השיעור

פעם, כשכולם היו זקנים וטיפשים או צעירים ומטומטמים, ואני ומותק היינו היחידות בדיוק, איזה אישה אחת עם שיער מקורזל של שחורה ודיבור נכון ובלי איפור עברה לגור בשכונה שלנו. כמובן שצחקנו עליה, כמו שצחקנו על האיש גרוטאות שהתהלך לו ברחוב כאילו הוא איזה נשיא עלק והסוס העלוב-תחת שלו הוא המזכירה. וגם די שנאנו אותה, כמו ששנאנו את השיכורים שהתקבצו בגינה והשתינו על הקיר כדור-יד שלנו והסריחו את המסדרונות ואת חדרי המדרגות שלנו כך שלא יכולנו לשחק אפילו חצי מחבואים בלי איזה מסכת גז מזורגגת. קראו לה גברת מור. האישה היחידה בשכונה שלא היה לה שם פרטי. והיא היתה שחורה כמו הגיהינום, חוץ מהכפות רגליים שלה שהיו לבנות כמו דגים ומפחידות. והיא תמיד היתה מתכננת את הדברים המשעממים-תחת האלה בשבילנו שיהיה לנו מה לעשות, לנו, כלומר לבני דודים שלי בעיקר, שגרו באותה השכונה כי כולנו עברנו לצפון באותו הזמן ולאותה הדירה ואז התפזרנו בהדרגתיות כדי שנוכל לנשום. וההורים שלנו משכו בשערות שלנו עד שהיתה לראש שלנו איזה צורה וגיהצו את הבגדים שלנו כדי שנהיה ייצוגיים מספיק לטייל עם גברת מור, שתמיד נראתה כאילו היא הולכת לכנסייה, למרות שאף פעם לא הלכה. שזה היה רק אחד מהדברים האלה שהמבוגרים אמרו עליה כשדיברו מאחורי הגב שלה כמו כלבים. אבל כשהיא באה לקרוא לנו עם איזה שקיק שתפרה או איזה עוגיות ג'ינג'ר שהכינה או איזה ספר, אז היה להם לא נעים לסרב והם נתנו לה אותנו, מסודרים ומלוקקים. היא למדה בקולג' ואמרה שזה אך הגיוני שהיא תהיה אחראית על החינוך של הצעירים, והיא אפילו לא קרובה אלינו בקשר משפחתי או דם. אז הם הלכו על זה. במיוחד דודה גרטשן. היא היתה זאת שעושה את כל הסידורים במשפחה. אם יש לך איזה שטות מחורבנת שאתה רוצה שמישהו יעשה, אתה שולח את דודה גרטשן. היא נדפקה עם העניינים האלה כל כך הרבה פעמים שזה כבר נעשה דבר טבעי אצלה ממש בדם. וזה למה הפילו עליה אותי ואת מותק ואת ג'וניור מלכתחילה בזמן שהאמהות שלנו היו באיזה דירה מפונפנת בקצה השכונה עושות חיים משוגעים.

אז יום אחד גברת מור אוספת את כולנו ליד התיבות דואר וחם פצצות והיא חופרת לנו על מתמטיקה. ובצפר אמור להיות סגור בקיץ, ככה שמעתי, אבל זאתי לא מפסיקה אף פעם. והצווארון המעומלן של השמלה מגרד לי בטירוף ואני ממש שונאת את הכלבה שיער-מקורזל הזאתי והתואר המזורגג שלה מהקולג'. הייתי מעדיפה בהרבה ללכת לבריכה או לאיזה סרט איפה שקריר. אז אני ומותק נשענות על התיבות דואר, נרגנות, שזאת מילה של גברת מור. והמעופף בודק מה כל אחד הביא לארוחת צהריים. וגוש-תחת כבר זולל את הסנדוויץ' חמאת בוטנים וריבה שלו כי הוא חזיר. והקרצייה מכה את קיו-טי על היד כדי שייתן לה צ'יפס. ורוזי ג'ירפה מתנדנדת מצד לצד, מחכה שמישהו ידרוך לה על הרגל או ישאל אותה אם היא מג'ורג'יה כדי שתוכל לבעוט לו בתחת, במיוחד למרסדס. וגברת מור שואלת אותנו אם אנחנו יודעים מה זה כסף, כאילו אנחנו חבורה של מפגרים. אני מתכוונת כסף אמיתי, היא אומרת, כאילו אנחנו מנפנפים במכולת רק אסימונים של פוקר או שטרות של מונופול. וישר אני כבר מתעייפת מזה ואומרת לה את זה. הייתי מעדיפה בהרבה לחטוף את מותק וללכת לסאנסט ולעשות טרור לילדות ההודיות ולקחת את הסרטים שבשיער שלהם ואת הכסף שלהם גם. ואני יכולה לראות שגברת מור שומרת את ההערה הזאת לשיעור על אחווה שיהיה בשבוע הבא. ובסוף אני אומרת שאנחנו צריכים לזוז לרכבת כי קריר שם וחוץ מזה אולי נפגוש שם חתיכים. מותק גמרה למרוח את האודם של אמ'שלה, אז אנחנו מוכנים.

אז אנחנו הולכים במורד הרחוב והיא מטמטמת אותנו משעמום בדיבור על כמה עולים דברים וכמה ההורים שלנו מרוויחים וכמה הולך לשכר דירה ואיך כסף לא מחולק נכון במדינה הזאתי. ואז היא מגיעה לקטע שאנחנו כולנו עניים וגרים בשכונות עוני, שאני לא מקבלת. ואני מוכנה לדבר על זה, אבל היא יורדת לכביש ועוצרת שתי מוניות כמו כלום. אז היא דוחפת חצי מהחבורה למונית אחת איתה ונותנת לי שטר של חמש דולר ואומרת לי לחשב עשר אחוז טיפ לנהג. ואנחנו יוצאים לדרך. אני ומותק והקרצייה והמעופף נתלים על החלון וצורחים לכולם, ושמים אודם אחד לשני, כי המעופף הוא הומו בכל מקרה, ועושים קולות של פוקים עם הבית שחי שלנו. אבל אני בעיקר מנסה להבין על מה להוציא ת'כסף. והם מרותקים מהמונה המתקתק והקרצייה מתחילה להתערב על לכמה זה יגיע כשהמעופף לא יוכל לעצור את הנשימה שלו יותר. ואז מותק מתערבת על לכמה זה יגיע כשנרד. אז אני תקועה. אף אחד לא רוצה לעשות את התוכנית שלי, שזה לקפוץ החוצה ברמזור הבא ולברוח לסטיקייה הראשונה שאנחנו רואים. ואז הנהג אומר לנו לעוף כי הגענו כבר. והמונה מראה שמונים וחמש סנט. אני מתעכבת כדי לחשב את הטיפ ומותק אומרת לתת לו מטבע של עשר. ואני מחליטה שהוא לא צריך את זה כמוני אז יאללה ביי. אבל אז הוא מנסה לנסוע כשהרגל של הקרצייה עדיין בדלת אז אנחנו אומרים משהו אכזרי על אמא שלו. ואז אנחנו קולטים שאנחנו בשדרה החמישית וכולם לבושים בגרביונים. גברת אחת במעיל פרווה, בשיא החום. הלבנים האלה משוגעים.

"זה המקום", אומרת גברת מור, מציגה לנו אותו בקול שהיא שומרת למוזיאונים. "בואו נביט בחלונות לפני שניכנס".

"אפשר לגנוב?" מותק שואלת מאוד ברצינות כאילו היא מוודאה מה החוקים לפני שהיא מתחילה לשחק. "סליחה?" אומרת גברת מור, וכולנו נופלים מצחוק. אז היא מובילה אותנו לאורך חלונות הראווה של חנות הצעצועים ואני ומותק צורחות, "זה שלי, זה שלי, אני חייבת את זה, זה ייצרו בשבילי, נולדתי בשביל זה", עד שגוש-תחת צועק חזק יותר.

"היי, אני הולך לקנות את זה שכאן".

"את זה? אתה אפילו לא יודע מה זה, טיפש".

"אני כן יודע", הוא אומר ומכה את רוזי ג'ירפה. "זה מיקרוסקופ".

"מה ת'שה עם זה, טיפש?"

"יסתכל על דברים".

"מה למשל, רונלד?" שואלת גברת מור. ולגוש-תחת אין שום שמץ של מושג. אז הנה גברת מור מתחילה לברבר על אלפי הבקטריות בטיפה אחת של מים ועל השמקטריות בשפריצון של דם, ומיליון ואחד יצורים שחיים באוויר מסביבנו והם קטנים מדי לעין הבלתי מזוינת. ומה היא היתה צריכה להגיד את זה? הקרצייה קופצת על ה"מזוינת" הזאת ואנחנו על הרצפה. גברת מור שואלת כמה זה עולה. אז כולנו מצטופפים ונמרחים על החלון, ועל התווית מחיר כתוב 300 דולר. אז היא שואלת כמה זמן ייקח לגוש-תחת ולקרצייה לחסוך דמי כיס לזה. "יותר מדי זמן", אני אומרת. "כן", מוסיפה מותק, "הם כבר יהיו גדולים מדי עד אז". וגברת מור אומרת, לא, אנחנו אף פעם לא גדולים מדי לעזרי למידה. "בטח, אפילו סטודנטים לרפואה ומתמחים ו…" בלה, בלה, בלה. ואנחנו מוכנים לחנוק את גוש-תחת שבכלל העלה את הנושא מלכתחילה.

"זה שכאן עולה ארבע מאות שמונים דולר", אומרת רוזי ג'ירפה. אז כולנו עולים עליה כדי לראות על מה היא מצביעה. העיניים שלי אומרות לי שזה חתיכת זכוכית סדוקה ממשהו כבד, ודיו בצבעים שונים טפטף לתוך החריצים, ואז את כל הדבר הזה שמו בתוך תנור או משהו. אבל ה-480 דולר הזה לא הגיוני.

"זוהי משקולת נייר שעשויה מאבני חן חצי יקרות שהותכו בלחץ אדיר ליחידה אחת", היא מסבירה באיטיות, וידיה מבצעות תנועות כרייה ואת כל עבודות המפעל.

"מה זה בכלל משקולת נייר?" שואלת רוזי ג'ירפה.

"כדי לשקול נייר, סתומה", אומר המעופף, האיש החכם מהמזרח.

"לא בדיוק", אומרת גברת מור, שזה מה שהיא אומרת כשאתה קרוב או גם ממש לא בכיוון. "מניחים את זה על ניירות על מנת שלא יתפזרו ויגרמו לשולחן שלכם להיות מבולגן". אז מיד אני ומותק עושות מין קידה כזאת אחת לשנייה וגם למרסדס שהיא יותר הטיפוס המסודר.

"אנחנו לא שמים ניירות על השולחנות בכיתה שלי", אומרת הקרצייה, שחושבת שגברת מור היא או משוגעת או שקרנית.

"אז בבית", היא אומרת. "אין לכם לוח שנה וקלמר ומחברת ופותחן מעטפות על השולחן שלכם בבית, במקום שבו אתם עושים שיעורים?" והיא יודעת טוב מאוד איך נראים הבתים שלנו כי היא דוחפת ת'אף שלה ומחטטת אצלנו בכל הזדמנות.

"אין לי אפילו שולחן", אומרת הקרצייה. "יש לנו?"

"לא. ואני גם לא מקבל שיעורי בית", אומר גוש-תחת.

"ולי אין אפילו בית", אומר המעופף כמו שהוא אומר בבצפר כדי שהלבנים יעזבו אותו בשקט וירחמו עליו. פרצוף מפוסטר של שִלחו-את-הילד-המסכן-הזה-לקייטנה הוא המומחיות שלו.

"לי יש", אומרת מרסדס. "יש לי קופסה של מכתביות על השולחן שלי ותמונה של החתול שלי. הסנדקית שלי קנתה את המכתביות ואת השולחן. יש ורד גדול על כל דף ולמעטפות יש ריח של ורדים".

"מי רוצה לשמוע על המכתביות בריח תחת שלך", אומרת רוזי ג'ירפה לפני שאני מספיקה לדחוף את השני גרוש שלי.

"זה חשוב שיהיה מקום שאפשר לעבוד בו כדי ש…"

"אתם חייבים להסתכל על הסירה הזאת רגע", אומר המעופף, שחותך אותה באמצע המשפט ומצביע על הדבר כאילו זה שלו. אז עוד פעם אנחנו עולים אחד על השני כדי לבהות בדבר המדהים הזה בחנות הצעצועים שהוא גדול מספיק בשביל להשיט שני חתלתולים לאורך האגם אם יקשרו אותם טוב-טוב לעמודים. כולנו מתחילים לדקלם את התווית כאילו אנחנו באיזה טקס. "סירת מפרש פיברגלאס בעבודת יד באלף מאה תשעים וחמישה דולרים".

"לא ייאמן", אני שומעת את עצמי אומרת ואני באמת המומה. אני קוראת את זה שוב לעצמי רק למקרה שהדקלום של הקבוצה ביחד הכניס אותי לאיזה טרנס. אותו דבר. משום מה זה ממש מעצבן אותי. אנחנו מביטים בגברת מור והיא מביטה בנו, מחכה לאנ'לא יודעת מה.

"מי ישלם כל כך הרבה כשאתה יכול לקנות ערכת סירת מפרש ברבע דולר אצל אבא, שפופרת של צבע כחול בעשר סנט וכדור חוט בשמונה סנט? בטח יש לזה מנוע ועוד כל מיני חוץ מזה", אני אומרת. "הסירת מפרש שלי עלתה לי בערך חמישים סנט".

"אבל היא יכולה לצוף?" אומרת מרסדס החכמולוגית.

"לקחתי את שלי לפארק אגם אלי", אומר המעופף. "החוטים נקרעו. היא טבעה. חבל".

"השטתי את שלי בסנטרל פארק והיא התהפכה ושקעה. הייתי צריכה לבקש מאבא שלי עוד דולר".

"ולך עוד יש את הרצועה", צוחק גוש-תחת. "לאידיוטית אפילו לא היו חוטים עליה. אב'שלי נקרע עליה".

קיו-טי הקטן נעץ מבט בסירה ויכולנו לראות שהוא ממש רוצה אותה. אבל הוא קטן מדי, ומישהו יחטוף אותה ממנו. אז מה זה משנה. "הסירה הזאת לילדים, גברת מור?"

"רק הורים מטומטמים יקנו משהו כזה שיישבר אחרי דקה", אומרת רוזי ג'ירפה.

"בכסף הזה, זה צריך להחזיק לנצח", אני טוענת.

"אבא שלי היה קונה לי אותה אם הייתי רוצה".

"אבא שלך בתחת שלי", אומרת רוזי ג’ירפה שקיבלה סוף-סוף הזדמנות לדחוף את מרסדס.

"בטח אנשים עשירים קונים כאן", אומר קיו-טי.

"אתה ילד ממש מבריק", אומר המעופף. "איך גילית?" והוא נוקש לו על הראש במפרקי האצבעות שלו, כי רק עם קיו-טי הוא יכול לצאת מדבר כזה בשלום. למרות שקיו-טי עוד עלול לבוא מאחוריך שנים אחר כך ולנסות להחזיר לך כשאתה כבר לא מצפה לזה.

"מה שאני רוצה לדעת", אני אומרת לגברת מור למרות שאני אף פעם לא מדברת איתה, אני לא רוצה לתת לכלבה הזאת את הסיפוק, "זה כמה עולה סירה אמיתית? שיערתי שאלף דולר יספיקו ליאכטה בכל מצב".

"למה שלא תבררי את זה", היא אומרת, "ותחזרי לספר לכל הקבוצה?" מה שממש עושה לי כאב תחת. אם את הולכת להרוס יום ים מושלם, המעט שאת יכולה לעשות זה לספק כמה תשובות. "בואו ניכנס", היא אומרת, כאילו יש לה הפתעה בשבילנו. אלא שהיא לא מובילה את הדרך. אז אני ומותק הולכות מעבר לפינה לכיוון הכניסה, אבל כשאנחנו מגיעות לשם אני קצת נשארת מאחור. לא שאני מפחדת, מה יש לפחד, זה רק חנות צעצועים. אבל אני מרגישה מוזר, בושה. אבל מה יש לי להרגיש בושה? יש לי זכות להיכנס כמו לכל אחד אחר. אבל משום מה אני לא מצליחה להביא את עצמי לאחוז בדלת, אז אני לוקחת צעד אחורה ונותנת למותק להוביל. אבל גם היא נשארת מאחור. ואני מסתכלת עליה והיא מסתכלת עליי וזה מגוחך. כאילו, לעזאזל, אני אף פעם ומעולם לא התביישתי לעשות משהו או ללכת לאנשהו. אבל אז מרסדס מתקרבת ואז רוזי ג’ירפה וגוש-תחת משתרכים מאחוריה ודוחפים, ורגע אחרי זה כולנו נדחקים לדלת הכניסה ורק מרסדס מצליחה לעבור בינינו, מחליקה את האוברול שלה והולכת ישר לאורך המעבר. אז כולנו מתגלגלים פנימה יחד כמו פאזל שהודבק לאחר שהורכב לא נכון. ואנשים מסתכלים עלינו. וזה כמו בפעם ההיא שאני ומותק התפרצנו לכנסייה קתולית כדי להראות שיש לנו אומץ. אבל ברגע שנכנסנו לשם והכול היה שקט וקדוש והנרות והקידות והמטפחות על כל הראשים הרכונים, פשוט לא יכולתי להמשיך בתוכנית. שהיתה לרוץ למזבח ולרקוד סטפס בזמן שמותק תנגן בחליל-אף ותשתולל עם המים הקדושים. ומותק כל הזמן תקעה בי מרפקים. אז אחר כך היא הקניטה אותי כל כך שקשרתי אותה במקלחת ופתחתי את המים והשארתי אותה נעולה בפנים. והיא היתה שם עד היום אם דודה גרטשן לא היתה מבינה בסוף ששיקרתי כשאמרתי שהדייר משנה מתקלח.

אותו דבר בחנות. כולנו הולכים על קצות האצבעות ובקושי נוגעים במשחקים ובפאזלים ובדברים. ואני הסתכלתי על גברת מור שבוחנת אותנו ולא מפסיקה כאילו היא מחכה לסימן. כמו שמאמא דרוירי מביטה בשמים ומרחרחת את האוויר ורושמת לעצמה כמה בדיוק הזווית במשולש של הציפורים. אז אני ומותק מתנגשות אחת בשנייה, כל כך עסוקות בלהסתכל על הצעצועים, במיוחד על הסירה. אבל אנחנו לא צוחקות ופוצחות בריקוד אישה-שמנה בטן-מתנגשת שלנו. אנחנו רק בוהות בתווית המחיר. אז מותק מעבירה אצבע על כל הסירה. ואני מקנאה ורוצה להכות אותה. אולי לא אותה, אבל אני לגמרי רוצה להכות מישהו בפה.

"מה הבאת אותנו לפה, גברת מור?"

"נשמע שאת כועסת, סילביה. את כועסת על משהו?" היא נותנת לי את אחד החיוכים האלה כאילו היא מספרת בדיחה של מבוגרים שאף פעם לא מצחיקה. והיא מסתכלת ממש עליי כאילו היא מתכננת לצייר את הדיוקן שלי מהזיכרון. אני כועסת, אבל אני לא נותנת לה את הסיפוק. אז אני הולכת שמוטת כתפיים ומשועממת ואומרת, "בואו נלך".

אני ומותק בקצה הרכבת התחתית מסתכלות על הפסים עוברים במהירות, קודם גדולים, אחר כך קטנים ואז נבלעים בחשכה. אני חושבת על הצעצוע המצחיק הזה שראיתי בחנות. ליצן שעושה סלטה על מתח ואז תרגיל הרמת סנטר רק בגלל שמשכת קצת ברגל שלו. עולה 35 דולר. אני רואה אותי מבקשת מאמא שלי ליצן ליומולדת ב-35 דולר. "את רוצה מה שעולה כמה?" היא תגיד, ותטה את הראש שלה הצדה כדי לראות יותר טוב את החור בראש שלי. בשלושים וחמישה דולר אפשר לקנות מיטות חדשות לג'וניור ולקטן של גרטשן. שלושים וחמישה דולר וכולנו יכולים לבקר את סבא נלסון בכפר. שלושים וחמישה דולר זה התשלום לשכר דירה וגם חשבון פסנתר. מי אלה האנשים האלה שמבזבזים כל כך הרבה על ליצנים מתגלגלים ו-1,000 דולר על סירת צעצוע? באיזה עבודה הם עובדים ואיך הם חיים ואיך זה שאנחנו לא גם בעניינים האלה? המקום שבו אנו נמצאים זה מי שאנחנו, גברת מור תמיד אומרת. אבל זה לא חייב להיות ככה בהכרח, היא תמיד מוסיפה ואז מחכה שמישהו יגיד שאנשים עניים צריכים להתעורר ולדרוש חלק שווה בעוגה ואין לאפ'חד מאיתנו מושג על איזה עוגה מזורגגת היא מדברת בכלל. אבל היא לא כזאת חכמה כי אני עדיין חייבת לה ארבע דולר מהמונית והיא יכולה לשכוח מהם. להרוס לי את היום ככה עם החרא הזה. מותק דוחפת אותי על הכיס וקורצת.

גברת מור מסדרת אותנו בשורה מול תיבות הדואר איפה שהתחלנו את היום, נדמה שזה היה לפני שנים, ולי יש כאב ראש מלחשוב כל כך הרבה. אנחנו נשענים אחד על השני כדי שנוכל לעמוד בהרצאה הארוכה-תחת שהיא תמיד דופקת בסוף לפני שאנחנו מודים לה על ששעממה אותנו עד דמעות. אבל היא רק מסתכלת עלינו כאילו היא קוראת בקפה. בסוף היא אומרת, "ובכן, מה אתם חשבתם על האף-איי-או שוורץ?"

רוזי ג'ירפה ממלמלת, "לבנים הם משוגעים".

"הייתי רוצה ללכת לשם שוב כשאקבל כסף ליומולדת", אומרת מרסדס, ואנחנו דוחפים אותה מחוץ לחבורה כך שהיא צריכה להישען על תיבות הדואר לגמרי בעצמה.

"אני רוצה להתקלח. יום מעייף", אומר המעופף.

אז מותק מפתיעה אותי ואומרת, "את יודעת, גברת מור, אני לא חושבת שאפילו כל מה שכולנו פה אוכלים בשנה עולה כמו הסירה הזאת". וגברת מור נדלקת כאילו מישהו צבט אותה בתחת. "ו…?" היא אומרת, מפצירה במותק. רק שאני עומדת לה על הרגל כדי שלא תמשיך.

"תחשבי לרגע איזו מין חברה זאת שבה אנשים מסוימים יכולים לבזבז על צעצוע מה שיעלה להאכיל משפחה של שש או שבע נפשות. מה דעתך?"

"אני חושבת", אומרת מותק ודוחפת אותי מהרגל שלה כמו שאף פעם לא העזה, כי אני אדפוק לה מכות עוד רגע, "שזה לא ממש דמוקרטיה אם את שואלת אותי. הזדמנות שווה לאושר זה אומר הזדמנות שווה בכסף, לא?"

גברת מור יוצאת מגדרה ואני נגעלת מהבגידה של מותק. אז אני דורכת לה על הרגל עוד פעם לראות אם היא תדחף אותי. היא שותקת, וגברת מור מסתכלת עליי, ברחמים אני חושבת. ומשהו מוזר קורה, אני מרגישה את זה בחזה שלי.

"עוד מישהו למד משהו היום?" היא מסתכלת ישר עליי. אני מתחילה ללכת משם ומותק צריכה לרוץ כדי להדביק אותי ולא שמה לב בכלל שהעפתי לה את היד מהכתף שלי.

"טוב, יש לנו ארבע דולר בכל מקרה", היא אומרת.

"אה-הה".

"אנחנו יכולות ללכת להסקומבס ולקחת חצי עם שכבת שוקולד ואז ללכת לסאנסט ועדיין יהיה לנו מספיק כסף לצ'יפס וסודה עם גלידה".

"אה-הה".

תחרות עד להסקומבס", היא אומרת.

אנחנו מתחילות בפינת הרחוב והיא לפניי, שזה בסדר מבחינתי, כי אני הולכת לווסט אנד ואז מעבר לכביש כדי לחשוב על היום הזה לעומק. היא יכולה לרוץ אם היא רוצה ואפילו לרוץ מהר יותר. אבל אפח'ד לא הולך לנצח אותי בשום דבר.

מהדורה מקוונת | יולי 2022
תרגמה מאנגלית והביאה לפרסום: נועה רענן
דימוי: בת-עמי ריבלין, Untitled (blue drum, red rubber band, foam, crate) Found object sculpture 2019 41x25x50, מתוך גופים אצורים

"The Lesson," copyright © 1972 by Toni Cade Bambara; from GORILLA, MY LOVE by Toni Cade Bambara. Used by permission of Random House, an imprint and division of Penguin
Random House LLC. All rights reserved.