חופשה כמו באירופה

בן דוד של קרלו מפריז התקשר אליהם פתאום בצהריים, ואמר שהוא ואשתו אירן רוצים לקפוץ Dopo cena, אחרי ארוחת הערב. אין צורך לטרוח! הם יודעים שבוודאי יש להם ימים ארוכים של טיולים בהרים, והילדים וכל זה, אין הרי צורך להסביר להם, אבל גם הם כאן עכשיו, ממש לא רחוק, בעיירת הסקי השכנה, ואמנון, שחש שאין שום אפשרות להתנגד אמר  בבקשה, נחכה לכם בתשע.

דניה שאלה את אמנון אם הוא מכיר את הבן דוד הזה בכלל, ולמה הם צריכים לשבת עם מישהו שהוא  פגש,  אולי, לפני מיליון שנים אצל קרלו בבולוניה? אמנון אמר שהוא לא זוכר בדיוק, אבל נדמה לו שקרלו הזכיר משהו על בן דוד שיש לו דירת נופש בעיירת סקי סמוכה וגם רצה לתת לו מספר טלפון, שיהיה אם צריך.  הוא התגונן ואמר שגם לו זה נראה מוזר, ואולי אשתו של קרלו, טיציאנה, ביקשה מאותו בן דוד ואשתו שיבואו ויעיפו מבט איך נראה הבית שהשאילו לו ולדניה. הוא שוב רוצה להזכיר לה שזה לא דבר טריוויאלי, שאנשים שהוא הכיר לפני כל כך הרבה שנים באוניברסיטה בבולוניה נותנים להם בית כל כך מעוצב ומצויד לכל הקיץ, באלפים, במקום שלא היו יכולים להרשות לעצמם להתאכסן במלון.  לכן הוא לא ראה שום פתח להתנגד. "יש לנו מה להגיש להם?" צעק מהמטבח, שהחלון שלו השקיף אל האגם ושעל הדלפק שלו הצטברו שאריות של הגחמות שלהם מהשבועות האחרונים: חצאי חבילות של עוגיות שוויצריות ואיטלקיות שנראו להם מעניינות אבל הטעם אכזב, חבילות שוקולד אגוזים ומריר ושקית בייגלה שנשארה עוד מהטיסה ונראתה כמו גוף זר על הדלפק עם האריחים המצוירים.

אבל דניה הייתה במצב רוח הזה שלה. היא רטנה שאין לה כוח להקריב ערב שלם מהחופשה שכבר כל כך התקצרה בשביל איזה בן דוד מפריז של המארח שלהם שאין סיכוי שיפגשו שוב בגלגול הזה. היא אמרה לשני הילדים שהם יכולים להישאר בסלון וקיוותה שאולי ככה ייפטרו יותר מוקדם מהזוג הטרחן. היא רגזה על המחויבות החברתית הזו שנכפתה עליה פתאום, כמו חשבון שהוגש לה, על מנה שלא הזמינה בכלל. אמנון סילק עיתונים וגרביים מהסלון ויישר את הפרווה על הספה. זה היה בית החורף של קרלו וטיציאנה והם נהגו לשהות בו מחג המולד לשמונה שבועות לפחות- והיו בו את כל הדברים שזוג עם ילדים שכבר גדלו צריך. זוג שבו רק אחד עושה את דרכו למעליות הסקי והשנייה יושבת שעות מול האש וקוראת, מכינה הרצאות לקורסי האביב שלה באוניברסיטה ועושה ניסיונות של תבשילי קדירה מסובכים ואמבטיות ארוכות עם מלחים ארומטיים מהאלפים שדניה לא התאפקה וסקרה בדקדקנות את התוויות על הצנצנות שלהם.

שנים שקרלו הציע לסטודנט הישראלי שהיה כמו בן מאומץ שלו בשנים ההם בבולוניה, לבלות חופשה בבית הזה שקנו לפני עשרים שנה. הבטיח מבט יפה עד כאב אל ההרים, אמר שלרוב הבית עומד ריק בקיץ. אמר שזו אחת מהעיירות שהיו הכי מבוקשות פעם. רומי שניידר למשל הייתה מבלה שם כל חורף. אלא שאמנון שאחרי בולוניה התחתן עם דניה,  היה בעיצומו של המרוץ. הוא ודניה הרשו לעצמם לכל היותר נופש עם הילדים על אי יווני בהכל כלול. אבל עכשיו,  בתחילת העשור החמישי שלהם, התקשר ערב אחד אמנון לקרלו ואמר שהוא ודניה עברו כמה שנים קשות, עם המוות של שני הוריו ובעיות התבגרות של הגדול שחוגג השנה בר מצווה. את הקיץ הזה ישמחו לבלות במקום שקט, בלי התרוצצות באטרקציות עמוסות תיירים אלא פשוט לבהות בנוף, לנפוש כמו שהיו נופשים פעם בפנסיונים בהרים, אולי גם הוא ודניה מתבגרים. והעז ושאל, אם ההצעה לבית החורף עדיין אקטואלית וקרלו יצא מגדרו לומר שכן, כמובן, הם יהיו בטוסקנה, כרגיל, והבית בהרים עומד ריק.

הם שכרו מכונית בשדה התעופה והעפילו איתה במעלה ההרים והעמק הירוק הלך והתרחק עד שהגיעו לעיירה והילדים צווחו בהתפעלות למראה מכוניות הלמבורגיני והפורשה שחנו ברחוב הראשי שהיו בו כמה בוטיקים יוקרתיים ומסעדות ספונות עץ. הבית עמד ליד אגם קטן ואמנון חייך אל דניה ואמר נו, אז נחייה שבועיים וחצי כמו שחיים ה"חצי השני". בכניסה לבית היו תלויות חליפות הסקי של קרלו וטיציאנה והילדים שלהם שכבר מזמן סיימו אוניברסיטה.

אלא שעכשיו, אחרי שהתקשר אותו בן דוד, החל אמנון לחשוד שקרלו בעצם לא בוטח בו כל כך, הנה, שלח מישהו לבדוק אם הכל בסדר, אם לא גרמו איזה נזק. ואז נזף בעצמו, נזכר באיזו לבביות היה קרלו מזמין אותו לארוחות ערב בסופי שבוע ארוכים בבולוניה, איך נשאר לפעמים ללון על הספה שלהם וקרלו היה מעמיד את המקינטה הגדולה יותר בבוקר שיספיק הקפה לשלושתם. הילדים שלו ושל טיציאנה היו קטנים וקרלו היה לפעמים נאנח ולוחש לו שזה לא קל, כל העניין הזה של משפחה.

ואולי, התנער, הבן דוד הזה הוא סתם איש תאב חברה שרוצה לתרגל קצת את העברית הרצוצה שלו כי בטלפון התעקש לומר כמה משפטים בעברית והבטיח לספר כיצד ואיפה למד. "הוא מדבר גם עברית!" קרא שוב לדניה מהמטבח. "למי אכפת?" קראה בחזרה.

אלא שבסוף התרצתה וסידרה כמה עוגיות קנויות על צלוחית קרמיקה נאה שמצאה בארון והחליפה את הג'ינס המרופט שהסתובבה בו בהפגנתיות כמעט בשבועות האחרונים בשמלת פסים ואילו הילדים התעקשו לסגת לחדר השינה ולצפות שם בטלוויזיה והיא ואמנון חיכו בסלון שדמם לנקישה על דלת העץ הכבדה של הבית.

בתשע בדיוק הגיע הזוג פינצי. אדי, בן הדוד של קרלו, ואירן אשתו. דניה הופתעה קצת כשראתה שהם גבוהים, אפילו בעלי מראה אתלטי, אירופאים עם ניחוח כמעט בלתי מורגש של טבק. לא דודים מהשטאטל חשבה לעצמה כשהלכה להרתיח מים לתה צמחים. זה אולי לא יהיה כל כך גרוע. כך הם ישבו, שני זוגות מעשור שונה של החיים, משתי יבשות שונות בבית שלא שייך לאף אחד מהם. לשמחתה של דניה,  אדי עשה את רוב מלאכת הדיבור ושחרר אותם בעיקר להנהן או לחייך או לומר "באמת?" ואירן שתקה רוב הזמן. מדי פעם פנה אליה כשהתקשה להיזכר בשמו של דודן רחוק או בשם  רחוב. הוא עצמו היה כמה שנים בירושלים, אילו שנים יפות הן היו! הוא פנה פתאום לדניה ושאל האם צפית בסדרה 'סרוגים'?  דניה ענתה משועשעת, שכן, היא סימפטה מאוד את הסדרה הזו. אדי היה נלהב. אין ספק שבישראל יודעים לעשות עכשיו טלוויזיה מעולה והסדרה הזו, ששלחו לו מכרים מישראל, מזכירה לו יותר מכל את השנים ההן בירושלים, בטלביה. היום הוא מעצב גרפי של מותגים. לפריז הגיע בעקבות אירן אחרי שלמדו שנתיים בניו יורק. אבל במנהטן לא היו מספיק עצים בשבילה. "נכון אירן?" ואירן אישרה בניד ראש עגמומי ואמרה שהיא גדלה עם המון עצים, בכפר.

בנואי סור סיין, הפרבר שהם גרים היום, הם מוקפים עצים ומים. אדי אמר "יש לנו מזל" . והוא המשיך וחקר את אמנון על היכרותו עם משפחת פינצי מבולוניה ועם קרלו. דניה שאלה אם ירצו גם תה צמחים והם הנידו בשלילה ולגמו מהקפה. אדי התנדב לספר על מקומות קסומים באיזור, ובמיוחד על אגם תת קרקעי שבו למים יש צבע מיוחד, פטרולי, עמוק. הבנות שלהם השתגעו על האגם הזה. היום הן כבר לא טורחות לבוא איתם תשע שעות מפריז להרים. יש להם את החיים שלהן והרבה שאיפות, במיוחד לצעירה שהיא עורכת אופנה ב"מארי קלייר" אבל חולמת להיות שחקנית. לך תדע. אחר כך התעניין במחאה החברתית בישראל והביע דעה שבלי פוליטיקה אי אפשר להזיז דברים ואמנון ודניה הסכימו וסיפרו על ההפגנה שבה נכחו גם הם בתחילת הקיץ. ואירן תלתה את מבטה בנקודה רחוקה, אולי בתמונה שהיתה תלויה מעל הספה ודניה חשבה שהיא בוודאי שמעה את הסיפורים של אדי כבר עשרות פעמים. היא נראתה משועממת.

בערך בעשר הציץ אדי בדניה ואמר בחיוך "אני רואה שאת כבר מאוד עייפה מדאם" ודניה ניסתה למחות אבל אדי הביט באירן ואמר "אנחנו נזוז וניתן לכם לישון" ושאל אם הם יודעים מי גר ב"שאלה" שלידם ודניה ואמנון הנידו ראש לשלילה והוא, שמח להשאיר רושם, אמר בקריצה "אח של גבאנה מדולצ'ה וגבאנה". ודניה צחקה ואמרה: החברות שלי בתל אביב מאוד תתרשמנה מזה ואילו אמנון חייך בביטול כמעט בלתי נראה וכולם קמו ולחצו ידיים.  אירן, שנראתה כמי שנכפה גם עליה הביקור הזה כאילו נעורה מאדישותה ואדי התעקש לרשום להם את מספר הנייד שלו, אם יצטרכו משהו, או ירצו עוד לשאול כיוונים אל האגם הנסתר. אחרי שנסגרה אחריהם הדלת אמרה דניה "אלוהים אדירים, מה זה היה?" ואמנון צחק ואמר שהם בודאי לא באו לבדוק את מצב הבית. כנראה איש שהיה צמא לפגוש ישראלים ודניה קראה לעבר חדר השינה הסגור: אתם יכולים לצאת, השטח פנוי! וקיוותה שהשבוע האחרון של החופשה שלהם יעבור כמו שהיה עד עכשיו, ברביצה על כסא נוח בשמש ההררית ובגיחה אחר הצהריים לקפה עם גלידת וניל בעיירת הסקי הגנדרנית. היא רצתה לחשוב שהם כמו אירופאים מהסוג הישן אבל חששה בסתר ליבה שהיא בסך הכל קרתנית מפרבר עירוני במזרח התיכון.

ובכל זאת, הערב הזה, אחרי שבועות של שהייה עצלה בהרים, ובליל הצרפתית והאיטלקית, והמגזינים העבים והמבריקים שקנתה בחנות העיתונים בכפר, והיין שאמנון והיא לגמו מידי ערב בגינה שירדו עליה דמדומים, גרמו לה להיזכר פתאום באלמר הימלבך. בחור נאה ובלונדיני מויסבאדן, שלמד איתה קורס אחד בהיסטוריה כשנסעה לסמסטר של חילופי סטודנטים בבאזל. הוא הזמין אותה להצגה שעסקה בשופט מכובד שמסתיר פרק אפל בעברו. ברגע דרמטי במיוחד במחזה, נפתח לפתע הארון בחדרו ומדים שחורים עם צלבי קרס מתגלים לצופים והיא שמה את ידה בבעתה על פיה ואלמר נטל פתאום את ידה השנייה ואחז בה עד תום ההצגה. הייתה לו יד לבנה ורכה ודניה הופתעה, ובכל זאת נעם לה המגע אבל כבר כשהודלקו האורות באולם, שמט את ידה ולא חזר לאחוז בה וגם לא ניסה לנשק אותה כשנפרדה ממנו בברכת לילה טוב ליד בניין המעונות שלה. לאחר אותו ערב, לא הזמין אותה יותר והם התראו רק עם שאר החבורה של הסמינר בקפיטריה בכל יום שלישי לפני השיעור. היא זכרה את האכזבה, אפילו עלבון דק, שעלה בה כשהרגישה שהוא נמנע מלהיות איתה ביחידות מאז אותו ערב. ניסתה לשחזר לעצמה במהלך השבועות שאחרי אותה הצגה האם היא זו שאחזה בידו ולא הרפתה? האם דמיינה הכל?

אחרי שאדי ואירן עזבו והילדים ואמנון שקעו בצפייה בסרט מתח הוליוודי בטלוויזיה, הקישה "אלמר הימלבך" בגוגל. היא נדהמה כמה פשוט זה היה. עשרים וחמש שנה אחרי, נגלה לפניה שוב אותו אלמר הימלבך כ"בורגרמייסטר", ראש עיר של עיירה בינונית בגבול גרמניה צרפת. היא ראתה שמראהו לא השתנה כמעט, אולי שערו הקליש ורק לבושו היה רשמי מאוד בדיוקן ראש העיר באתר הרשמי של העירייה שהבניין שלה נראה כמו ארמון גוטי זעיר. לינק ליו-טיוב הוליך לנאום שלו באיזה ערב הוקרה כנראה לאחד מפרנסי העיר הקטנה, ד"ר שטאומאכר. אלמר הימלבך עמד עם פיסת נייר בידו, והיא כמעט ריחמה עליו מול הפנים הקצת משועממות שהפגינו המשתתפים, רובם אנשים מבוגרים מאוד במעילי רוח בהירים שכן ההתכנסות הייתה בגן ציבורי כלשהו, בקיץ. היא ניסתה לגלות האם יש סימן לאיזו פראו הימלבך ולא הצליחה. רוב הלינקים הובילו לאלמר הימלבך כראש העיר. שום דבר על אלמר הימלבך האיש, שום תמונה משפחתית. עכשיו נזכרה שבשיחות בקפיטריה סנטו בו סטודנטים גרמנים אחרים על פעילותו במפלגה הסוציאליסטית שהייתה באותם שנים באופוזיציה. ליד תמונתו באתר העירייה, הייתה כתובת מייל אישי עם הזמנה לתושבי הGemeinde *  לפנות אליו בכל דבר ועניין. היא חייכה כשחשבה איך בורגרמייסטר הימלבך יגיב אם יקבל פתאום שאלה מאחת, דניה טל- רוזן. האם יזכור את אותה הצגה נשכחת? האם יענה לה? פתאום דכדך אותה כל זה והיא סגרה בטריקה את המחשב ואז פתחה אותו עוד פעם והקישה "אירן פינצי". שום לינק לא עלה. ואולי פשוט לא אייתה נכון?

מהדורה מקוונת, יוני 2018
דימוי: מתוך Domesthetic, ילנה רוטנברג, אקריליק על קנווס באייר בראש, 2018

*קהילה