חבורת החברים

בני הנוער נוהגים לחלק את חייהם לתקופות, כאילו היו ראשי מדינות או אומנים.

אלא שתקופותיהם, בניגוד לאנשי המעשה, אינן מתבטאות בפועלם אלא במצב רוחם, בתחושת בטנם הכמוסה. הם עוטפים את ראשם באוזניות או דוחסים אותן לאוזניים, מפעילים שיר ששמעו פעמים רבות ופתאום אופף את ליבם אֶרֶס געגועים עמום. בהיעדר כל שם אחר, יכנו זאת "תקופה".

למרבה הפתעתם, השיר מציף את הלב שלהם ברגש "התקופה" דווקא בעת שהם חשים כי פג תוקפה.

הם מדפדפים בנגן כמו בכל יום אחר עד שהם מגיעים לשיר המבוקש, המשונן היטב בליבם הרך, אבל הוא, בניגוד לפעמים אחרות, אינו נארג בשגרת יומם אלא פורם אותה. וכך, בדרכם לבית הספר ברחוב רמז, לצד קיר הכורכר של שבט "דיזנגוף", התקופה גוועת בליבם ובה בעת נוצקת בו מחדש, דרך השיר המתנגן באוזניהם, כ"אווירה".

תמימותם תביא אותם להצטער על כך שלא הבחינו ב"תקופתיות" של השיר, באווירה המיוחדת לו, בעת שהאזינו לו פעמים רבות כל כך. אני אומר תמימותם, מפני שלא יעלו בדעתם שהדבר בלתי אפשרי, שכן האווירה נוצרת מתוך הכיליון של התקופה. האווירה של התקופה והתקופה עצמה לעולם לא ידורו יחדיו בלבבות הנעורים, האווירה פורחת מהתקופה כמו פרפר מגולם.

כך יקרה בהצגות או בסרטים מסוג מסוים, שלכל אורכם אתה מצפה לשכוח את עצמך בתוך העלילה, אבל רק כשנסגרים הקלעים או כבה המסך אתה חש פתאום כי באמתחתך נמצא המפתח לאווירה הייחודית של היצירות, לאווירה השואבת, ואתה מֵצֵר על כך שלא הבחנת בו קודם.

רק ההתאהבות מאפשרת להם לחוש בתקופה בעודם מצויים בה. רק בה הם עדים לפתיחתו של אופק חדש בחייהם, שכן בכל התאהבות טמון מתח, כזה שאינו רחוק במהותו מהתרגשותו של אוהד ספורט להוט, שגם הוא, כמו המאוהב, יודע כי בסופו של דבר ילכו העניינים לכאן או לכאן, והוא מצוי כל כולו בשדה הכוח שנוצר סביב ההכרעה. "אווירתה" של ההתאהבות גם היא אינה אלא אותה המתנה רבת סלסולים רצופה בכיסופי נפש, בטקסים מתוקים של העלאה באוב ובחישוביו של שׂכל מהמרים קודח.

אבל אין ספק ששילובם של השניים, התאהבות ושיר, מטביע בנפש את חותם התקופה המובהק ביותר, וכך, בתחילת אוקטובר, בתוך שרשרת של ימי שרב, בעודה צועדת לעבר שדרות בן גוריון, שם קבעה להיפגש עם יסמין, תלתה עלמה את האוזניות על אוזניה והקשיבה לאותו שיר שמילותיו היו חקוקות היטב בליבה.

כשיסמין הופיעה במעבר החציה עלמה מיהרה להסיר את האוזניות. כשחיבקה אותה פנים אל פנים, לא בחיבוק הכתף הקל שהיו מורגלות בו, התאוותה להשהות את חום החיבוק עד כמה שניתן למרות שהיה חם מאוד וצווארה של חברתה, שידה עברה עליו בהיסח הדעת, היה חלק מזיעה.

"אני לא רוצה ללכת לבית קפה," יסמין פתחה, "יש לי יותר מדי כוח ברגליים. למרות שחם, בא לי ללכת."

"גם אני," עלמה ענתה. למרות שלא ידעה לפני לכן מה רצונה, לא שיקרה. כל רצונה היה לעשות כרצונה של חברתה.

הן צעדו לכיוון הים.

יסמין נעלה כפכפי אצבע, ואלה סטרו לכפות רגליה העדינות בעת שהלכה. שיחתן הייתה ערה ופרצי צחוק כופפו את בטנן. הן דיברו על יותם שוורץ, ואף על פי שבדרכה לכאן עוד האזינה לשיר שהתנוסס ככותרת של ימי התאהבותם, לעגו יחד למחוותיו, לחולצות הלקוסט הגדולות ממידתו, להשתתפותו הביישנית בשיעורים, בדיוק כפי שביסודי היו לועגות לבנים המתרוצצים סביבן בחצר בית הספר – מנוזלים, מלאי חול, פגועים עד עמקי נפשם מן המסתורין המבוצר של שתי הבנות שלובות הידיים.

גבולות השיחה, המעשה ואף המחשבה נאצלו בדרך כלל מיסמין, ולפיכך, כשנדמה שהותר הרסן בקרבה הרי שהותר באופן כללי, כאילו רמזה לעלמה בצחוקה: הגבולות, יקירתי, אחרים לגמרי. וכמו שיקרה בדרך כלל לנוכח אישיות אחראית כיסמין, איננו מודים לה כאשר היא כופה עלינו את עול סמכותה, הנובע מכישרונה לראות את התמונה במלואה בעוד אנחנו שקועים בתוככי תשוקתנו הפעוטות, ואפילו נוקיע את חוקיה כמתחסדים ונתעלם מהכרחיותם. אך כאשר תרופף מעט את כלליה נוּצף בלית ברירה הכרת תודה, וניסחף אחריה כמו תינוקות צוהלים אחרי הורה משתטה.

בקרבת אנשים כמו יסמין יכלו בני נוער כמוני, כמו עלמה וכמו רבים אחרים לשוב ולהיות ילדים כפויי טובה הטועמים מחדש מהאושר הטמון באי אחריות. לכן עלמה ויתרה על מולדת אכזבתה הכמוסה שליוותה אותה עם השיר בימי השרב האחרונים, והתמסרה לעליצות בעודה מתפקעת מצחוק. וגם אם חשה שהשינוי לא יחזיק מעמד זמן רב בקרבה, עדיין ביקשה לנצלו עד תומו בפגישתן.

הן חצו את בן יהודה מחזיקות ידיים. החוזרים מהים התרבו, חלקם רטובים. כאשר חלפו לידן איש שפניו שרופות מהשמש, אישה שנותרה בבגד ים או כל אדם נלעג ומעורר תשומת לב, החליפו מבטים רבי משמעות.

הן נעצרו לרגלי המבנה העגול עם חלונות הזכוכית ששימש כמועדון החשפנות "פוסיקט", ועקבו במבטן אחרי איש בבגד ים פרחוני שעלה במדרגות מן החוף. הן היו מוכנות לצחוק ברגע שישנה את כיוון הליכתו המצולבת והלא יציבה. כשהתקרב הבחינו בפניו מלאות ההבעה ובפיו המתנועע, כאילו דיבר אליהן עוד לפני שקולו מגיע לאוזניהן. תחת הברך שלו היה דבוק חול, והשוק שלו הייתה משופשפת. פניו לא היו מכוערות או רעות, רק תמוהות ומרוכזות. הוא שאל אותן אם יוכלו להכניס אותו, אבל לפני שענו או הבינו את כוונתו חלף על פניהן, ונעמד לשוחח עם השומרים תחת חופת הבד שבכניסה למועדון.

עלמה הביטה ביסמין בציפייה שתצית את פרץ צחוקן, אלא שיסמין עוד עקבה אחרי האיש, ששוחח עם השומרים בשקט עד שפנה מהם בלי זעם. בקצה הכיכר הסתובב, נופף אל שתיהן לשלום, והחול שהיה תחת הברך שלו התפזר על כף רגלו.

עלמה לא יכלה לעצור בעד עצמה, פלטה לכיוונו קללה בקול שקט, המיועד לאוזניה של יסמין, וחישבה להמשיך לצעוד, אלא שיסמין עוד הייתה נטועה במקומה בחומרה והביטה בה כלא מאמינה.

"לא הבנת?" שאלה. "אני לא מאמינה לך. לא הבנת? לא הבנת שהוא חשב שאנחנו חשפניות?"

"בפוסיקט?" עלמה קראה והפליטה מפיה גיחוך. על אף שהבינה מה חשב האיש, העדיפה להיתמם ולא לחשוף את כוונתה לצחוק על כך, שכן מוטב היה שתיחשף בטיפשותה מאשר בקלקלתה המוסרית. על הראשונה הייתה יסמין נאנחת באכזבה ומעבירה את שפתיה על שיניה כתריס, ועל השנייה הייתה עשויה להענישהּ בחומרה, אפילו לפוצץ את פגישתן.

תנועת האוטובוסים הכבדה וההמון הבלתי ממהר המשתהה בין חלונות הראווה ובתי הקפה רוממו שוב את רוחן. הן קנו קפה קר טוּ גוֹ.

המסלול המוכר להן היטב משנים של סיבובים דומים הוביל אל דוכן מיצי פירות בקצה שוק הכרמל. אלא שהפעם פנו שמאלה מבלי להיכנס לשוק, וחצו את אלנבי עד רחוב העלייה. עלמה מעולם לא ביקרה שם, ונדהמה לראות האנגר ענק וריק מלבד ערמות אשפה וקופסאות קרטון משוטחות. מן המקום עלתה צחנה של ירקות נרקבים ושל עץ מלוהט, שהייתה חדורה גם ברעננות הקרירה של חללים גדולים. עמודי בטון היו פזורים שם, שכוחים כעמודים של מקדש. היום זה קאנטרי קלאב.

לא אדע למה נפשות כמו עלמה, כמוני וכמו אורי מוצפי נוהגות לחפש להן מקום מעין זה, ריק מאדם, כאילו בעת צרה יוכלו להימלט לתוכו ולהיבלע בסתריו. כל שאני יודע הוא שעינינו בלשו אחרי חללים גדולים כמו אחרי אנשים יפים להתאהב בהם, או במקרה של אורי מוצפי, אחר אנשים כמותו. וכל סיבובינו הארוכים בשנים האלה לא היו אלא עליות קטנות לרגל, מסעות צלב אל מבנים נטושים או אל מקומות בעיר שבהם, כך דימינו, תזדמן לנו אהבה, יימצא לנו מסתור.

כאשר יסמין הגיעה לדבר על הלל, כפי שקרה בכל פגישה, השתנה מצב רוחה והפך נוגה. "אהבתי אותו," פתחה בווידויה השגור, "הוא היה האהבה הראשונה שלי, והיחידה. אני לא אסלח לעצמי שאיבדתי אותו, את המטומטם הזה, שכל כך נעלב שגיליתי לאויב שלו, לשטן שלו, לערן… ואני מודה בלי שום בעיה – אני מקווה שהוא יחזור אליי. את זוכרת את ההודעות האלה שהוא היה שולח לי ומודה שהוא נזכר בי והגוף שלו מתעורר."

"שעומד לו," עלמה השלימה, כדי להוכיח שהיא זוכרת את הניסוח המדויק.

"לא ענה כשרציתי להיפגש, ואחרי היציאות הוא נתן ליובל ללוות אותי לבד. למרות שהכנתי את יובל מראש, ביקשתי ממנו שלא יציע להצטרף אם הלל מלווה אותי. אבל הלל לא הציע."

בעת דיבורה של יסמין נגלה לעלמה מגדל אבני החמר של הכנסייה הרוסית באבו כביר, שראתה מפעם לפעם מתוך חלון האוטובוס, אך סברה שהיא רחוקה מאוד מתל אביב. מכאן והלאה טיפסה העיר אל עבר אותו צריח מזמנים אחרים שהופיע בחלומות שלה.

"אני אחכה לו כמה שצריך," יסמין אמרה ושקעה בהערכות.

שיחתן והנוף המשתנה שיחקו בנפשה של עלמה כמו אותם סרטים מצוירים מילדותה, אלה שהיו מטלטלים אותה בין צחוק לבכי, הופכים את עולמה ושוב הופכים אותו, עד שהתמסרה לעלילתם בלב פעור והחליטה להיות אדם אחר.

גם עכשיו מול צריח הכנסייה חשה בהיתכנותו של השינוי והייתה חוקרת במבטה את כל הולכי הרגל ברחוב סלמה עד פינת הר ציון. אף הביטה אל תוך חלונות האוטובוסים ואל השתקפותה בחלונות הראווה, כאילו שם תיתקל, אולי, באותו אדם חדש. וכמו שיקרה רבות בגיל הנעורים, לא ניתן לומר אם עיניה חיפשו אחרי האדם החדש שתוכל להיות או אחרי האדם החדש שתוכל להיות איתו.

כשיסמין פנתה שמאלה מבלי להתייעץ איתה לא מחתה וגם נפשה לא מחתה בתוכה.

"ומה עם יובל?" עלמה שאלה, "יובל יחכה לך שנים. הוא לא כמוך. באמת יחכה."

"מאוד אוהבת אותו," יסמין אמרה בטון קומי השמור עימן לידיד המאוהב.

"מאוד לאהוב זה פחות מלאהוב," עלמה השיבה והחדירה את אצבעה לכף היד הלחה של יסמין, שאומנם התלוננה על החום ועל הזיעה אבל לא שחררה אותה.

"אולי זה נכון, אבל את מי שאוהבים עוזבים, ואת מי שמאוד אוהבים לא עוזבים." היא תפסה את כל כף ידה של עלמה, וכוונתה הייתה ברורה.

הן הגיעו לפינת שדרות הר ציון. אור היום החל לדעוך ופנסי הרכבים זהרו על הכביש. עלמה ביקשה לפנות ימינה, אל עבר הכנסייה שנגלתה שוב מבעד לשורת הדקלים שבשדרה. אפילו נדמה היה לה שרמזה לכך בגופה, אבל יסמין כבר פנתה שמאלה לכיוון התחנה המרכזית, ועלמה הניחה שהיא רוצה לעלות על קו 61 ולחתום את היום שלהן.

יסמין דיברה כבר כמה דקות על מצב הפליטים שהיו מקיפים אותן בהמוניהם, כנוזפת על שכילו את זמנן עד עכשיו בעניינים מעוטי חשיבות. הן הגיעו אל גן לוינסקי, שם שחורים שכבו בחוסר מעש, עישנו או דיברו בטלפון. אף על פי שחשה מאוימת חפצה להיכנס, כאילו ההיבלעות בין ההמון הזר עם הסכנה שטמונה בכך, תוכל לעקור את רגש האשמה המציק, המעורר למעשה, שפלש לשיחתן. דווקא מפני שרצונה היה שטחי, העזה להביע אותו.

ככל שהלכו אל פנים הגינה הגיעה לאוזניהן נגינתה של גיטרה קלאסית וקריאות ילדים. אלה התגודדו סביב מספר אנשים צעירים, החזיקו בידיהם או ישבו בחיקם.

"אתן בטח שואלות את עצמכן מה אתן רואות," פנה אליהן אחד מהם.

הוא הסביר שמדובר במתנדבים שמגיעים לקרוא עם ילדי השכונה. הוא היה שמנמן ולבש חולצת טי עם הדפס מתקלף של גיבורי על, שהייתה רטובה מזיעה סביב בתי השחי ובקו החזה. פניו האירו כשדיבר. כאשר עלמה הציצה בחברתה וראתה שזו מאזינה בדבקות ובעיניים נוצצות, האזינה גם היא ונתמלאה חיבה כלפי האיש. כששאל אם ירצו לנסות יסמין פנתה אליה כאילו הדבר תלוי בה. עלמה נופפה בידה, מתפלאת שניתן להעלות על הדעת שתסרב.

הילדים לא התביישו. הם התגודדו סביבן, חצצו ביניהן, וכל אחת מצאה את עצמה מוקפת בהמוני גופים קטנים ומתנשמים שנאבקו לשבת בחיקן ולהעביר יד בשיערן. עלמה צחקה אליהם במלוא חינניותה וניכר שהקסימה אותם. הם נדחפו קדימה כדי להתקרב אליה וגופיהם הקטנים נפלו אל חיקה. הם שאלו אותה אם היא נשואה, אם יש לה אוטו, אם היא מכירה את ההורים שלה, אם היא מדברת אנגלית. היא ענתה על כל השאלות והפנתה אותן בחזרה אל הילדים, שנכנסו זה לדבריו של זה בתשובותיהם. היה לה חם מאוד והיא אווררה את צווארונה, עד שפעוטה אחת בשמלה ורודה ובשיער קלוע לצמות תפסה את דש חולצתה ועשתה זאת עבורה. אז נשקה לה על לחיה.

"איך קוראים לך, מלאכית?" שאלה את הילדה וליטפה את שיערה.

ולפני שזו הספיקה לענות, יסמין קראה אליה מבעד לילדים שחצצו ביניהן כדי שתראה את הילד הרכוב על כתפיה. עלמה צחקה לעברה וקראה:

"תראי איך הם אוהבים אותך!"

"אני רוצה לבקש את תשומת ליבכם," האחראי אמר והזדקף בקצה רחבת הבטון, לצד מדפי הברזל של הספרייה הקטנה. "עבור כל המתנדבים החדשים, הייתי רוצה לשוב ולהזכיר מה אנחנו עושים."

ילד אחד עם שפה תחתונה תפוחה ועיניים נחושות נדחף לכיוונה של עלמה, נפל אל חיקה והספר נשמט מידו. הנפילה הביכה אותו והוא התרומם במהירות, חטף את הספר מן הרצפה בטרם יילקח, הניח אותו בידיה וצעק אל תוך פניה:

"תקריאי לי!"

"לא באנו לעשות כאן שום דבר גדול," האחראי המשיך, "באנו לעשות דבר קטן. לקרוא ספר עם ילדים פעמיים בשבוע. אני חושב שכולנו נסכים שאנחנו לומדים כאן הרבה יותר מהילדים…"

יסמין התקרבה אליה, נגעה בכתפה ועיוותה את פניה בתגובה לדבריו של האחראי. עלמה חייכה חיוך רב־משמעי.

"עכשיו הבנתי. את לא יודעת כלום כי עוד לא אכזבו אותך," יסמין לחשה באוזנה. "אותי אכזבו, לכן אני משתעשעת," היא אמרה וליטפה את גבה של אחת הילדות, שנשקה לה בתורה על המצח, ובליטופה לבשו פניה הבעה עגבנית. "עם יובל אני לא משתעשעת, דווקא כי אותו אני אוהבת מאוד. לא, לא, עלמה – את טעית, לאהוב מאוד זה יותר מלאהוב. את מי שמאוד אוהבים לא עוזבים. את מי שאוהבים עוזבים."

"את חושבת שלא אכזבו אותי, אבל דווקא כן אכזבו – " עלמה פתחה, אבל הילד בעל העיניים הנחושות הטיח ספר על החזה שלה.

"אנחנו חיים בארץ שאומרת לנו: עשיתם צבא? למדתם באוניברסיטה? הקמתם משפחה? – יופי, עשיתם את שלכם. אבל בחצר האחורית שלנו…" האחראי נאם.

"מי אכזב אותך?" יסמין שאלה אותה. "יש בך משהו טהור לגמרי, עלמה, משהו שאני לא מבינה. את לא משתעשעת. את לא כמוני. לא רק במובן שאת יותר יפה ממני – "

"טיפשה!" עלמה קראה. "מי אכזב אותי, את שואלת? את אכזבת אותי. אנחנו נפגשות רק פעם בשלושה שבועות. פעם נפגשנו פעמיים בשבוע."

הילד עם השפתיים התפוחות נעלב מהתעלמותה, הזעיף את פניו והוציא את לשונו. כששאלה אותו מה שמו שילב את ידיו ושתק, וכששאלה שוב כיווץ את גבותיו וניפח את לחייו.

"בימים הקרובים נתחיל בהכנות לחנוכה, שמבחינתנו הוא החג הכי חשוב – אתה רוצה להסביר למתנדבים החדשים למה?"

הילד שעמד לצידו לאורך הנאום צעק ונופף בידיו, משולהב ושטוף חדווה על שניתן לו לדבר מול קהל.

"מישהו נפטר ממני לא מזמן," היא לחשה ליסמין. לאו דווקא כדי להביע את צערה על יותם שוורץ, שזיכרונו התכווץ לכדי צל של רגש קהה, אלא כדי לפוגג את הרושם הקשה של תלונתה על תדירות הפגישות שלהן – ובעיקר כדי לומר דבר מה שיחיה מחדש את שיחתן הקודמת. "יותם נפטר ממני, את יודעת שזה נכון. למרות מה שאמרנו קודם, זה נכון. הוא נפטר ממני."

"אוי, נו! כבר משעמם אותי לדבר עליו. הרי שתינו יודעות שהוא מטופש ומשעמם. תזכרי מה אמרת לי אחרי הפעם הראשונה שפגשת אותו. התחבקתם קצת בים, אז מה? הדבר הכי טוב בו הוא שהוא משתלב אצלנו בימי שישי. קחי את כל הצבעים ותערבבי אותם – מה יוצא? מין אפור־חום מכוער… זה מה שהוא. אגב, אני לא אשב לידו יותר אם זה מה שאת רוצה. תבחרי לך אחד מהם," יסמין קראה. "הם כולם מאוהבים, בעיקר זה."

אל מול פני הילד הקרובות אליה מאוד, הרציניות כפני מאהב, לא יכלה להתאפק וצחקה. למראה צחוקה עלו בעיניו דמעות. הוא פרץ מתוך שורת הילדים, הסתובב ורץ משם. במהרה סטה מן השביל המואר ונעלם בתוך כר הדשא החשוך. היא המתינה לסוף דבריו של האחראי ואז הודיעה לו על כך, אבל הוא הרגיע אותה ואמר לה שהדבר קורה לעיתים קרובות ושאין מה לדאוג. הילדים שהולכים פשוט חוזרים הביתה. אף אחד לא חייב לבוא ואף אחד לא חייב להישאר.

היא חזרה אל הילדים והמשיכה להקריא את הסיפור בלי חדווה. גם הם איבדו בה עניין בהדרגה, עד שלבסוף לא נותרו לצידה אלא פעוט ופעוטה שקטים וקשובים, שהניחו מדי פעם את כפות ידיהם הלחות, החמות, על דפי הספר ועל חזה. לצידה של יסמין, הבחינה, לא נותר שום ילד.

הן הבטיחו לאחראי שינסו להגיע גם בשבוע הבא, אבל כשנותרו לבדן, צועדות במהירות לכיוון התחנה המרכזית, יסמין אמרה שלא תעשה את זה שוב. ועלמה, שחיכתה לשמוע את דעתה, ומששמעה אותה גם הסכימה איתה, אמרה:

"כן, יש גבול."

לאחר שהאוטובוס החל לנסוע יסמין הניחה את ראשה על כתפה ובדיזנגוף פינת בן גוריון, בקרבת הבית של יסמין, עוד נותרו לשבת על ספסל העץ בשדרה.

"ראית איך שאחד הילדים הרביץ לילד השני, רק כי בחרת להחזיק לו את היד?" יסמין שאלה. עלמה לא זכרה דבר כזה ושאלה בהפתעה:

"הרביץ?" אבל ניסתה שלא להראות מופתעת לחלוטין.

"כולם היו מאוהבים בך," יסמין אמרה, "אבל בשלב מסוים שני ילדים הושיטו לך את היד ואת בחרת באחד מהם. אז הילד המאוכזב נתן אגרוף לזה הראשון, ובמקום להחזיר לו הוא המשיך להחזיק לך את היד. את רוצה לומר לי שלא שמת לב?"

"ממש הרביץ, או…"

"לא שמת לב? את לא זוכרת?" יסמין אמרה, ובקולה הייתה אכזבה, אף איזו נימת קלקול, כאילו השכחה של עלמה עשויה להאפיל על כל הערב הזה, על כל היום הזה – אפילו על החברות ביניהן, על אחת כמה וכמה לאחר אותה תקרית מלפני כמה שעות, שבה עלמה לא הצליחה להבין שהאיש מחוץ ל"פוסיקט" הניח שהן חשפניות… היא נתקפה בהלה, ובה בעת איזה זיכרון עמום בצבץ בדמיונה; כן, באמת היה נדמה לה שהילד המאוכזב הכה את הילד האחר.

"אה, כן!" קראה, "זה אותו הילד שאחר כך הלך משם."

"את בטוחה שאת זוכרת את המכה?" יסמין שאלה, העבירה את שפתה העליונה על שיניה כתריס, הניחה את רגלה על הספסל ביניהן וחיבקה את הברך שלה.

"כן, אני זוכרת שהוא נתן לו מכה, ואז היו לו פנים זועמות כאלה שכמעט צחקתי. ואולי באמת צחקתי, אבל הוא כבר ברח משם," אמרה, אף על פי שזכרה במפורש שהבחין בצחוקה לפני שהלך.

"את בטוחה?" יסמין שאלה.

"כן, אני בטוחה."

"אבל אף אחד לא הרביץ לאף אחד," יסמין אמרה, הורידה את רגלה מהספסל ונאנחה. "למה את ממציאה? למה את סתם אומרת?"

והזיכרון, שלא נברא בתוכה אלא כדי להסכים עם יסמין, התנדף.

הן שתקו עוד זמן מה, וכשליוותה את יסמין לביתה געשה בה אשמה נוראה, בושה ותחושת קלקלה שאין לתקנה. בכל זאת ניסתה להקים את השיחה לתחייה. עם זאת, שפתיה היו רופפות, עד כדי כך שנדמה היה לה שחדר לדיבורה איזה מבטא בלתי רצוי. היא הכירה כי זהו מבטא של דברי שקר ושל מצוקה. וכשנעמדו זו מול זו כדי להיפרד לשלום בקעו ממנה דברי סליחה מבולבלים.

להפתעתה, יסמין חיבקה אותה ונשקה לה על המצח. אז גם החזיקה לרגע בכף היד שלה, וקראה: "להתראות מחר!" ועלתה לביתה. האזכור של יום המחר, של היתכנותה של חזרה לשגרה אחרי שנחשפה שקרנותה, ניחם את עלמה מאוד.

מהדורה מקוונת | יוני 2023
דימוי: אינוונטר אביב, צבעי מים על נייר, 41-31 ס"מ (4). נורית גור לביא (קרני), מתוך פלורה פלשתינה II אינוונטרים ומגילות