השקדיות

כשאני מגיעה למחלקה הוא כבר מרגיש יותר טוב. אני הולכת מהר, הכפכפים מפליקים לי על העקבים, שקית הנייר מגולדה מרשרשת, אף פעם לא ידעתי להיכנס בשקט לשום מקום, למרות שכן ידעתי להיעלם אחרי שכבר הגעתי. לא עם סבא גילי. הוא ראה אותי. גם כשהמשפחה הכפילה ושילשה את גודלה ולכל מפגש משפחתי הגיעו ארבעת הילדים של אחי הגדול והשניים של אחותי הקטנה, סבא גילי תמיד מצא רגע בשבילי. ידעתי שהרגע הגיע כשהוא מסר את איתי, או נבו, או הילית לאמא שלהם, נאחז ביד אחת במשענת היד של הספה, וביד השנייה הדף את הכרית שלידו לקצה השני. בשנים האחרונות הוא נחלש מאוד, אבל המשיך לנוע כמו איש חזק. כשהיינו מגיעים צלצלנו בפעמון וחיכינו בחדר המדרגות. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס עד שהצליח להתרומם ולקבל אותנו בעמידה. אחרי שפינה את המקום שלידו חיכיתי שנייה, שתי שניות, שלוש, כדי להיות בטוחה שהרגע באמת הגיע, ואז קמתי מהכיסא והתיישבתי שם. אז היינו מדברים. ספרי לי על מה את עובדת? כל מיני פרויקטים, עכשיו אני כותבת את האתר של ספריית בית שמש. ומשלמים לך? ברור, תמיד משלמים לי. והחבר שלך? ברוך השם. ממתי התחלת להגיד ברוך השם? לא התחלתי, כנראה נדבקתי מאחד הלקוחות. ומתי נראה אותו? אני אביא אותו בפעם הבאה. לא זכרתי אם כשאמרתי לו שיש לי חבר היה לי או לא היה, אבל סמכתי על זה שגם הזיכרון של סבא גילי כבר לא מה שהיה פעם. האמת היא שבדרך כלל לא היה, ושגם כששיקרתי וגם כשאמרתי את האמת לא הצלחתי לדבר על זה במילים שלי. כשאני נכנסת לחדר שלו הוא מניח את העיתון על שמיכת בית החולים ומחייך אליי. טוב שבאת, הוא אומר, אני רוצה להכיר לך מישהי. הבאתי לך גלידה, אני אומרת, והוא אומר, נהדר, זה יעזור לנו לשכנע אותה.

אנחנו עומדים במעלית, הזרוע של סבא גילי שלובה בשלי, ביד השנייה הוא מחזיק את עמוד האינפוזיה, ואני יודעת שמצפה לי חוויה מביכה. פעם חששתי מאוד מחוויות מביכות, אבל מאז שהבנתי שאי-אפשר להימנע מהן אני יותר רגועה. שינוי קל בתאורה או הבדל של חצי שנייה יכולים להפוך מעשה נורמלי לחלוטין למביך, ומה אני יכולה לעשות לגבי זה? כלום. אלה נסיבות שאין לי שליטה עליהן. בשביל אנשים שחיים את האמת שלהם בלי לחשוב על הסביבה, כמו סבא גילי, חוויות מביכות הן עניין כל כך רגיל שהם כבר לא נבוכים בכלל. כשהיינו הולכים שלובי זרועות, כמו עכשיו, בעלייה מחוף הצוק, הוא אף פעם לא דאג שאנשים יקבלו את הרושם הלא נכון. כל זה מעודד אותי בזמן העלייה במעלית, כשאני מקשיחה את שרירי הליבה שלי כדי שסבא גילי לא ייפול, ובכל זאת, עדיין מפריע לי שהדבר הכי מביך שיש זה לִרצות משהו. לרצות כל כך עד שרואים עלייך. הלכנו מהחוף לחניון והוא אמר, מכל הנכדים שלי את הכי, ושילב את זרועו בזרועי בלי להגיד הכי מה. אני מסתכלת על סבא גילי בלי להרפות את הבטן. הוא עדיין גבוה ומעולם לא איבד את השיער שלו. יכול להיות שזה יהיה בסדר. אנחנו יוצאים מהמעלית באונקולוגית, ואני משתדלת לעמוד בקצב שלו בלי שהכפכפים ירעישו. השקית של גולדה מגרדת לי את הצד של הברך.

עכשיו אנחנו בכניסה לחדר של האישה שסבא גילי רוצה להכיר לי. היא נראית בת חמישים מקסימום, והלב שלי שוקע. אני נזכרת להדק את השרירים כדי לתפוס אותו. היא מרימה את הראש מהספר שלה ומחייכת בשפתיים סגורות. מירה, סבא גילי אומר, תכירי את הנכדה שלי. הוא לא אומר את השם שלי, זה קורה גם באירועים עם המשפחה המורחבת, כשהוא חושש להתבלבל ביני לבין אחותי, אבל הפעם זה כי הוא משוויץ בי: הבחורה הזו, היא שלי. אני מחזירה למירה חיוך סגור. אני יודעת שבנסיבות אחרות, למשל, אם היא היתה בגילי, ושתינו היינו בבר, והייתי רואה את החיוך שהיא מחייכת עכשיו בקצה הרחוק של הבר, הייתי באה להציל אותה. או אולי היא אמורה להציל אותי. אבל כל מה שאני רוצה עכשיו זה שמירה תבין שסבא גילי באמת מסוגל להתאהב באישה זרה שמאושפזת ארבע קומות מעליו, הוא מתאהב גם כשזה לא נוח, ולמרות שהיא צעירה ממנו בשלושים שנה לפחות, אולי נשאר לשניהם אותו זמן לחיות, בכל זאת היא באונקולוגית, ולמה שיפספסו זה את זו? הוא אמר על עצמו שאהב לא בחוכמה, אבל יותר מדי. פעם כשעזרתי לו לסדר את הניירות שלו, בין גזרי העיתונים של כל הכתבות והטורים שפרסם, מצאתי תעודת גירושין. לא אמרתי כלום, אבל כשפגשתי את סבתא שלי שאלתי אותה, את ידעת שסבא גילי היה נשוי במשך שלושה חודשים אחרי שהתגרשתם? היא מזגה קפה לספל שלי ואמרה, מישהי יכולה להישאר נשואה לגילי? הסכמתי איתה שלא, אבל הרגשתי שהסכמתי בצורה הלא נכונה.

סבא שלך הוא איש מעניין מאוד, מירה אומרת, אבל אם תסלחו לי, אני מוכרחה לנוח. אני מגביהה קצת את השקית של גולדה, אבל התנועה עקרה ורפה. כשאנחנו חוזרים במסדרון לכיוון המעלית, סבא גילי לא נראה מובס, להפך, המעשה ממריץ אותו כמו כל הרפתקה שיצאנו אליה יחד. הפעם שבה טיפסנו על משאית שחסמה את הרכב שלו והסענו אותה ברוורס עד קצה הרחוב. הפעם שבה איבדנו את הכלב של אמא שלי כשהיא היתה בחו״ל ולקח לנו ארבעה ימים למצוא אותו; הוא הניף אותו ביד אחת וחיבק את שנינו עד שהכלב ילל. פעם הוא נהג מתל אביב עד צפת ואסף אותי מהבסיס לטיול פריחה בגליל. הייתי אמורה לצאת בשישי, אבל בחמישי בבוקר אמרתי שכואבת לי הבטן והלכתי. אם נחכה אפילו עוד יום אחד, סבא גילי אמר, אנחנו עלולים לפספס את השקדיות. על אחד הכבישים הצרים שעל צלע ההר הוא עשה פרסה אסורה ואני צרחתי, סבא, כמעט הרגת אותנו כבר לפחות אלף פעם. אז את אומרת שהצלתי את חייך אלפי פעמים, הוא צחק ואני גם. ישבנו על גדר אבן, אכלנו סנדוויצ׳ים והסתכלנו על השקדיות בשקיעה כשהוא אמר, אם הייתי פוגש אותך כשהייתי צעיר כמוך, הייתי אוהב אותך. אבל אתה אוהב אותי גם עכשיו. את זה לא אמרתי. הבטתי קדימה בשקדיות הסמוקות, שבכל רגע עלולות לאבד את הפרחים שלהן, נאכלות באור של סוף היום. לא דיברנו בנסיעה בחזרה למרכז וגם לא כמה שבועות אחר כך.

אנחנו מגיעים לחדר של סבא גילי ואני מציעה לו גלידה. עוד מעט, הוא אומר ונשכב על המיטה. הוא מנמיך את המזרן המתכוונן עד הסוף. אני מסתכלת מסביב כדי לראות אם יש בחדר מקרר. אין מקרר, אז אני מניחה את שקית הנייר המטפטפת על השידה ומתיישבת בכיסא שעל יד המיטה. העיניים של סבא עצומות והוא נושם לאט. הביקור אצל מירה בכל זאת עייף אותו. אני מניחה יד על כף היד הפנויה שלו, זו שאין בה אינפוזיה, והיא נשארת רפויה. פעם חשבתי שהידיים האלה יישלחו לקראתי גם מהקבר. הן עדיין נראות חזקות. אני חושבת להיכנס למיטת בית החולים ולשכב במקום הפנוי שלידו, אולי אני אפילו רוצה. אני לא יודעת אם תהיה עוד הזדמנות. מה אם אני אף פעם לא אדע איך זה מרגיש? מה אם נפספס זה את זו? מה אם הזמן היחיד שיכולנו להיפגש בו הוא עכשיו? חיוּת עדינה מתעוררת באצבעות של סבא גילי והן נסגרות על שלי. הוא פוקח עיניים, הגלידה הזו שלך, הוא אומר, נשאר ממנה משהו?

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי: ללא כותרת, הצבת סטודיו, 2022. מתוך אדמת ט(ראש)ים, נועה תבורי