חולון-תל אביב-ניו יורק: שיחה עם צבי טריגר

בשיר "Nutbush City Limits" של ההרכב Ike & Tina Turner שרה הזמרת טינה טרנר, באחד השירים הבודדים שכתבה בעצמה, על המקום שממנו באה, ואותו הצליחה להשאיר מאחור. אופיו של המקום, שאותו היא מתארת כלא יותר מרחוב מאובק שקומץ בתים פזורים סביבו, משורטט כבר בשם השיר באופן אירוני וכואב. הכפר המוזנח, שאותו חלמה טרנר להשאיר מאחור, מוצג בו כ"עיר" אך גם כמקום בעל גבולות חדים וברורים (Limits). הניגוד בשיר בין הקול הקטוע והזועק של הזמרת לטקסט המתאר את המקום באופן תמציתי ויבש מעביר בצורה יפיפייה את החותם הצורב שהשאיר המקום על טרנר, את הניגוד הבלתי נסבל בין הפעימה הפנימית השוקקת לחוץ שכמו קפא בזמן. באוטוביוגרפיה שלה טרנר מספרת שלא הצליחה להשיל את זיכרון המקום לעולם, והוא מבחינתה מקור התנודה חסרת המנוחה בין פסיביות למרד המאפיינת את חייה ואת יצירתה המוזיקלית. מה כוחו של המקום כזיכרון פועם על מעשה היצירה? "זיכרון בא, ואז הולך, ואז בא שוב" כפי שהגדיר אותו הסופר האמריקאי תומס וולף בנובלה הנער האבוד (זיקית 2013, תרגום: עודד וולקנשטיין), ובמובן מסוים בכל מפעלו כסופר. במילים של אחת מהדמויות בנובלה: "וכל כך הרבה זמן עבר, כאילו זה קרה בעולם אחר. ואז זה חוזר, כאילו זה קרה אתמול".

צבי טריגר כתב את הסיפור "ירדנה ארזי", שפורסם בגיליון גרנטה התכתבויות, הוא סופר ומשפטן. גדל בחולון ומתגורר בתל אביב. שוחחנו איתו על המקום כזיכרון המרצד ברקע עד שהוא מבהיק ללא התראה ומבקש להפוך לספרות ולשפה.

חולון

אמא ואבא שלי עלו לארץ מרומניה והכירו בשנות השישים. אבא למד הנדסה בטכניון, ואחרי כן עבד כל חייו בתעשייה האווירית בלוד. אמא גרה במעברה ואחר כך עברה לשכונת ג'סי כהן בחולון. אחרי החתונה היא ואבא עברו לגור ברחוב חומה ומגדל במרכז חולון. השואה היתה נוכחת בבית כמשהו שאבא חווה על בשרו, אבל זה אף פעם לא דובר, רק ריחף מעל. גדלתי במקום שנראה לי במבט לאחור כעולם קטן ושמח מאוד, אבל גם מלא בסודות. כולם היו עסוקים בלהיראות טוב כלפי חוץ. מצד שני הדלתות תמיד היו פתוחות. רשמנו במכולת. היינו נפגשים "למטה". היו לי המון חברים. שיחקנו ברחוב עד שהאמהות קראו לנו לעלות למעלה. אני מרגיש שהיתה לי ילדות מאושרת, אבל מגיל צעיר הרגשתי שאני חריג. שעליי להתחזות ולהיות משהו שאני לא. זה משהו שהתחיל מאז שיש לי זיכרונות. מתקופת הגן ותחילת בית הספר היסודי. הייתי בן בכור, אבל חלמתי שיהיה לי אח גדול. ככה כנראה תמללתי לעצמי את מה שאני מרגיש. מאוחר יותר זה בא לידי ביטוי בהתאהבויות שחוויתי בכיתה. אחר כך, בתחילת שנות השמונים, כשהעולם התחיל להיות פתוח יותר מבחינת מידע ובחדשות התחילו לדבר על איידס, זה הכניס בי את התחושה שמשהו בי לא בסדר. והתחושה הזאת נמשכה כל התקופה בחולון ועד לשירות הצבאי שלי בתחילת שנות התשעים.

תיעלתי את הסוד שלי לצייתנות ולהצטיינות בלימודים. אמרתי לעצמי שלהורים שלי מחכה כזאת אכזבה ממני, שאני רוצה לפצות עליה בלהיות ילד טוב. הלכתי למגמה הריאלית בתיכון כי זאת היתה הציפייה ממני. רציתי משהו אחר, הייתי תולעת ספרים, אבל לא רציתי לאכזב. המפלט שלי היה לעולם הקריאה. קראתי כל מה שיכולתי להניח עליו את היד. בכיתה ד' התחלתי לשאול ספרים מהאולם של המבוגרים כי לא נשאר לי מה לקרוא באולם של הילדים, וגם כי הכריכות של הספרים של המבוגרים נראו לי מסקרנות יותר. היות שהייתי אספן בולים, "קראתי" גם ספרים בסדרות. ניסיתי לקרוא את כל סדרת "ספרייה לעם" למשל. מאוחר יותר התחלתי להאזין למוזיקה ברדיו. הייתי עוקב אחר מצעד הפזמונים ורושם את הדירוגים. אהבתי להקשיב לתסכיתי הרדיו של רשת א' שאמא שלי השמיעה לנו. הם היו מאוד דרמטיים. אהבתי לשמוע את הדרמה בלי לראות. הייתי מקליט תסכיתים ומחזות שכתבתי עם אחי ואחותי, ולא היה לי עם מי לחלוק את העולם הזה. הוא היה שלי.

בכיתה ד' התחלתי גם להשתתף בחוגים למחוננים שיזמה העירייה. אחד הראשונים היה "כתיבה". לא המציאו אז עדיין את המונח "סדנת כתיבה". אני זוכר את הביקורת של המורה, שהיתה מבוגרת מאוד. היא העירה לי שאני כותב כמו בתנ"ך. "ויאמר", "וילך". כתבתי ככה כי אהבתי את סיפורי התנ"ך, וחשבתי שככה כותבים בשפה גבוהה. נדמה לי שאחרי הביקורת לא חזרתי עוד לחוג. זה היה מעשה קיצוני מבחינתי. בפרויקט שלי להיות הילד המושלם אף פעם לא פרשתי מדברים. בכתיבה ריתקה אותי השפה. משפטים, מילים. חיקיתי את הדברים שאהבתי, את שפת התורה או את סיפורי ההרפתקאות על חבורות, אבל אף פעם לא הצלחתי לגמור אותם. בכיתה ו' עברנו דירה לשכונה אחרת שבדיוק נבנתה, ועם המעבר התחיל להיות לי קשה מבחינה חברתית ובבית הספר. לא השתלבתי ולעגו לי כל הזמן. הייתי מהורהר וקורא הרבה, מלנכולי מדי מבחינת הסביבה. פיזית הייתי גם גמלוני, צמח לי שפם, וצחקו עליי בגלל זה. תקופה ארוכה הסתובבתי בתחושה של קורבנות, שמתעללים בי, עד שהבנתי שגם אני לא עשיתי מאמצים לעורר אמפתיה ולהשתלב. גם אני השוויתי כל הזמן בין השכונה הקודמת לשכונה החדשה. לפעמים להרגיש קורבן יכול להיות גם תירוץ לא לנסות להתקרב. בסוף כיתה ח' אמי עשתה מאמצים להעביר אותי לתיכון שבו למדו כל החברים מהשכונה הישנה ברחוב חומה ומגדל, ושוב חזרתי לעטות מסכה של מצליחן.

בזיכרון שלי חולון מקובעת כמקום קשה. אני חושב שזה קשור קשר הדוק לפיצול הזה שחוויתי כילד, בין הילד המצטיין והבן למופת לעולם הפנימי שלי, שהיה מלווה בבלבול ובחרדות, בתחושה של בדידות מבחינה נפשית. מהרגע שהבנתי שלהיות הומו נתפס כדבר שלילי לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי עתיד. למרות שחיי השכונה והחברה שלי היו עשירים כלפי חוץ, חולון היתה מקום שהכריח אותי לחיות תחת סודות ופחדים. ובכל זאת היא היתה מקום משמעותי לכתיבה שלי. לאו דווקא חולון הפיזית. היום אני לא מרגיש כלום כלפי חולון כשאני נוסע לבקר את ההורים, רק זוכר את האווירה, החיים של להיות כל הזמן על המשמר, החוויה בתור ילד שלא מכירים את צבי האמיתי, ואם יכירו אותו לא יאהבו אותו יותר.

תל אביב

כשהייתי בן שתיים עשרה ההורים נסעו לטיול מאורגן באירופה והשאירו אותי ואת אחי ואחותי בהשגחה של בת דודה שמדי פעם גם לקחה אותנו אליה הביתה. החדר שלה היה מקום קסום בשבילי, מלא בספרים. יום אחד היא נתנה לי לקרוא את כולם רוצים לחיות של חנוך לוין, וזה פתח לי עולמות חדשים. היו שם המון גסויות שהצחיקו אותי ודברים שלמרות שלא הבנתי, הלהיבו אותי. אחר כך היא נתנה לי את הכרך הראשון של המחזות המקובצים של לוין חפץ ואחרים, שבלעתי תוך יום. היה לי כסף שחסכתי, אז שאלתי אותה איפה אני יכול לקנות את הכרך הזה ועוד ספרים של חנוך לוין, והיא לקחה אותי באוטובוס לחנות "פרוזה" בדיזנגוף סנטר. קניתי את שלושת הכרכים של המחזות של חנוך לוין. אהבתי את הכריכות עם הפסל של תומרקין על העטיפה. התחלתי לנסוע לחנות "פרוזה" בכל פעם שחסכתי קצת כסף. הייתי נוסע לתל אביב באוטובוס כמעט כל שבועיים כדי לקנות ספר או פשוט לשהות בחנות. התחלתי לאסוף ספרים.

בת הדודה שהכירה לי את חנוך לוין גם לקחה אותי יום אחד להרצאה באוניברסיטה וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. למרות שההורים קיוו שאהיה מהנדס, תחום המשפטים הכי משך אותי, אבל כחוקר ובאקדמיה. לא רציתי להיות עורך דין. בצבא שירתי ביחידת דובר צה"ל בצפת. במקביל נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. במשך שנתיים הייתי נוסע יום אחד בשבוע מצפת ללימודים בתל אביב. למרות שהתקשיתי להשתלב בצבא זה משהו שהמפקדים אפשרו לי. כשהשתחררתי מהצבא היתה לי תחושה של עכשיו או לעולם לא מבחינה יצירתית. נרשמתי גם ללימודי תיאטרון במגמה לכתיבה דרמטית בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. חלמתי להיות מחזאי. התחלתי לנסות ולחפש קול משלי. תנאי הקבלה למגמה היה להגיש דוגמת כתיבה, אז כתבתי במשך שלושה שבועות מחזה בשם רעל על מערכת יחסים בין בני משפחה, כאשר במהלך המחזה מתבהר שלא מדובר במציאות אלא בתוכנית טלוויזיה מצולמת שההורים יודעים עליה אבל הילדים לא. התקבלתי למגמה, אבל לימודי המשפטים והתיאטרון יחד היו קשים. אני זוכר את עצמי רוב הזמן עייף ומנסה להספיק לקרוא חומר לשיעורים. אחרי שנה וחצי פרשתי מהלימודים העיוניים בחוג לתיאטרון ונשארתי רק בסדנאות הכתיבה הדרמטית. אני זוכר שהייתי גאה בעצמי שאני לא מסיים משהו אם לא טוב לי בו. רציתי לכתוב, לא לעשות עוד תואר. למדתי כתיבה דרמטית עם גורן אגמון, עדנה שביט ואחרים.

הבן אדם הראשון שאמרתי לו שאני הומו היתה חברה מהלימודים. יום אחד שמעתי את עצמי אומר לה שאני הומו, ומשם כבר לא יכולתי לעצור. התחלתי לספר לעוד חברים. הרגשתי צורך פנימי לחלוק את זה. זה היה ב-1994, בתקופה שאחרי רצח רבין, ועברתי משבר. התחלתי לפקפק בלימודי התיאטרון ושאלתי את עצמי אם זאת הרמת ידיים. החברה שלי סיפרה לי שאחיה הוא הומו שמלמד בפקולטה למשפטים וקישרה בינינו. הוא ובן הזוג שלו היו בעצם דלת הכניסה שלי לחיי הלילה של תל אביב ולעיסוק האקדמי בתיאוריה קווירית. קראתי את מרג'ורי גרבר ואת איב קוסופסקי סדג'וויק. התחלתי לעבד את הזהות שלי דרך מחקר, דרך האינטלקט. כתבתי גם הרבה במהלך התקופה. סיפורים קצרים, אפוריזמים. פרסמתי את הסיפור הראשון שלי בעיתון הזמן הוורוד. יום אחד אח של חברה שלי ובן הזוג שלו לקחו אותי למועדון Heshe ליד שוק הכרמל, והרגשתי שיצאתי מחושך לאור. בחולון הייתי משוכנע שאני היחיד שהוא כזה. פתאום להיכנס למקום ולראות זוגות של בנים, בנות וטרנסיות בפתיחות ובטבעיות היה מדהים להבין כמה תמים ומפוחד הייתי. אני זוכר את הכניסה למקום בלב פועם ובחיוך ענקי. הרגשתי כמו בממלכת פלאים. השארתי את הזהות שלי עדיין כסוד במעגלים המשפחתיים, אבל היתה לי חברה של אנשים כמוני שהרגשתי נוח איתם, בלי המסכה. אחר כך סיפרתי גם לקרובי משפחה, אבל לא להורים. יום אחד אמא שלי יזמה שיחה בינינו ואמרה לי שאחותי סיפרה לה ושזה לא משנה, היא אוהבת אותי כפי שאני. זאת היתה הקלה. בשבילי תל אביב נשארה המקום של המוזיקה והספרות. לשבת שעות בחנות "פרוזה" ולעבור על כל המחזות בהוצאת בית צבי במחלקה של המחזות. לקנות תקליטי ויניל בחנות "האוזן השלישית" ברחוב שינקין ולנסוע באוטובוס הביתה להקשיב להם. תל אביב היא המקום שהכיל והגשים את כל הדברים שחלמתי עליהם בחולון, וגם המקום שאפשר לי לצאת מהארון. אבל זה כמו עוד שכבה של קצפת על עוגה נפלאה ממילא. זה לא הדבר הראשון שתל אביב מייצגת עבורי כמקום.

ניו יורק   

ב-1998 התקבלתי ללימודים בפקולטה למשפטים ב-NYU והגעתי לניו יורק. זו היתה הפעם הראשונה שטסתי לארצות הברית. הדבר הראשון שעשיתי כדי להתמקם היה לברר איפה המרכז הלהט"בי הקהילתי. בתא הסטודנטים הלהט"בי באוניברסיטה שהצטרפתי אליו הכרתי חברים שאני בקשר איתם עד היום. בהתחלה הייתי מושקע בלימודים, שהיו אינטנסיביים. חייתי כסטודנט במשרה מלאה. הייתי צריך כל הזמן לקרוא ולהתכונן, אבל עם הזמן התחלתי להכיר את ניו יורק דרך החברים. יצאנו ביחד לברים ולמועדונים. ראיתי הופעות וסרטים. הלכתי הרבה ברגל. קניתי דיסקים וספרים. נפתחתי עוד יותר מהמרובעות ומהתמימות שלי. בשבילי ניו יורק היא כמו תל אביב, רק גדולה יותר. כל מה שמצאתי בתל אביב מצאתי גם בניו יורק, רק גדול יותר. הייתי רואה את מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר עוברים בשכונה שלי. פגשתי בכל בוקר בפטי סמית וביוקו אונו ב- 12 Chairs Cafe בית הקפה השכונתי. הרגשתי בבית.

ב-2001 אחותי באה לביקור וחשבנו לבקר במגדלי התאומים. תכננו להתעורר ביום ג', 11 בספטמבר, מוקדם בבוקר ולנסוע לשם כדי להיות הראשונים בתור. בבוקר, עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, הגיעה שיחה מאחי בארץ, שעקב אחרי מה שקורה בחדשות. הוא אמר שכנראה היתה תאונה ומטוס התנגש באחד המגדלים, אז אולי לא כדאי לנו לנסוע היום. הדירה שלי היתה במרחק חצי שעה הליכה ממגדלי התאומים. אפשר היה לראות אותם מרחוק בקצה הרחוב. ירדנו למטה וראינו אנשים עומדים ומסתכלים. מגדל אחד היה אפוף עשן, ובעודנו עומדים שם ראינו מטוס אחר מתנגש במגדל השני. הלכתי לקיוסק לקנות לנו שתייה ופתאום שמעתי צעקות שאחד המגדלים קרס. כשיצאתי לרחוב בדיוק קרס המגדל השני. אנשים לא חשבו שזה יקרה. כולם דיברו על איך יהיה קשה לשפץ את התאומים. אף אחד לא דיבר על האנשים במגדלים. פתאום העיר שקטה לחלוטין. בלי המיה של מכוניות או בני אדם. כל מה שיכולת לשמוע היו הצפירות של האמבולנסים. היינו ממש על גבול המגדלים הקורסים, והיו צריכים לפנות אותנו לצפון העיר כי חששו שהביטחון שלנו בסכנה. לקחנו בבהלה מברשות שיניים ונסענו לחבר באפר איסט סייד. זאת היתה טראומה. ב-12 בספטמבר היה אמור להיות לי ריאיון עבודה באחד המגדלים. עד היום אני לא מסוגל להקיף לגמרי את מלוא הרגשות והמחשבות שלי. זה חיבר אותי לניו יורק. זה הפך את ניו יורק למקום שאני מחובר אליו באופן ממשי. החוויה הזאת נכנסה כמעט באופן מדויק לרומן הראשון שלי. נשארתי אחר כך עוד ארבע שנים בעיר, עבדתי וחייתי בניו יורק, אבל התאומים היו החיבור שלי למקום. תל אביב היא מקום המגורים שלי, אבל ניו יורק היא מקום משמעותי. עד היום, כשאני מבקר בניו יורק, אני מרגיש בבית. אם עד אז אני והעיר היינו מאורסים, התאומים היו החתונה שלנו.

הורדה לדף גילוי חיים כפולים (על הכתיבה)

הרעיון לרומן עלה אצלי בביקור בארץ במהלך הלימודים. שבת אחת ישבתי מהבוקר עד הצהריים בדירה של חברים עם מחברת ועט וכתבתי את שלושים העמודים הראשונים. זה הפתיע אותי וגרם לי להרגיש טוב שהצלחתי לכתוב משהו עם התחלה, אמצע וסוף בלי להפסיק. כשחזרתי לניו יורק הקלדתי את הכול במחשב והתחלתי לערוך. את שאר הרומן כתבתי כשעבדתי על הדוקטורט שלי. הייתי עובר מהרומן לדוקטורט בכל פעם שהייתי נתקע, וזה היה נהדר. היתה לי רשת ביטחון. היה לי מה לעשות כשהייתי תקוע. גם הסיפור "ירדנה ארזי" נכתב בבוקר שבת אחד. אחר כך ערכתי אותו. אני חייב שהסיפור יהיה לי בראש לפני שאני מתיישב לכתוב. אני חייב לחשוב את הפרטים עד הסוף. זה יכול לקחת שנים. מבחינתי, הטיוטה הראשונה היא כמו עבודה של מדיום. אני מקשר בין היצירה השלמה שעבדתי עליה בראש לדף או למקלדת. אחר כך בא שלב העריכה, שהוא החלק המענג. ללטש את החומר עד שהוא מרגיש שלם. החרדה שלי היא תמיד לגבי הטיוטה הראשונה. שהאצבעות לא יהיו מהירות מספיק. שאני אשכח דברים או אפספס מחשבה. העבודה המרכזית בשלב העריכה היא על המבנה, שהוא תמיד שונה בגרסה הסופית לעומת הגרסה הראשונה. הגילויים באים בהתאם לנסיבות החיים. היום אורך הנשימה שלי הוא אחר. היום אני מתמקד בסיפורים קצרים. לא כל כך מבחירה, אלא מפני שזה מה שאפשרי. בשלב ההורדה לדף אני לא יכול לעצור. אני חייב למצות את התהליך. לכן היום זה מסתכם במצב תודעתי של סיפורים קצרים.

אין לי שיטת עריכה אחידה. אני עובד לפי תחושות. מה שנראה לי באותו רגע הדבר הנכון. הדבר החשוב הוא שאני חייב לקרוא מהדפוס. אני מדפיס לעצמי את הקובץ ויושב עם עט אדום. כמו מורה שבודק עבודה. זה גם מה שאני עושה לפרנסתי. אני עובד במקביל על המבנה ועל השפה, יושב וכותב הערות, מסמן פסקאות ורושם לאן להעביר אותן, מלטש את הדברים. המבנה בא מהמקום הרציונלי. כל השאר, הרגשות, המוזיקה והשפה, באים ממקום אינטואיטיבי יותר. מה שחיוני בשבילי זה להניח את הטקסט בצד לתקופה משמעותית, לשבועות, לחודשים, ואז לחזור אליו כמו לטקסט חדש. כך החלטות העריכה הן יותר משמעותיות. את "ירדנה ארזי", למשל, הדפסתי וקראתי אחרי חודש, והוא לא כל כך מצא חן בעיניי. אז במקום לתקן ולערוך הקלדתי את הסיפור מחדש. לא את כולו, רק את הקטעים שעדיין מצאו חן בעיניי. תוך כדי ההקלדה פתאום הופיעו תפניות עלילה ופסקאות שלא היו קיימות במקור. הקצב של גילוי העובדות היה מהיר ומוקדם יותר בגרסה המקורית, והאטתי אותו משמעותית במהלך העריכה. אני עובד בעיקר עם העיניים. כשכתבתי את הרומן הייתי מקריא לעצמי את המשפטים בקול. בסיפורים האחרונים אני לא עושה את זה יותר. אני יושב ומתבונן במילים.

אני חושב שצריך לעמוד מול היצירה כפי שהיא. כשאני יושב לכתוב, אני לבד עם הכתיבה ועם עצמי. זה רק אני מול המילים, ואין לזה שום הגדרה. מה שמעניין אותי הוא היופי. לכתוב משהו יפה בעיניי. מעניינת אותי הספרות עצמה. הספרות בשבילי היא עולם פלאים שמאפשר לי לחיות. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי הדמיון הפעיל. בלי היכולת לחיות בתוך ספר שאני קורא או סיפור שאני כותב. אני חייב את החיים הכפולים האלה של עולם הספרות והעולם הקיים. אני חייב לחיות חיים כפולים.

מהדורה מקוונת | דצמבר, 2018
דימוי: Traidah, קיץ 2018