התנתקויות

כשהייתי קטנה, הוריי לא דיברו בנוכחותי על מה שהיה לפני שנולדתי. בכל אופן, אני לא זוכרת. על השואה כמובן לא דיברו – בעצם,   באותם ימים לא השתמשו במילה הזאת. אבל כמו ילדים רבים שהוריהם עקפו את הנושא, קלטתי מידע מהאוויר, ואין ספק שהוא הסתנן לחלום ששבתי וחלמתי פעמים רבות: ביתה של סבתי בוער ואני רצה, רועדת מפחד, סביב הלהבות המשתוללות, ואינני יודעת מה לעשות. אין לי מושג מה בדיוק הוליד את החלום הזה. לסבתי לא היה בית. ובכל מקרה, לא היתה לי סבתא.

לא היו לי סבתא ולא סבא. חסרונם, כמו במשפחות יהודיות רבות אחרי המלחמה, היה לדידי מציאות ממשית, שכן הנעדר אינו פחות ממשי מהקיים. הוריי היו משוחחים עם חברים ומכרים, הרדיו דלק. הייתי כבר בגיל בית ספר כשצפיתי בטלוויזיה במתקפה האווירית על ורשה. עיניי נמלאו דמעות, שכן ראיתי תמונות של מלחמה, של אסון.

למעשה, זמן רב קודם לכן כבר ידעתי בתוך תוכי שלפני שנולדתי התרחש אסון נורא שהחריב את העולם, עד שלא נותר ממנו דבר. אלא שהתהום השחורה רבת החסד חצצה ביני לבין כל אותם "זמנים קדומים". רק התהום העמוקה הזאת, שהפרידה ביני לבין מה שממילא כבר לא היה קיים, העניקה לי תחושת ביטחון כלשהי.

אחר כך למדתי שהיו אלה הפשיסטים, הנאצים, שחוללו את הרצח וההרס (לא הפולנים, שעדיין לא היו בתמונה). נדרש מאמץ אדיר כדי לשבור ולהכניע אותם, להשליך אותם לתוך האדמה. המאבק הזה בין החיים למוות, בין החמלה לאכזריות, מחק את העבר כולו. כמו לפעמים כשרואים בסרט איך מפוצצים גשר תלוי מעל נהר, והגשר מתנתק ממקומו ונסחף אל מחוץ לתמונה. התהום השחורה הפרידה בין עולמי לעולמם של הפשיסטים, המאבק איתם וכל השאר. עולם שהתקיים בזמן כל כך קדום שלא נמצאה לו מילה מתאימה בלשון. ככה זה.

מבחינתי, ה"עבר" לא היה ממשי, משום שלא היתה שום דרך לספר עליו. ומכיוון שאי-אפשר לחלק את העבר לקטעים – קטע שהוא ממשי משום שניתן לדמיין אותו, למשל המאה התשע-עשרה, וקטע שכבר לא, למשל המאה השבע-עשרה – כל מה שקדם לזמן הקדום של חיי אמי איבד את ממשותו. אשר לחייה של אמי לפני המלחמה – היא עצמה סיפרה לי מה עבר עליה ומה ראתה, זאת אומרת שהזמן ההוא היה קיים מתישהו, נפרד, באורח פלא, מהתהום השחורה. לאירועים קדומים יותר לא היו עדים מהימנים. שום שארי בשר קודמים לאמי. ובלי עדים, הזמנים האלה התנתקו ממקומם כמו צוקים תלולים, ונפלו אל האין. ככה זה.

הייתי ועודני חסידת ההווה במובן של שינויים ומודרניזציה. השינויים מניעים את זרם החיים, ולכן החדש מאשר את ממשות הקיום. בעבר לא יכולים להתחולל שינויים. העבר כבר נקרש, התמצק, קרס לתוך עצמו כמו בית שרוף. זאת אומרת שאינו קיים.

במרכז העיר שבה גרתי היו פזורים פארקים, ערוגות וגנים בקרבת בית הספר. בנסיעה רחוק יותר אפשר היה להגיע ליער עבות של ממש. השביל שחצה את היער היה בטוח, וגם החורשה שניטעה זה מכבר לא עוררה חשש, משום שהכול היה מואר באור השמש, ובין העצים הקטנים נשקף השטח שמאחור. את המרחב הזה הכרתי. האיום התחיל להתעורר באזור הקדום יותר של היער. זו היתה לכאורה חלקה מתה, אבל הרי יכלו להתפרץ ממנה זוועות.

העבר – ובכלל זה ההיסטוריה כסיפור על העבר – השתייך לסוגת האגדה. העבר לא היה חלק מהממשות משום שהממשות הרי קשורה לחיים ולא למוות, לחוויות שבטווח ההתנסויות הנורמלי, כאלה המותירות אחריהן עדים ישירים.

התחושה הזאת לא התפשטה למחוזות ידע אחרים – הרי האמנתי בקיום הממשי של אמריקה הצפונית והדרומית, של אפריקה ויבשות אחרות, ובזה של פצצת האטום. אבל היסטוריה, זה משהו אחר. אילו העבר היה קורם בעיניי צורת ממשית, אילו הסתבר שבין העולם שלי לעולם העבר ההוא מתקיים רצף, מתקיימת המשכיות – האסון כבר היה אורב בפתח: האימה נועצת את טפריה בגב, קורעת את השרירים, אי-אפשר לזוז, הדם נשפך. רוחות יכולות לחמוק מצד העבר של העיר לצד שלי. אילו היה זה מרחב רצוף, מי היה יכול לעצור אותן? מכל מקום, לא התקיים רצף בין העבר ההוא לביני, ולא היתה סכנה שאתקל לפתע ברוחות.

אמנם שורשיהן של תופעות מסוימות היו נעוצים בעולם העבר. למשל, הכנסיות, שצריכות היו להיות כעין אנדרטות קפואות שהזמן כיסה בשכחה. אבל לא כך היה. כשעברנו ממרכז העיר אל השכונה הצפונית ז'וליבוז', שמעתי לראשונה את הקריאה "יהודייה! יהודונת!" שצעקו לעברי ילדים ששיחקו בחצר. המבוגרים הסבירו לי שזוהי רק בת קול מהעולם הישן, שתשתתק, שלמעשה כבר השתתקה.

הקול שותק, שותק, אבל איכשהו שומעים אותו ברור. מכאן ,   שלילדים האלה שיודעים לזמן עליי את הרוחות המפחידות יש קשר ורצף עם עולם העבר, עולם שהורעלו בנגעיו. לטוב ולרע, לי אין קשר כזה. ההתעניינות שגיליתי מאוחר יותר בפרקי היסטוריה שונים לא העידה בעיניי שאירועיהם התרחשו באמת ושלקחו בהם חלק אנשים ממשיים. אמנם האירועים התרחשו איכשהו, אבל הרי כל הפרשות הללו נגוזו ונותרו מהן רק דימויים. לא יכולתי לשוות בנפשי תמונה אחרת. הרי מותר להיסטוריה להיות איזה ז'אנר בדיוני אטרקטיבי – כמו רומן או סרט. כמו דמויות של הנריק שנקייביץ' מבאש ובחרב. חשובים באמת היו הרגשות, למשל הרעיונות הנושנים אך עדיין מרוממי נפש, כמו "שוויון", "חירות" ,"אחווה".

בשנת 1968, כשהחל המסע האנטישמי נגד היהודים בפולין, למדתי בשנה הראשונה של החוג לפסיכולוגיה. באביב המוקדם התפרץ בפולין הר געש, והרי אין כאן הרי געש. הר הגעש פלט ממעיו פרץ קיא לוהט שזרם למרחקים והתקבל בברכה כמעט בכל מקום. לא ראיתי בכך המשך לאיזשהו עבר כי לא ידעתי מה היה בעבר, ולו ידעתי, גם אז ודאי לא הייתי מסוגלת לתפוס אותו כמציאותי. אבא של חברה אמר לי: "חייבים לנסוע מכאן, יהיו כאן מחנות ריכוז!". מחנות ריכוז – שם נרדף לעבר שנופץ בתודעתי לרסיסים, נהדף אל האין, אל מעבר לתהום השחורה.

אם כך, משהו בכל זאת דלף החוצה.

ואולי כאן תחילתו של תהליך התממשות העבר. המתווה כבר חיכה, אבל זה היה רק שלד, סכמה של העבר שכבר כילדה הדפתי אל האין, אל התהום השחורה הבלתי נראית שמחוץ לגבולות היקום. ובינתיים אט אט התחיל השלד לקרום בשר וצורת גוף.

אין ספק, רוח התקופה שבה התרחשה ילדותי סייעה בדחיקת העבר; כולם זימרו אז "לעולם לא עוד!", "לא עוד מלחמה!". ולמילים "לא עוד" יש עוצמה. סייעה בכך גם אמי, שהחזיקה בכל החיים האלה, בכל אותו עבר – אך ורק לעצמה. היא היתה מספרת לי הרבה, אבל הסיפורים לא היו בשבילי אלא נגדי. היתה יושבת על הכורסה בגבה אליי ומלהגת. לא היה מוצא אחר, אלא לומר לה בלבי, "שקי לי, את וסיפורי לפני המלחמה שלך!". כוונותיה היו מן הסתם טובות, שכן היא רצתה לגונן עליי ולנתק אותי מהעבר, כלומר מהרוע, אבל אולי לא היתה בה די חמלה. שכן כשניתקה אותי מעולמה, למעשה הותירה אותי בשום מקום.

אך הגיע הרגע שחומות ההגנה קרסו ועיניי נפקחו לראות. הבנתי שההמשכיות היא הדבר האמיתי, ואילו אותה תהום שחורה שחצצה בין העולם הקודם לנוכחי היא היא שאפשרה את השואה, את הקריאה "יהודונת". השואה היתה כאותה שרשרת הקושרת יחד את קרונות הרכבת. אך כשהקשר התגלה סוף סוף, דווקא אז, למרבה הצער, נכרכו זה בזה גם הזמנים בהיסטוריה. השואה הצמידה יחד בחוזקה את העבר, ההווה והעתיד, וכל זה נע על המסילה כיחידה אחת. היער הזקן השחור מתחלף בחורש צעיר יותר, מלא חיים, הצומח על דשן יהודי, וגם זה מתחבר בנחת ליער הצעיר ביותר. בעצם, גם הוא כבר צבר כמה שנים.

על שולחן העבודה שלי יש תמונת ילדות: אבי רוכן אל ילדה כבת שנתיים, לבושה בשמלה סרוגה לבנה, שערה הבהיר והמתולתל מעוטר בזר פרחי קמומיל. זוהי עת קיץ, שכן אבי לבוש רק בחולצה קצרת שרוולים ובמכנסיים קצרים. הילדה היא אני. כעבור ארבע שנים אבי יירה בעצמו, לאחר ההכרה המייאשת ברצף הבלתי ניתן לפירוק של כל הצעקות הללו, הזעקות, ההרג, האפר והדם.

באשר לי, באותו זמן עדיין תגן עליי אותה תהום שחורה סמויה מן העין, כלי קיבול לזוועות שאין הדעת סובלת.

מהדורה מקוונת | אפריל 2025
תרגמה מפולנית והביאה לפרסום חנה הרציג
דימוי: Nora, mixed technique on wood, 40×40 cm, 2024. עמוס קרמר, מתוך בעיינים עצומות אני רואה טוב יותר