, זה מביך פשוט. המנהלת פותחת דלת זכוכית ומספרת על התפקיד החדש, הקוראת, אבל לפני שהיא מספיקה לסיים נכנסת צעירה חיוורת, מניחה תרמיל חבוט על הרצפה, מתכופפת לתיק ומתרוממת, עברה דירה פשוט. המנהלת רוצה להגיד משהו אבל חוככת, אצבעותיה נוקשות על העץ, פשוט אין לה סבלנות. היא מביטה בתרמיל השמוט, בפנים הסתורות, ומרשרשת במחרוזות שעל לבה.
תכף הבוקר תם, ומשמרת ערב מתקרבת, משמרת בוקר עייפה, הדברים שקורים לה, רק היא יודעת. היא אוספת צעיף ויורדת במעלית, מציצה בעין אחת בבמאי מפתח המעלית הנעצרת בקומת הלובי, יורדת לקומת המרתף ויוצאת אל הים. שמש מלבינה את החוף אחרי הגשם והיא עומדת מול השובר, מביטה בגלים מתרסקים, פשוט.

יפה

החוף יפה מהבתים, הבתים יפים מהרחוב, אבל היפה מכול הוא הים. שמים עומסים על גלי האופק, עופל בין מים לשמים. הספינה של אייבי נתן משפרת מיקום לשידור, נחבטת בין הגלים. שחפים עומדים על אבני השוברים, כנפיהם צונפות, הדגה רבה היום, עולה כקצף, אבל קר היום, השחפים מחכים. האור יפה, גשם שוטף את הבניינים, לו רק היו לקירות עלים. אין עץ ואין פרח מול הים, עצי השדרות רחבים ויפים רק בשדרות וברחובות הפנימיים, אבל הים, הו הים.
משמרת בוקר מתיישבת על אדמה רטובה, מהודקת, מניחה לחול ללכלך את אחוריה. היא חולצת את ידיה משרוולי סריג ונותנת לרוח לעוף בשערה. איך הסתבכה קודם עם האורח הצרפתי, רצתה להסביר לו שההודעות יחכו לו בחריץ הדלת ולא בקבלה אבל שכחה את המילה, חריץ. ברווח שבין קו הגב לישבנה נגלה פס הגוף, ורוח החורף עושה את העור חידודין חידודין. סוכת המציל מוגפת, מעטים ההולכים אל הים, צבע החול כסוף כקשקש ורק שערה של משמרת בוקר מזהיב. יפים פניה של משמרת בוקר אבל ידיה קפוצות, קומתה קצוצה, כפותיה טבועות בין אדווה לאדמה.
תייר יורד מכיכר בטון, מקפל את שולי מכנסיו, שולה נעליו בידיו והולך על קו החוף. עוד מעט יעבור לידה והיא מנגבת את דמעותיה, יפה היא לרגע. אבל התייר סובב מאחוריה, מתרחק ופוסע בנחשולי החול, לשווא ניגבה את פניה. שמש ראשונה יוצאת, שולחת קרן מבין ענני האופר ללב הים, בעוד שעה ירד החושך, הימים קצרים, משמרת בוקר נעמדת ופני חול מצוירים על מכנסיה.
היא עוברת את בניין המלון, עכשיו נראה כמו חומה עצומה, והיא עוקפת אותו מדרום, קטנה היא לנוכח גובהו, כמו נמלה היא הולכת בכל יום בדרך הזו, נעה דרומה ואז מזרחה, חוצה כבישים והולכת על מדרכות, עד שהיא מגיעה לבניין ישן, קטן בדיוק למידותיה. משמרת בוקר נכנסת לחדר המדרגות הפעור אל הרחוב, נמוך מעט מן המדרכה, חושך מתחיל לרדת על העולם, חשוך עוד יותר בגרם המדרגות, היא עולה וחול נושר מנעליה, דק ורטוב, נזרה אחריה, מדרגה, מדרגה. בקומה השלישית היא עוצרת, נשימתה פרועה, פניה אדומות מרוח הקור. רגע ארוך לוקח לה למצוא את המפתח בתחתית התיק, אור הגרם נסגר בדיוק כשהיא מנסה לפתוח את המנעול, עצבים, היא נושפת. משמרת בוקר מתנאה כשהיא כועסת, אז שערה מתבדר, עיניה יורקות, עורה מתהדר בחום. גם כשהיא צוחקת היא יפה מכולן, שיניה יפות, שפתיה גדולות, וצחוקה מתגלגל עד שאחראית משמרת מניחה ידה של פיה, מסמנת לה שהאורחים מקשיבים אבל צוחקת בעצמה, שכמותיה רועדות.
משמרת בוקר מדליקה תנור חשמלי, סלסולי המתכת מתלהטים, בינתיים היא נכנסת להתקלח. מוקדם בבוקר הדליקה דוד ועכשיו מחכים לה מים חמים, היא מתפשטת בחדר האמבטיה, ושיירות של חול זורמות מכפותיה אל חיק הדוש. רעמים צורחים ברקיע, משמרת בוקר נזכרת בסיפור שסיפרה לה משמרת לילה, על ברק שחדר בית, היא חושבת לרגע וסוגרת את ברז המים, ועורה עוד פושר.
יפֶה, שותפתה איננה, השאירה לה דירה סדורה. משמרת בוקר מביטה במטבח, בפוסטר על הקיר, יפה השטיח שקנתה בשנה שעברה אבל היפה מכול נראה בחלון, העיר, מוארת בברק, לבנה.

ככה

ככה היא אוהבת, נקי, לבד, בחורף. צלצול טלפון פורם את המחשבה, לא לשווא התקלחה. עוד מעט יגיע, הוא פנוי לחצי שעה-שעה ככה. משמרת בוקר קמה ופורמת שערה מול המראה, מזל שלא חפפה, השיער מריח ממלח אבל היא מסרקת את מחלפות ראשה והן מחליקות קווצה, קווצה. כבר מזמן אמרה לו שאם הוא בא אז שיבוא לפני הלילה, לפני שהעייפות פושה בחשק, בייסורי מחר. ככה הוא שלה, לשמוע חלומות של אחרים, לחלק את עצמו לעצמים. ככה היא אוהבת, שהוא בא ומיד הולך, שהוא מראה אבל היא אינה נראית, יותר פשוט ככה.
שוב צלצול והיא מפסיקה לסרק, מתיישבת על כורסת הצמר, מה עכשיו? היא עונה, חושבת שזה הוא, אבל קולה של משמרת ערב שונה. את חייבת לבוא, היא מתרגשת, הבמאי והשחקניות עורכים ערב לעובדים, ככה פתאום. ידיה של משמרת בוקר משחקות בכבל הטלפון, מה, היא לא מאמינה, איפה, היא חוקרת. בדיסקו, מספרת משמרת ערב, ומשמרת בוקר מדמיינת איך עיניה בורקות ככה. אני באה, היא אומרת, סוגרת, ממתינה שנייה ומרימה את האפרכסת מחדש, ושוב סוגרת. איך תודיע לו, מה, היא מפגרת, הוא כבר יצא. משמרת בוקר נעה מהסלון למקלחת, מהשירותים למטבח ומחליטה.
היא כותבת לו פתק ומצמידה לדלת, אבל כשהיא הולכת התיק שלה נוגע בדלת, מסיט את הדבק מהנייר והפתק נושר ונופל לרצפה ככה. אחר כך הוא בא ולא מבין, דופק על הדלת, מצלצל בפעמון, נמאס לו ממנה, משוגעת על כל הראש, הוא נוגע במבושי מכנסיו והולך, אי-אפשר ככה.
ככה היא אוהבת, כשהיא חוזרת מרצונה, כשהיא בוחרת בעצמה, ככה. הבמאי עומד בזווית המסדרון, מלכסן אליה מבט ככה, בלי מילים נדמות המחוות אמת, שפת התנועה חזקה משפת הלשון. ככה הוא הולך לקראתה, מסיט את אחת השחקניות, דקה כדלת פנים, כמעט שקופה, ובא אליה. ככה היא מחייכת לקראתו, ככה היא צוחקת בקול כשהוא נוגע במותנה, ככה היא שבויה. השחקניות עייפות, שוקעות בספה אחת. משמרת בוקר סובבת לפניהן, גוצה מהן, שזופה, יפה ככה. אלה הלילות שהיא חומדת, אלה האנשים שהיא צריכה, מביאים איתם ריחות של מטוסים, בגדים של פלסטיק, וריח ככה.
בפינה הברמן מוזג והבמאי מביא לה כוס, השחקניות עולות לחדרים, הוא עוד מסובב אותה במותנה, מקרב ומרחיק, משחק בה ככה. בחצות סוגרים את הדלפק, המוזיקה נפסקת, אפשר לשמוע את קולו, עכשיו. לוחש לה מילים באנגלית פשוטה, קאם טו מיי רום, הוא מלטף את גרונה. שחקנית אחת נותרה על הספה, אולי חשבה שיקרא גם לה, אולי קיוותה ונשכחה. הוא לוקח אותה ביד, עכשיו הוא קצת שתוי, אר יו דראנק, היא שתויה קצת בעצמה, לוחצת על כפתורים שקועים והמעלית נפתחת. הוא מקיש לקומה אחרונה, המעלית נשאבת מעלה, משמרת בוקר מסוחררת ככה. בחדר הוא מדליק אור קטן, הים רחוק, אפל, היא מתנודדת קצת ומתיישבת על קצה מיטה, נרגשת ממנו ככה. הוא פורם שמלה, היא נעה, שוב אומר מילים פשוטות, היא שוב צוחקת, בבת אחת הוא פותר רוכסן, קורם עור אחר בעור שלה.
ככה, ככה.