חנן ועליזה 0.2

האישה משירות הלקוחות חוזרת אליי אחרי ארבעים דקות של המתנה על הקו. "סליחה", היא אומרת, "אלה השעות הכי עמוסות אצלנו. איזה חלקים אמרת שהתקלקלו לך?"

"ה… אה, אה, האשכים", אני אומרת-לוחשת, "וגם, אה, נו, הפין".

"ואיך זה קרה?"

אני מכחכחת. "במדיח?" ולפני שהיא מספיקה להגיב, אני מוסיפה בהצטדקות, "היה כתוב שמותר להכניס אותם למדיח".

"רק במים קרים", אומרת האישה משירות הלקוחות.

"מה זאת אומרת?"

"על כמה מעלות המדיח שלך מכוון?"

אני מביטה בגושי הסיליקון הוורדרדים, הצמיגיים, המעוותים, שמונחים על השיש, ליד הכיור, אבל לא אומרת דבר.

"אני יכולה להזמין לך פין ואשכים חדשים, אבל זה ייקח זמן", היא אומרת מהצד השני של הקו.

אני מוסרת לה את מספר כרטיס האשראי ואת כתובת המייל שלי, והיא מבטיחה לעדכן אותי בקרוב.

"ושתדעי", היא אומרת, "שאחרי השימוש, מספיק לנגב במגבון לח".

*

אני לא אומרת לה שעדיין לא השתמשתי בשום דבר. בסך הכול פתחתי את האריזה, הוצאתי מתוכה את חנן, הושבתי אותו על הספה בסלון, ואת הראש שלו – שהגיע באריזה נפרדת, מרופדת בפתיתי קלקר – הנחתי על שולחן הקפה. הקרטון השלישי, עם הבגדים שלו, עדיין לא הגיע, ולכן הוא ישב על הספה עירום, בלי לזוז, בלי לומר מילה, בזמן שאני בחנתי מקרוב את גופו. הזמנתי את הדגם השמנמן, כי לא רציתי שיהיה בינינו חוסר התאמה בולט. כשליטפתי את הכרס הקטנה שלו הופתעתי לגלות עד כמה העור שלו רך, אבל קר. על הידיים והרגליים היתה לו פלומה זהובה עדינה, תואמת את הנמשים שכיסו את כתפיו והשתפלו משם לעבר החזה והגב, ובין הרגליים היו לו שערות ערווה בגון חלודה, מקורזלות ונוקשות כמו צמר פלדה.

עצמתי את העיניים והמשכתי ללטף את חנן. הנחתי את השפתיים על החזה שלו וניסיתי לגעת בו בקצה הלשון. על פי הקטלוג, הדגם הזה אמור היה להיות "אנושי למגע", אבל נדף ממנו ריח חריף של דבק וכימיקלים – ומיד דמיינתי את הפועלים בפס הייצור, מלחימים ומבריגים ומדביקים ומשייפים, מנגבים את הזיעה ממצחם, בלי לרחוץ ידיים לפני ואחרי, וידעתי שאני חייבת לפרק את חנן ולשטוף בעצמי את כל מה שעלול להיכנס לגוף שלי. אלא שבקטלוג היה כתוב מדיח כלים, ואני בטוחה שלא נאמר שום דבר על מים קרים.

*

"משהו נוסף התקלקל?" שואלת הבחורה משירות הלקוחות כשאני מתקשרת שוב, למחרת בבוקר.

"כן, כלומר לא, אבל תראי", אני אומרת, "אני יודעת שהחלקים שהזמנתי לא הגיעו עדיין, אבל יש איתו איזה בעיה אחרת".

"מה הבעיה?"

"אין לו לשון".

"חיפשת בכל הקופסאות?"

אני אומרת לה שכן, והיא שמה אותי בהמתנה, וכשהיא חוזרת היא אומרת בקול מרגיע, "זה בסדר. בדגם שלך אין לשון".

אני נבהלת. "אבל הזמנתי דגם מדבר".

"עוד לא התקנת את הראש?" היא מופתעת. היא בטח רואה בכרטיס שלי שחנן הגיע אליי כבר לפני יותר משבוע. "הוא לא צריך לשון כדי לדבר, בשביל זה יש לו רמקול בלוּתוּת'".

"ונשיקות?" השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, ועכשיו אני מתכווצת, כי אני בטוחה שהיא תפרוץ בצחוק.

"א הה… יש לך 'חנן', נכון?" היא שואלת, ואני שומעת אותה מקליקה על המקלדת ואת המחשב שלה מצייץ ציוצים משונים. "מ-צ-ט-ע-ר-ת", היא אומרת והקול שלה עולה ויורד כמו צופר. "אבל חנן הוא לא דגם מנשק".

"מה זאת אומרת לא מנשק? איזה מין בובת מין לא מנשקת?"

*

קניתי את הדגם הזול. ואם הייתי טורחת לקרוא את מה שכתוב בקטלוג עד הסוף, ולא מניחה לדפיקות הלב שלי להלום באוזניים ובעיניים, הייתי מבינה שחנן מיועד במקור ליחסים הומוסקסואליים. בגלל זה היו לו שיניים רכות, פה שרירי שמתכווץ ומתרפה על פי קצב שניתן לקבוע מראש ותוספת אופציונלית של זין שמוט, כדי שאפשר יהיה להניח אותו על הבטן בלי להילחם בבליטות מיוחדות. לא קניתי את הזין השמוט, אף שחשבתי שיהיה נחמד להרכיב אותו לפעמים, כשנשב בסלון, רגועים, על הספה, ונראה ביחד טלוויזיה, כדי לסלק את האפשרות למין ספונטני.

"ארבע מאות שקל לתוסף פין שמוט?" אני אומרת באי אמון.

הבחורה מצחקקת. "כן", היא אומרת, חבר אפלטוני זה תענוג יקר".

יש לה קול עדין ומלטף, ואני בטוחה שיש לה צוואר ארוך ואלגנטי. היא מקריאה מהקטלוג נתונים טכניים על היקפים ועוצמות חיכוך, ואני תוהה אם גם היא מסמיקה כעת.

אני רוצה לספר לה שזה החבר הראשון שלי, אבל אל תוך שטף המונחים הטכניים שלה אני מצליחה רק להוסיף את הווידוי, "גם ככה מכרתי את המכונית בשביל לקנות אותו".

אני שומעת את הטלפונים האחרים במוקד מצלצלים ברקע בלי הפסקה.

"באמת?" היא שואלת, "ואיך את מסתדרת בלי מכונית?"

"מסתדרת. ממשכורת של ספרנית", אני מסבירה, "קשה להחזיק גם רכב וגם בן זוג".

*

אני מרכיבה לחנן את הראש ומחברת אותו לחשמל. בהוראות כתוב לתת לו לפחות שלוש שעות טעינה, אז אני הולכת למטבח, מכינה לעצמי קפה ומתיישבת על הכורסה מולו עם "חמישים גוונים של אפור". לפחות ניצלתי מכל הסטיות האלה, אני ממלמלת לעצמי. וממחלות מין, ומהיריון, ומבגידות ושקרים. ומביקורת. אני מושכת אליי את הרגליים ומתיישבת כך שהן מקופלות תחת גופי. חנן ממשיך להביט בי בהבעה שלווה. עיניו פקוחות אבל מזוגגות, ואני רואה את עצמי משתקפת בהן – את ירכיי העבות, את קפלי הבטן, את השדיים שנשמטים לעבר הבטן. אני עוצמת עיניים בכאב ושואלת את חנן, "אתה תאהב אותי גם ככה?".

חנן, כמובן, לא עונה. אני יודעת שכאשר הוא יתחיל לדבר, יהיה לו שמץ של מבטא זר, משהו עם צליל סקוטי או אירי, כי זה מה שבחרתי. ואני יודעת שלפני שארזו אותו דאגו שהוא ידע את שמי, והכניסו בו אוצר מילים די עשיר. אבל כדי שנוכל לנהל שיחות אישיות, לא תהיה לי ברירה אלא לדבר איתו במשך עשרה ימים לפחות, ולהשתמש בכמה שיותר מילים. לא, אמרו לי במפעל, עדיין אין להם דגם שיודע לנחש מה אני רוצה בלי שאצטרך לדבר.

אני מביטה בו יושב מולי, כשבין רגליו הפשוקות פעור החור הממתין לחלקי חילוף. "מתי תעשה איתי סקס?" אני תוהה בקול רם.

"אולי כדאי שנכיר קודם?" הוא אומר פתאום.

אני נבהלת נורא, מזנקת ממקומי ומושכת את הכבל שלו בבת אחת מהשקע.

*

"אני קצת מתחרטת שקניתי את חנן השמנמן", אני מודה בפני הבחורה משירות הלקוחות.

השעה שתיים לפנות בוקר. היא אמרה לי שפעמיים בשבוע, בשלישי וחמישי, היא עושה משמרות לילה, ויש לה יותר זמן לדבר.

"השענתי אותו על הקיר כדי לשאוב את השטיח, וכשהסתכלתי עליו מרחוק, הוא נראה לי פתאום חסר פרופורציות. הקרסוליים העדינים האלה, הבטן הזאת, ממש הר של גומי. לא יודעת…" אני משתפת אותה, "הוא נראה קצת כמו איזה קניידלע על מזלג".

אני מחכה שהיא תצחק, אבל היא לא צוחקת.

"הוא לא מאוד ייצוגי", אני ממשיכה. "מה יהיה אם ארצה לצאת איתו החוצה?"

"את יודעת שהדגם הזה לא יכול ללכת, נכון?" היא שואלת בענייניות.

"יודעת", אני אומרת, כאילו לא שכחתי את זה לגמרי. הפה שלי יבש נורא. אני מקווה שהיא לא חושבת עכשיו שאני טיפשה. הקול שלי צרוד כשאני אומרת, "חשבתי שאולי אוכל לקחת אותו איתי למקומות… אה, בכיסא גלגלים".

הבחורה מהרהרת ואז מציעה: "את רוצה לבחור לו חלקי גוף עם פרופורציות אחרות? בטן שטוחה? רגליים יותר עבות? אנחנו יכולים לצרף את זה לפין והאשכים שאני רואה פה שהזמנת".

"לא", אני קוטעת אותה בעייפות. "חשבתי פשוט ש…"

"אז לא להזמין?"

*

חנן ואני יושבים ליד השולחן הקטן במטבח, אני מדפדפת באתר חדשות באייפד ומקריאה לו פסקאות נבחרות. "הבנק ביצע ברבעון השני הפרשה של 1.13 מיליארד שקל להפסדי אשראי",הוא חוזר אחריי, והריש האנגלוסקסית המתגלגלת מפיו בחלקלקות גורמת לעורף שלי לסמור.

"זה סכום מאוד גבוה ביחס להפרשות תחת סעיף זה מהרבעון הקודם", הוא אומר בספונטניות ואני מחייכת בסיפוק.

כל יום אחרי העבודה אנחנו משוחחים שעה, שעה וחצי. אין לו סנכרון מושלם בין תנועות הראש למילים, ולפעמים אני מתקשה להבחין אם הוא רציני או מתבדח. כיוונתי אותו לרמת הומור בינונית.

הוא כבר מכיר את כל האנשים שעובדים איתי בספרייה, ויודע בדיוק למה הסתכסכנו וממתי אני לא מדברת עם כל אחד מהם. אנחנו קוראים ביחד ספרים, מקשיבים למוזיקה, ואני מספרת לחנן אנקדוטות נבחרות מהילדות שלי. הוא לא קוטע אותי באמצע משפט, הוא לא מתווכח, הוא אפילו לא מתקן אותי כשאני חוזרת על אותו סיפור בשינויים קלים, רק זוקר גבות, ואני צוחקת. גם הוא צוחק – זה משהו שהוא למד רק בשבוע האחרון – וכשהוא צוחק העיניים שלו מבריקות.

אני קמה ופושטת את החולצה ואת החזייה, ואחריהן את המכנסיים והתחתונים. אני עומדת מולו ככה, ומחכה שיאמר משהו, או ישלח אליי יד. הוא לא מגיב. "יותר מדי שייקספיר ופחות מדי רומנים רומנטיים", אני אומרת לעצמי, ואז הוא שוב צוחק, בקול גברי עמוק ונעים, מין צחוק טוב ומעודד כזה, ואני מרגישה את החום מציף אותי אז אני רוקדת סביבו ואפילו מלטפת לעצמי את הבטן בתנועות מעגליות גדולות, ואחר כך אני מלטפת לעצמי את השדיים, וכשאני כבר לא מבחינה אם זה הצחוק שלי או שלו מתגלגל ככה וממלא את אוויר המטבח, אני גונחת מעונג עד שנגמר לי האוויר. לאחר מכן אני טומנת את הפנים בשיער הגלי הכתום שלו ושואפת את ריח הדבק, שנותרה בו רק מעט מהחריפות שהיתה בו בהתחלה. הוא מזכיר לי את הדובי שהיה לי כשהייתי קטנה, ולרגע אני חושבת שאוכל לאהוב אותו, ממש לאהוב, כמו את דוב-דובון, כי איך אמר דנטה? אהבה מניעה את השמש ואת כל הכוכבים?

*

"לא מספיק שאין לו לשון, הוא גם לא יודע להיות עצוב", אני אומרת לבחורה משירות הלקוחות.

"מספר לקוח, בבקשה?" היא אומרת.

"את לא זוכרת אותי?" אני מופתעת. "זאת אני… חנן, חנן בלי הלשון, חנן עם הבטן הגדולה…"

"שמך חנן, גברתי?"

"מה פתאום?"

היא שותקת.

"את לא זוכרת אותי?". אני חוזרת, אבל היא חוזרת בענייניות: "מספר לקוח?"

*

"אני רוצה להיות מאהב החלומות שלך", אומר לי חנן בערב הראשון שבו אני משכיבה אותו לידי במיטה.

אני מחפשת בהוראות השימוש הסבר איך למחוק לו מהזיכרון מילים או מושגים שלא מוצאים חן בעיניי, אבל לא מוצאת. יש בתפריט אפשרות לשינוי דרגת מוצקות הישבן, בחירה בין 42 מרקמים של פטמות, כוונון חוש הומור ורמות קנאה, ניפוח שרירי זרועות, החלקת שיער. אני מתלהבת למצוא שם גם חיבור לגוגל, שיאפשר לחנן להמשיך ללמוד בעצמו, מה שיפטור אותי מהצורך לשוחח איתו.

"הייעוד של חיי הוא לספק אותך", הוא אומר לי אחרי יומיים של שתיקה מצדי, שבמהלכם הוא היה מחובר ישירות לרשת. אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב, כלומר אני אוכלת והוא יושב לידי, מוריד את המזלג אל הצלחת, מגיש אותו אל פיו, שוב מוריד אל הצלחת וחוזר חלילה.

"אל תדבר ככה", אני אומרת לו, "זה עלוב".

אחר כך יש לי ייסורי מצפון, ואני מניחה את ידי על ידו הקרה. כשאני מצלצלת לבחורה משירות הלקוחות היא אומרת לי שאני לא צריכה להתייסר. שחנן הוא בן הזוג האידיאלי, משום שאין שום צורך לגלות כלפיו אמפתיה. "באמת, הוא משהו-משהו. את לא צריכה להתחשב בו בכלל", היא אומרת. "הוא עמיד. את יכולה לצרוח עליו ואפילו להכות אותו או לבעוט בו, אם את חושבת שזה יעזור לך לפרוק כעסים או משהו".

המילים "להכות אותו או לבעוט בו" נשמעות צורמות ולא מתאימות לקול העדין שלה ולשיער הרך המקלוני שאני מדמיינת סביב פניה המוארכות. אז אני רק אומרת תודה ומנתקת. חנן ממשיך להעמיד פנים שהוא אוכל, ואני קמה מהשולחן כדי לפתוח את האפליקציה ולחסום את הגישה של חנן לכתבי עת לנשים.

*

מאז, כשאני הולכת לישון, אני משאירה את חנן על הספה בסלון. העיניים שלו נעצמות ברגע שאני מכבה את האור, אבל לפעמים הוא משמיע קולות חרישיים, ואני שוכבת במיטה שלי וחושבת שאולי הוא בכל זאת חולם, חלומות מגוּגל. כשאני קמה לעשות פיפי אני מביטה בו בחיבה. נחסכה ממני ההשפלה הזאת, אני אומרת לעצמי, לחפש לי גבר צעיר, מהר מהר לפני שחלון ההזדמנויות המיניות שלי ייסגר.

*

אני מצלצלת למוקד בוקר כן ובוקר לא. בימים שבהם עונה לי קול גברי אני מנתקת מיד. כשהבחורה שלי עונה לי, אני מצטטת באוזניה משפטים מפתיעים שחנן אמר לי, כמו "מרטינה הינגיס ניצחה בווימבלדון את הקוריאנית ג'וּן מי-רה 5-7, 4-6". או "ההר האיסלנדי קְוואנַדַלְסְְנְיוּקוּר מתנשא לגובה של 2,011 מטרים מעל פני הים".

"זה בסדר", היא אומרת לי. "אם הוא קורא יותר מדי, את תמיד יכולה לקנות לו הרחבת זיכרון".

בזמן שאנחנו מדברות, חנן צועק פתאום מהסלון: Mein kleiner grüner Kaktus steht draußen am Balkon, Hollari, hollari, hollaro!

"זה לא מדהים?" אני שואלת. "מתברר שהוא לימד את עצמו גרמנית".

אני מקווה שהיא תבקש לדבר איתו בעצמה, בטלפון, ובטוחה שאז היא תתפעל. אבל היא רק אומרת, "כרגע יש לנו מבצע על שישים טֶרָה, את מעוניינת?"

*

אחרי שלושה חודשים, הבחורה משירות הלקוחות מטלפנת כדי לבשר לי שאיברי המין החלופיים של חנן הגיעו, ויצאו אליי עוד היום עם שליח עד הבית.

"אנחנו מצטערים על העיכוב", היא אומרת. "כפיצוי, אנחנו מוכנים להציע לך בלי תוספת מחיר…" אני לא מניחה לה להשלים את המשפט. "יש לכם אולי דגם מתקפל?". אני שואלת, "כזה שניתן לדחוס לתרמיל גב ולצאת ביחד לטבע?". נדמה לי שאני שומעת אותה מחייכת, ואני מרוצה ומשתתקת.

אני מניחה לה לספר לי על כל השכלולים והפיתוחים האחרונים ואז היא מציינת שהמלתחה שלו כוללת מעכשיו גם בגדי מעצבים.

"מלתחה?" אני מופתעת, וזה מזכיר לי שקרטון הבגדים המקורי של חנן מעולם לא הגיע.

"כן, את יכולה לבחור להפוך אותו לפשיניסט, היפסטר, מטרוסקסואל, איש עסקים…"

"לא, לא צריך", אני אומרת.

אני מסתכלת בחנן השרוע, בעירום, על הספה. על העוקם. כמה ימים חלפו מאז שהרוח הפילה אותו הצידה ואני לא טרחתי לקום מהכורסה וליישר אותו? גם לא ניתקתי אותו מהשקע, ולכן הוא ממשיך לקרוא, בתוך ראשו, מאמרים של מלומדים מהסורבון, ומדי פעם הוא ממלמל דברי טעם – כנראה – על מחקרים אחרונים באפידמיולוגיה.

" לצרף למשלוח שלך את הקטלוג החדש?" שואלת הבחורה משירות הלקוחות.

"איך אמרת שקוראים לך?" אני מנסה. אני רוצה שיהיה לה שם מקורי שאף פעם לא שמעתי.

הבחורה רק מכחכחת. "שום שדרוג?"

"לא", אני מסבירה. "וגם אל תשלחי לי את החלקים שהגיעו".

"מה זאת אומרת?" היא שואלת, ואז היא כנראה מניחה את היד על האפרכסת, כי אני שומעת אותה משוחחת עם מישהו, אבל הקולות שלהם עמומים.

מבין הרגליים הפשוקות של חנן נפער לעומתי חור שחור. אני יכולה להניח בחור הזה חרציות מהגינה, אני חושבת לעצמי, או להשתמש בו כמחזיק עפרונות. מעניין אם אפשר לייצב בפנים מטרייה. אני אכין לשנינו קקאו חם, והוא ייראה חמוד ככה, עם מטרייה צבעונית, מסתחררת, שמגוננת על צניעותו. בבוקר אולי אתקשר שוב לבחורה ואספר לה. אם היא תסכים לתת לי את המספר הפרטי שלה אשלח לה תמונה. זה בטח יצחיק אותה.

מהדורה מקוונת | ינואר 2021
דימוי: Company, מיה פרי, מתוך You Are Safe