השמש והדג

“השמש והדג” הוא סיפור קצר מאת וירג׳יניה וולף, שהופיע לראשונה ב-3 בפברואר 1928 בשבועון הבריטי Time and Tide. וולף מתארת את ליקוי החמה המלא הראשון שנצפה בבריטניה מזה יותר ממאתיים שנה, ובסוף הסיפור, מתוך חירות התודעה המשוטטת, היא עוברת לביקור באקווריום חדש בגן הזואולוגי של לונדון.
על סיפן של השירה והפילוסופיה וולף מניחה הרהור דחוס על הקשר בין העין הרואה לבין עין התודעה, ובוחנת את ההתארגנות המחודשת של התפיסה האנושית בעקבות החוויה המטלטלת של נטישת השמש את העולם.

…

זה משחק משעשע, בייחוד לבוקר חורף אפלולי. אומרים לָעין אתונה; סֵגֶסטָה; המלכה ויקטוריה; ומחכים, כנועים עד כמה שניתן, לראות מה יקרה עכשיו. ואולי דבר לא קורה, ואולי דברים רבים קורים, אך לא הדברים שהיית מצפה להם. דמות הגבירה הזקנה המרכיבה משקפי קרן – מלכתנו המנוחה – חיה למדי; אך איכשהו היא חוברת לחייל בפיקדילי הרוכן להרים מטבע; לגמל צהוב המתנודד דרך מעבר מקושת בגני קנסינגטון; לכיסא מטבח ולאדון זקן מכובד המנופף בכובעו. לאחר שנטמנה בתודעה לפני שנים, דבקו בה כל מיני דברים זרים. כשמישהו אומר המלכה ויקטוריה, נשלף אוסף רבגוני ביותר של דברים, שייקח לפחות שבוע למיין. מצד שני, אדם עשוי להגיד לעצמו המוֹן בּלָאן עם שחר, הטאג׳ מהאל באור ירח; והתודעה נשארת ריקה. שכן מַרְאֶה ישרוד בבריכה המוזרה שבה אנו מפקידים את זיכרונותינו רק אם התמזל מזלו לחבור לאיזה רגש אחר המשמר אותו. מראות משתדכים זה לזה, ללא תואם, בברית חוצה מעמדות (כמו המלכה והגמל), וכך מחזיקים זה את זה בחיים. מון בלאן, הטאג׳ מהאל, מראות שנסענו ויגענו כדי לראות, נמוגים ואובדים ונעלמים משום שלא מצאו את צימודם הנכון. בהיותנו על ערש־דוויי אפשר שלא נראה דבר מלכותי יותר מחתול וקשישה בכובע רחב שוליים. המראות הנשגבים ימותו בהיעדר זיווג.

וכך, בבוקר חורף אפלולי זה, כאשר העולם הממשי נמוג, הבה נראה מה העין יכולה לעשות בשבילנו. הראי לי את ליקוי החמה, אנו אומרים לעין; הבה נראה את המחזה המוזר הזה שוב. ואנו רואים מייד – אך עין התודעה היא עַיִן רק על דרך המשל; זהו עָצָב ששומע ומריח, שמשדר חום וקור, שמחובר למוח ומעורר את התודעה להבחין ולשער – רק למען הקיצור אנו אומרים שאנו "רואים" מייד תחנת רכבת בלילה. קהל נאסף ליד מחסום; אך איזה קהל משונה! מעילי גשם תלויים על אמותיהם; בידיהם הם נושאים מזוודות קטנות. המראה שלהם ארעי, מאולתר. ניכרת בהם אותה אחדות מכמירת לב ומטרידה אשר נובעת מההכרה שיש להם (או אולי יהיה נכון יותר לומר "לנו") מטרה משותפת. מעולם לא הייתה מטרה מוזרה יותר מזו שקיבצה אותנו יחדיו באותו ליל יוני בתחנת הרכבת יוסטון. הגענו לראות את השחר. רכבות כמו שלנו יצאו לדרך באותו רגע בכל אנגליה כדי לראות את השחר. כל חוטמיהן פנו צפונה. כאשר עצרנו לרגע במעמקי הארץ, היו שם האורות הצהובים החיוורים של מכוניות שגם הן פנו צפונה. לא הייתה שינה, דבר לא נותר קבוע באנגליה באותו לילה. הכול עשו דרכם צפונה. כולם חשבו על השחר. ככל שהלילה נמשך, השמיים, שהיו מושאן של מיליוני מחשבות, קיבלו ממשות וחשיבות גדולות יותר מהרגיל. המודעות לחופה הלבנה הרכה שמעלינו קיבלה משקל רב יותר ככל שנקפו השעות. כאשר בבוקר מוקדם וקריר ירדנו בשולי הדרך ביורקשייר, חושינו כבר התארגנו באופן שונה מהרגיל. כבר לא עמדנו באותו יחס לאנשים, לבתים, ולעצים; היינו משויכים לעולם כולו. באנו, לא על מנת להשתכן בחדר־שינה של אכסנייה; באנו לכמה שעות של התקשרות נטולת־גוף עם השמיים.

הכול היה חיוור מאוד. הנהר היה חיוור והשדות, מלאים עד קצותיהם בעשבים וציציות פרחים שהיו אמורים להיות אדומים, לא נותר בהם צבע, והם השתרעו שם מתלחשים גלים־גלים סביב בתי חווה נטולי־גוון. כעת דלת בית חווה נפתחת, וממנה יוצאים להצטרף לתהלוכה החוואי ומשפחתו בבגדי יום ראשון שלהם, מסודרים, כהים ושקטים כאילו הם בדרכם לכנסייה במעלה הגבעה; או לפעמים נשים פשוט נשענו על אדני החלונות של החדרים העליונים צופות בתהלוכה העוברת בארשת בוז משועשעת, כך נראה – הם גמאו מאות קילומטרים, ועבור מה? נדמה שהן אומרות – בדממה גמורה. לנו הייתה תחושה משונה שבאנו לקיים פגישה עם שחקן כה עצום מימדים שיופיע בשקט ויִימָצֵא בכל מקום.

כאשר הגענו לנקודת המפגש, על רמה גבוהה במקום שבו הגבעות מותחות את גפיהן לעבר אדמת הבור החומה המשתפלת מתחתן, שיווינו לעצמינו – אף שהיה לנו קר ורגלינו התבוססו במי ביצה אדומים שעוד ייעשו קרים יותר, אף שכמה מאיתנו כרעו על מעילי הגשם בינות לספלים וצלחות ואכלו, ואחרים היו מצוידים להפליא ואיש מאיתנו לא היה במיטבו – בכל זאת שיווינו לעצמנו מידה של אצילות. או שמא, הסרנו מעלינו את התגים והאותות של עצמיות. קווי המתאר שלנו נמתחו כנגד השמיים, ונראו כפסלים המזדקרים על רכס העולם. היינו עתיקים מאוד, מאוד; היינו גברים ונשים של העולם הקדמוני, הבאים להצדיע לשחר. כך לבטח נראו המאמינים בסטונהנג׳ בין ציצות העשב וגושי הסלע. לפתע, מתוך מכוניתו של איזה אדון מקומי, זינקו ארבעה כלבים גדולים, דקים, אדומים, ציידים מהעולם העתיק, כלבי ציד, כך נראו, מדלגים כשחוטמיהם צמודים לקרקע בעקבות חזיר בר או צבי. בינתיים, השמש הפציע. ענן הזדהר כפי שאהיל לבן זוהר כשמגבירים לאט את האור מאחוריו. קרניים זהובות נפלו ממנו כיתדות, וסימנו את העצים בעמק בירוק ואת הכפרים בכחול־חום. בשמיים שמאחורינו שחו איים לבנים באגמים כחולים חיוורים. השמיים היו פתוחים וחופשיים שם, אך מולנו נערמה תלולית שלג רכה. ועם זאת, בעודנו מסתכלים, ראינו אותה נשחקת ומצטמקת, פה ושם. הזהב התעצם לרגע, המיס את הלובן למלמלה בוערת, וזו הפכה חלושה יותר ויותר, עד שלרגע אחד ראינו את השמש במלוא הדרו. ואז הייתה עצירה, רגע של דריכות, כמו זה שלפני מרוץ. המזניק החזיק את שעונו בידו, סופר את השניות. וכעת הם יצאו לדרך.

על השמש היה לדהור דרך העננים ולהגיע ליעד, שהיה אזור שקוף ודק מימין, בטרם יסתיימו השניות המקודשות. הוא זינק. העננים הטילו מכשול אחר מכשול בדרכו. הם נצמדו, הם עיכבו. הוא שעט דרכם. אפשר היה לחוש אותו, מהבהב וטס כאשר היה בלתי נראה. מהירותו הייתה עצומה. כאן היה גלוי וזוהר; עכשיו היה מוסתר ואבוד. אך כל העת ניתן היה לחוש אותו טס ומבקיע דרך העלטה אל מטרתו. לשנייה אחת הוא הגיח, וגילה לנו את עצמו מבעד לזכוכיות הכהות שלנו. שמש חלול, שמש חרמשי. זו הייתה אולי הוכחה שהוא עושה ככל יכולתו עבורנו. לבסוף הוא התכסה לקראת המאמץ האחרון שלו. עכשיו היה מוסתר לחלוטין. הרגעים חלפו. שעונים הוחזקו בכל יד. עשרים וארבע השניות המקודשות החלו. אם לא יצלח בטרם תחלוף האחרונה הוא אבוד. עדיין אפשר היה להרגיש אותו בועט ושועט מאחורי העננים כדי לזכות בחופש; אך העננים החזיקו בו. הם התפשטו; הם התעבו; הם התרפו; הם עמעמו את מהירותו. מתוך עשרים וארבע שניות נותרו רק חמש, והוא היה עלום. וכאשר חלפו השניות הגורליות והבנו שהשמש מובס, ועתה למעשה הפסיד במרוץ, כל הצבע החל להיעלם מעל פני האדמה. הכחול הפך סגול; הלבן הפך אפור-כחלחל כמו בהתקרב סערה אלימה אך נטולת רוח. פנים ורודים הוריקו, ונהיה קר יותר מאי פעם. זוהי תבוסתו של השמש, אם כך, וזה הכול, כך חשבנו, ופנינו באכזבה משמיכת העננים הדהויה שלפנינו אל אדמות הבור שמאחורינו. הן היו אפרפרות, הן היו סגולות; אך לפתע חדרה ההכרה שעוד משהו עומד לקרות; משהו לא צפוי, נורא, בלתי נמנע. הצל התפשט והתכהה מעל האדמה כמו סירה נוטה, אשר, במקום להזדקף ברגע המכריע, נוטה עוד קצת ואז עוד קצת; ולפתע מתהפכת. כך סבב האור והתהפך וכבה. זה היה הסוף. בשרו ודמו של העולם גוועו; ורק השלד נותר. הוא היה תלוי מתחתינו, שברירי; חוּם; מת; קָמוּל. כך, במעין תנועת אגב, אותה השתחוות עמוקה של האור, אותה השתופפות כנועה של כל התפארת, הסתיימה. בקלילות, בצד הנגדי של העולם, הוא עלה; הפציע כאילו התנועה האחת, אחרי שנייה של השהיה אדירה, השלימה את האחרת, והאור אשר גווע כאן שב וזרח במקום אחר. מעולם לא נודעה תחושה כזו של התחדשות והחלמה. נראה שכל ההתאוששויות וההבראות של החיים התמזגו לאחת. ועם זאת, בתחילה, כה עדין וחלש ומוזר היה האור, בזוק דמוי קשת בלולאה של צבע, עד שנדמה שהארץ לעולם לא תוכל לחיות עטויה בגוונים כה חלושים. הוא ריחף מתחתינו, כמו כלוב, כמו חישוק, כמו כדור מזכוכית. אולי יכבה; אולי יקרוס פנימה. אך בעקביות ובבטחה תחושת ההקלה שלנו התרחבה וביטחוננו התבסס עת משיחת המכחול האדירה שטפה יערות, כהים בעמק, והערימה כחול על הגבעות שמעליהם. העולם הלך והתמצק; הוא התאכלס; הוא נעשה מקום שיכול לשכן מספר אינסופי של בתי־חווה, של כפרים, של מסילות רכבת; עד שהמארג השלם של התרבות עוצב ונוצק. אך עדיין נותר הזיכרון שהאדמה שעליה אנו עומדים עשויה מצבע; שצבע עשוי להימחות; ואז אנו עומדים על עלה מת; ואנו שפוסעים על פני הארץ בבטחה עתה ראינו אותה מתה.

אבל העין לא מניחה לנו, עדיין. בחיפוש אחר היגיון כלשהו משלה, שאנו לא יכולים להתחקות אחריו מייד, היא מציגה בפנינו כעת תמונה, או רושם כללי דווקא, של לונדון ביום קיץ חם, כאשר, אם לשפוט על פי תחושת הזעזוע והבלבול, העונה הלונדונית בשיאה. לוקח לנו רגע להבין, ראשית, את העובדה שאנחנו באי־אלו גנים ציבוריים, שנית, לפי האספלט ושקיות הנייר שזרוקות בכל מקום, שאלו בוודאי הגנים הזואולוגיים, ואז ללא הכנה נוספת מוצגת לפנינו דמותן השלמה והמושלמת של שתי לטאות. אחרי ההרס, רוגע; אחרי החורבן, יציבות – כך הוא בכל אופן, אולי, ההיגיון של העין. לטאה אחת רכונה ללא ניע על גבה של האחרת, ורק נצנוץ עפעף זהוב או התכווצות גפה ירוקה מעידים שהן בשר ודם, ולא עשויות מברונזה. כל תשוקה אנושית נראית חמקנית וקדחתנית למול התעלות דוממת זו. דומה שהזמן נעצר, ואנחנו שורים בנוכחות האלמוות. המולת העולם הושלה מעלינו כמו ענן מתפורר. מכלים שנחצבו במפלס החשכה עוטפים ריבועים של אלמותיות, עולמות של אור שמש קבוע, שאין בהם לא גשם ולא ענן. שם התושבים מבצעים לנצח אבולוציות שמורכבותן, משום שאין לה סיבה, נראית נשגבה עוד יותר. צבאות כחולים וכסופים, שומרים על מרחק מושלם בנועם במהירות החץ, יורים את עצמם קודם לכיוון אחד, ואז לשני. המשמעת מושלמת, השליטה מוחלטת; סיבה איננה בנמצא. ההתפתחות האנושית המלכותית ביותר נראית קלושה ורעועה לעומת זו של הדגים. כל אחד מהעולמות הללו, שמידותיהם אולי כמטר ועשרים על מטר וחצי, גם הוא מושלם בסדרו כפי שהוא בשיטתו. בתור יערות, יש להם חצי תריסר קני במבוק; בתור הרים, גבעות חול; בקימורי קונכייה ובקפליה טמונות מבחינתם כל ההרפתקאות, כל הרומנים. עלייתה של בועה, זניחה במקום אחר, היא כאן אירוע בעל חשיבות עליונה. החרוז הכסוף חוצב דרכו במעלה מדרגות לולייניות דרך המים כדי להתנפץ כנגד יריעת הזכוכית, אשר נראית מונחת שטוחה מעל. דבר אינו מתקיים ללא צורך. הדגים עצמם נראים כמי שעוצבו בכוונת מכוון והחליקו לתוך העולם רק כדי להיות עצמם. הם לא עובדים ולא מתייפחים. בצורתם טמונה הנמקתם. שכן איזו תכלית אחרת מלבד זו המַספקת של קיום מושלם יכולה להיות לבריאתם, חלקם כה עגולים, חלקם כה צנומים, חלקם בעלי סנפירים זוהרים על גביהם, אחרים מקווקווים באור אדום חשמלי, אחרים גולשים כמו פנקייקים לבנים במחבת, חלקם בעלי שריון כחול, לאחדים ניתנו טְפָרים כבירים, חלקם מעוטרים בשערות שפם ענקיות? בחצי תריסר דגים הושקעה תשומת לב רבה יותר מאשר בכל הגזעים האנושיים. תחת הטוויד והמשי שלנו אין כלום מלבד המונוטוניות של עירום ורדרד. משוררים אינם שקופים עד שדרתם כמו הדגים האלו. לבנקאים אין טְפָרִים. למלכים ומלכות אין לא צווארוני פרווה ולא ציצות. בקיצור, אילו הושלכנו עירומים לתוך אקווריום – אך די. העין נעצמת עכשיו. היא הראתה לנו עולם מת ודג בן אלמוות.

מהדורה מקוונת | מאי 2024
מאנגלית: שירז גרינבאום ואסתר בראל
עריכת תרגום: ארז וולק
הופיע לראשונה בעברית בהוצאת דפוס בית, 2023
להאזנה בפודקסט
דימויים:
שירז גרינבאום, פחם ודיו על נייר, 2010 Ho_Me Moon#1
שירז גרינבאום, פחם ודיו על נייר, 2010 Ho_Me Moon#2
הערה: עשינו מאמצים לאיתור מי שהביאו את הטקסט לפרסום בשפה האנגלית. במידה ויש צורך בקרדיטים נוספים, אנא צרו קשר ונוסיף את המידע בהתאם.