הר הזיכרון

איש אינו מעיד בעד העד.
פאול צלאן

הדרך הנוחה ביותר להגיע ל״יד ושם״ היא לעלות על הרכבת הקלה
(אם היא עובדת) ולרדת בתחנת הר הרצל. משם יש ללכת רבע שעה ברגל במין שביל גישה עקלקל שמוביל אל הכניסה הראשית. כבר ברגע הירידה מהרכבת תיפרש לפניך פנורמה מרהיבה של יער ירושלים, עצום ועתיק כמו הזמן. קשה שלא לעצור ולהשתהות מול הנוף הפסטורלי, העשיר כל כך בפרטים, שילכו ויתרבו ככל שתסתכל: בין העמקים מבצבצים בתים קטנים עשויים אבן ירושלמית, מפוזרים ביער ללא סדר נראה לעין, כמו פטריות; זוהי השכונה היפה והעתיקה עין כרם. על אחת הגבעות הדרומיות מנצנצות כיפותיו המצופות זהב של מנזר גורני, חבל שאי־אפשר לראות מכאן את הנזירות הפרבוסלביות שמתגוררות שם. מבקר סקרן ודאי יבחין במסגד אבן נטוש ומסתורי בלב השכונה: מתחתיו, כמו אוצר, נובע מעיין נסתר. לפי המסורת, ליד המעיין הזה פגשה מרים הבתולה את קרובתה אלישבע, בעת ששתי הנשים היו הרות: מרים התעברה כידוע מרוח הקודש ונשאה ברחמה את ישו בן האלוהים, ואלישבע הצדיקה, שהיתה עקרה כל ימיה והרתה בדרך נס, התכוננה ללדת את מי שיהיה מבשרו ומטבילו של ישו, יוחנן.
עם השנים הלכו והזדהמו מימיו הסגוליים של ״מעיין מרים״, עד שלבסוף רשות הטבע והגנים תלתה שלט המזהיר מפני שתייתם; אבל זה לא עוצר בעד צליינים נחושים, שממשיכים להגיע מכל קצוות תבל, מלמלא בקבוק אחר בקבוק בנוזל הקדוש.

עוד לפני שידרוך בשטח ״יד ושם״ מרגיש המבקר בדיוק עד כמה הוא קטן וחסר משמעות אל מול צלו הענק, המאיים, של הזיכרון. הכניסה עוברת מתחת לשער אבן עצום ורחב, שעליו חרוט פסוק מתוך ספר יחזקאל ל״ז, כ״ד: ״ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם״.
בבקרים רחבת הכניסה בדרך כלל מלאה בקבוצות של תלמידי תיכון, חיילים, שוטרים, מורים או אנשי דת, רובם ככולם נמצאים כאן בעל כורחם ורק מחכים לרגע שבו יוכלו לעלות בחזרה לאוטובוסים שלהם.
קשה להאשים אותם: חסרות לבן אדם סיבות להיות עצוב? איזה מין בן אדם מקדיש את חייו מבחירה לעיסוק בעולם תוכן מורבידי כל כך?

ברחבי המוסד העצום מפוזרים מאות אנדרטאות ופסלים, תערוכות ומיצגים, כשה״אטרקציה״ המרכזית היא המוזיאון החדש לתולדות השואה, שתוכנן על ידי משה ספדיה בשנות התשעים. המוזיאון עשוי כולו מבטון עבה, חשוף וגולמי, והוא בנוי בצורת משולש – כמו פירמידה אפורה שנמתחה אופקית עד שהפכה למין מסדרון ארוך. אין לי דרך לכנות את הסגנון הזה חוץ מהיפר־ברוטליזם. כדי להיכנס יש לחצות גשר עץ רעוע שמאיים לקרוס בכל רגע, או לפחות זו התחושה שעולה: כשהתחלתי לעבוד כאן הסבירו לי שהגשר תוכנן במיוחד במטרה ״לתת למבקר תחושה של חוסר יציבות והליכה אל עבר הלא נודע״. הרעיון חביב, אבל איש בימינו לא יתרגש מהליכה על כמה קורות עץ רופפות; לעומת זאת, כשקבוצות של בני נוער מגלות שאין קליטה סלולרית במוזיאון – אפשר ממש להרגיש בבהלת ההמונים.

המוזיאון החדש לתולדות השואה תוכנן כך שחוויית המבקר תהיה כרונולוגית, סיפורית במהותה, שכן אי־אפשר להעביר מסר בלי סיפור.
בתור ״פרולוג״ מוקרן בלופים סרטון וידיאו־ארט שמציג תמונות מחיי היהודים בכל מיני כפרים ושטעטלים במזרח אירופה של לפני המלחמה; המחשבה (הנכונה) מאחוריו היא שכדי באמת לשמור על הזיכרון, יש להכיר ולהבין את מה שהיה ואיננו עוד – כמו הילדים היהודים האלה, שמופיעים לרגע על המסך כשהם משחקים בשלג.

במהלך הצפייה בסרטון משלים המדריך את הפער המשוער של המודרכים בכל הנוגע להיסטוריה יהודית: הוא מסביר בקצרה על האמנציפציה ועל עלילות הדם, מספר בנוסטלגיה על ״ירושלים דליטא״ ועל 800 שנות יהדות פולין; היה קשה, זה נכון, היו גזרות ופוגרומים מדי כמה שנים, אבל בסופו של דבר החיים היו פשוטים ויפים, והתרכזו בקהילה.
״בתקופת מפנה המאה העשרים״, הוא ממשיך, ״אירופה סערה בעקבות סופה של רעיונות מהפכניים, שסחפה איתה גם יהודים צעירים שמאסו בלימוד תורה: הם עזבו את ה׳חדר׳ והלכו להיות ציירים אקספרסיוניסטיים בברלין, סופרים מודרניסטיים בווינה או מכורים לחשיש ולאופיום בפריז״.
כעת, אחרי שהמבקר קיבל אקספוזיציה מלאה – מקום וזמן (אירופה, שנות השלושים), פרוטגוניסט (העם היהודי) ואנטגוניסט (עדיין לא הגרמנים, אלא האנטישמיות כרעיון) – אפשר להתחיל בסיפור.
מכאן נלקח המבקר היישר אל ברלין של תחילת שנות השלושים:
היפר־אינפלציה, המונים ברחובות; המדריך מזכיר במשפט את חוזה ורסאי ומנסה לתאר בקווים כלליים את מהותה של רפובליקת ויימאר; אבל המודרכים מזמן לא מקשיבים, אל מול עיניהם מתנופפים דגלי גרמניה הנאצית, אדומים ונוצצים, מושכים איכשהו בהיותם כה בלתי מתנצלים. העין מתמגנטת אל צלב הקרס; הסמל הפשוט הזה מגרה את הדמיון, שנמשך תמיד אל האסור ואל הנסתר: דגל אחד שמגלם בתוכו כל כך הרבה עוצמה אפלה, זה הרי דבר כמעט מיסטי. עד כה הם ראו אותו רק בסרטים.

המסלול מדלג באלגנטיות דרך שנות השלושים, מתאר בקצרה את חוקי נירנברג ואת ״ליל הבדולח״, כשברקע כרזות תעמולה אנטישמיות פורנוגרפיות בסגנון יוליוס שטרייכר וציטוט של הרמן גרינג מ־1938: ״לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה״. ואז, רגע לפני שאוזלת סבלנותם של המודרכים – הם הרי רוצים לראות כבר דם – פורצת המלחמה.

כאן, מבחינה עלילתית, העניינים מתחילים להסתבך – ואיתם מסתבכים גם המדריכים, מנסים נואשות לעשות סדר בים של מונחים, תאריכים
וכיבושים צבאיים שלא מעניינים אף אחד בכל מקרה; במקרה הטוב איזה תלמיד חנון מרים יד ושואל מה ההבדל בין ה״גנרלגוברנמן״ לבין שטח פולין הכבוש שסופח אל הרייך.

אמנם אף אחד לא הבין שום דבר, והמדריך יודע את זה, אבל זה לא משנה, כי הנה מגיע יוני 1941. מדי פעם מתפרץ חייל חובב היסטוריה וצועק, ״מבצע ברברוסה!״ והמדריך מתמוגג: ״אני רואה שמישהו הקשיב בשיעורי היסטוריה״. כן, האווירה הולכת ומשתפרת בין המדריך למודרכיו, בעוד הם צועדים יחדיו אל עבר החלל שמתאר את השואה בבורות הירי.

עכשיו המדריך צריך לבחור בין פונאר לבין באבי יאר, מבחינת הקבוצה ממילא אין הבדל. אם הוא בוחר בפונאר אז קוראים את הכרוז של אבא קובנר מגטו וילנה, ואם בבאבי יאר, אז את הפואמה המפורסמת של יבגני יבטושנקו. המודרכים בדרך כלל לא חובבי שירה, אבל כך או כך הם מרותקים לתמונות; סוף סוף משהו מעניין.

מילה וחצי על ועידת ואנזה – כי תשעים הדקות עומדות להיגמר – ואנחנו באושוויץ־בירקנאו, דורכים על פסי רכבת ישנים, מצטופפים בתוך בלוק עם מיטות עץ; מה אני אגיד, חסר רק שיגלחו לנו את הראש עם תער בשביל שהחוויה של אסיר יהודי באושוויץ תועבר בשלמותה.
המוזיאון גדול ועשיר במוצגים, אבל זמן הסיור קצר ורוחם של המבקרים קצרה אף יותר. היום כבר אף אחד לא טיפש מספיק בשביל לשאול: ״מה, הם לא יכלו להתמרד, כמו בגטו ורשה?״ לימדו אותם שזה נושא רגיש. בינם לבין עצמם הם יודעים: להם זה לא היה קורה. הם היו מורדים, אין ספק בכלל; והמרד שלהם גם היה מצליח.

והנה, עשר דקות לסיום, הגענו לאביב 1945: שחרור. לא ברור איך, אבל הרעים הפסידו; בוקר בהיר אחד הכול נגמר, כמו חלום. איך שלא יהיה, הלקח נלמד והמסר הובן, ואם הוא לא, אז ליתר ביטחון כתבו אותו על שלט לבן גדול לפני היציאה מהמוזיאון: ״זכור את אשר עשה לך עמלק״.
משום מה, דווקא השלט הזה מהפנט את הקבוצה יותר מכול.

*

בוקר גשום וסחוף רוחות של דצמבר: כבר עברו ארבעה חודשים מאז שעברתי לירושלים, ועדיין לא הסתגלתי לגמרי לקור ההררי היבש הזה. מחלון המשרד אני מתבונן ביער ירושלים: ערפל סמיך מסתיר את צמרות הברושים, כאילו הם מגיעים עד העננים; היער כולו רועד ברוח, זועם, כמו כוח טבע אימתני, כמו הר געש לפני פיצוץ – לא, יותר כמו ים סוער, שמערבולותיו יבלעו בן אדם בשנייה. צריך להיזהר.

כל עובדי ״יד ושם״ בטירוף בימים אלה, כי בחודש הבא יציינו בעולם את יום השואה הבינלאומי בסימן שמונים שנה לשחרור אושוויץ. טקסים תוכננו, משבצות שידור בטלוויזיה נקנו; ימי עיון, מפגשי עדות, ביקורים רשמיים וסדנאות חינוכיות – הכול היה באוויר, והמשרד רתח מרוב עומס. אני הייתי אמור לכתוב ולנהל קמפיין גיוס תרומות ל״יד ושם״ באנגלית, כדי לקושש כמה דולרים מיהודי ארצות הברית העשירים. אבל משום מה לא הצלחתי להתרכז, הייתי עייף ופיכח מכדי לעבוד, וממילא כל העניין הזה של יום השואה הבינלאומי תמיד נראה לי מטופש ומצועצע: כל הטקסים הממלכתיים האלו שאף אחד לא באמת רוצה לנכוח בהם; פוליטיקאים וידוענים רעבים לחשיפה מעלים תמונות של אושוויץ וכותבים ״לעולם לא עוד״; הכי עצוב לי על אותם ניצולים – ההולכים ומתמעטים – שבאים במיוחד לבתי הספר כדי להעיד על התקופה הנוראה בחייהם בפני תלמידי תיכון משועממים וחרמנים.

יצאתי לעשן סיגריה, אבל הרוח כיבתה אותה שוב ושוב. החלטתי לעשות סיבוב במוזיאון ההיסטורי, כמו שאני עושה לפעמים כשאין לי השראה. נעמדתי בשקט מאחורי פלוגת טירונים של גבעתי, שסיירה במוזיאון עם מדריך מבוגר בחולצת משבצות. הוא התעכב על כל הפרטים היבשים, ובאופן כללי היה טיפוס אפרורי וחסר כריזמה, אבל החיילים האזינו לו בדממה; תלמידי תיכון מפריעים ועושים שטויות, קשה לראות את זה, אבל חיילים תמיד מכבדים את המעמד. נדמה לי שזה מעבר למשמעת צבאית; הם מרגישים רלוונטיים לסיפור, הם מה שנעדר ממנו, הם אלה שאמורים למנוע ממנו לחזור על עצמו. הם עומדים בגב זקוף ובראש מורכן בעוד המדריך מלהג משהו על גטו לודז׳.

ומה הוא מספר להם על גטו לודז׳? אני לא יודע, חמקתי משם ויצאתי מצדו השני של המוזיאון. היציאה (שהיא, כאמור, בצורת משולש) פונה מערבה, אל היער. מלכותי ונצחי כמו שהוא, הנוף מזמין את המבקר להתבונן אל האופק ולהרהר; אז הרהרתי קצת.

אני הייתי מספר את הסיפור קצת אחרת; מגוון יותר מבחינה נרטיבית, זה בטוח. מצד שני, תלוי איזה מסר רוצים להעביר. כאן אין מקום לנרטיבים אחרים – טוב ויפה, קיבלתי. אבל מה המסר? למה יש מקום?
ובכן, מרד גטו ורשה קיבל כיכר ענקית ב״יד ושם״; חסידי אומות העולם זכו לשדרה שלמה, וחלקם אפילו נטעו עץ על שמם. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון – וזה החלק החשוב – אני מעריץ את מנהיגי מרד גטו ורשה, וחסידי אומות העולם הם אידיאל אנושי בעיניי. בעיני מי לא? אבל אידיאלים לחוד ומציאות לחוד; לשאוף למשהו זה דבר אחד, ולהכתיב אותו כנרטיב היסטורי זה דבר אחר. עכשיו נתקענו עם דור שלם של תמימים, של חולמים, שבטוחים שאם הם היו יהודים בשואה הם היו מורדים גיבורים, פרטיזנים שחיים ביערות וצדים נאצים, ואם גויים – חסידי אומות העולם. מי יספר להם שבמקרה הטוב הם היו מתים בתוך ימים, ובמקרה הרע רוצחים בעצמם? איך אפשר להשתפר כבן אדם בלי להבין את האמת הפשוטה והטבעית הזאת, להפנים אותה – ולשנוא אותה, להישבע להילחם בה לנצח נצחים?

הטירונים סיימו בינתיים את הסיור, ועכשיו הם בהפסקה, מעשנים סיגריות, אוכלים סנדוויצ׳ים ארוזים בשקית ושותים קולה מפחיות. כשעברתי לידם שמעתי אותם מדברים על מה שראו ושמעו במוזיאון, על מוסר ועל דיני מלחמה, על צדק ועל טבע ועל אלוהים; היה מעניין להקשיב להם, אבל יותר משזה סקרן אותי, זה ריגש אותי. אני תמיד מתרגש לראות חיילים ביד ושם. הם אמנם לא לומדים כאן שום דבר שקשור לשואה, אבל לפחות הם יוצאים מכאן ומהרהרים קצת על מוסר. זה מרגש אותי משום שבעיניי, חיילים הם המבקרים החשובים ביותר כאן ב״יד ושם״; חיילים, אחרי הכול, הם אלה שהוציאו לפועל את השואה.

מהדורה מקוונת | אפריל 2025
דימוי: עמוס קרמר, מתוך בעיינים עצומות אני רואה טוב יותר, ״גם כי אלך בגיא צלמוות״ oil on canvas, 105×152 cm, 2025