"טיפיטצ'נה ישראלנקי": מערב-מזרח ים תיכוני

עידן צבעוני

הזמנתי את ניסן שור לשיחה עבור ספרי שבהתהוות: "בזכות הלבנטיניות". ניסן שור ביים את הסדרות הדוקומנטריות ״לרקוד עם דמעות בעיניים״ (מבוסס על ספרו שעסק בהיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל), ״אנשי המכירות – הסיפור של עולם הפרסום הישראלי״ (שתיהן לערוץ 8) ו״מקום בצמרת – שישה פרקים על פופ ישראלי״ (ערוץ 1). הוא בעל טור אישי במוסף גלריה שישי של עיתון ״הארץ״. מאמרים פרי עטו שעוסקים בתרבות מקומית, אמנות ופוליטיקה התפרסמו בספרים וכתבי עת בארץ ובעולם. ב-2017 פרסם את הרומן הישראלי הנצחי (הוצאת כתר); ב-2021 פרסם את הרומן מנדט.

***

עידן: אני לא יודע אם אתה מודע לכך, אבל קציעה עלון עורכת בימים אלה אסופת מאמרים על לבנטיניות, דוד אוחנה הוציא ממש לאחרונה ביוגרפיה אינטלקטואלית של ז'קלין כהנוב, ועופר נור כותב ספר על לבנטיניות בהקשר להט"בי. לפני כמה ימים פורסמה ב"הארץ" כתבה על בחור צעיר משכם שנמלט לישראל מכיוון שנחשד כגיי ועוּנָה. בישראל הוא כמובן חשוד קודם כול כמחבל… אבל הוא הצליח לברוח לעיר מקלט בדמות הקהילה הלהט"בית. כלומר התקיים/מתקיים קשר מיוחד בין הגייז בישראל ל-Palestinian gays. התחלתי את הכתיבה שלי בלי לדעת שגם אחרים עוסקים בזה. אם כך, אני שואל אותך, מדוע אתה חושב שבנקודת זמן זו הלבנטיניות מעסיקה אותנו? האם זה סימפטומטי?

ניסן: אני חייב להודות שיש לי איזושהי התנגדות להתעסקות בלתי פוסקת בזהות אתנית. לא שלא עשיתי את זה בעצמי. אבל מתישהו נדמה לי שצריך להמשיך קדימה ולא לחיות כל הזמן את הזהות שלך נונסטופ ולהשתמש בזה כמעין קרדום לחפור בו. אני פחות מתחבר לזה. אני חושב שהמקומות המעניינים בלבנטיניות הם האופן שבו אנחנו הושלכנו אל תוך המקום הזה והאופן שבו אנחנו מתמודדים איתו כמי שהיו אמורים להיוולד כאנשים חדשים, יצורים חדשים שנפלטו לכאן על ידי האידיאולוגיה הציונית. אני מכיר את זה באופן אישי, אני בא ממשפחה שהיגרה לכאן מברית המועצות בשנות השבעים. משפחה שבאמת הרגישה כאילו היא הושלכה לפה, הושלכה לתוך ביב השופכין הזה, ואתה צריך ללמוד לשחות בתוך הביב הזה.

עידן: למרות שהעלייה משנות השבעים מזוהה עם בחירה מרצון.

ניסן: אבל מכיוון שזו בחירה מרצון, אז אתה מגיע לפה ואתה מבין ש… השבר הוא שאתה מגלה שזו באמת מדינה ים-תיכונית. ההורים שלי הגיעו מצ'רנוביץ, בירת התרבות, למרות שהם לא ממש "אנשי תרבות", הם לא אינטלקטואלים. הם אקדמאים אבל לא אינטלקטואלים. אבא שלי רופא שיניים ואמא שלי מהנדסת כימיה. זה לא היה בית ספרותי, אבל הישראלים היו האחר הנורא, תמיד היו אומרים לי אל תהיה "טיפיטצ'נה ישראלנקי", אל תהיה ישראלי טיפוסי. והישראלי הטיפוסי הוא מזרחי. אני גדלתי בשכונת שער העלייה, שזה בעצם מחנה עולים שהפך לשכונת מצוקה בשנות השבעים.

עידן: איפה זה שער עלייה?

ניסן: על הים, בכניסה לחיפה, מסעדת מקסים, תחנת הדלק? אז ליד. זו היתה שכונת מצוקה של הרבה מרוקאים וטוניסאים… והם למעשה היו בחוץ, הם היו העולם שמנגד. וההורים שלי היו מזועזעים שאני, אתה יודע, מתערבב ב… [צוחק] באוכלוסייה המקומית. אבל אני גדלתי עם מזרחים, זו היתה הילדות שלי, כלומר לא היו אשכנזים. אחרי זה, כשהתחלתי ללמוד בריאלי, זה היה בית ספר סופר-אשכנזי, אבל אני הגעתי לריאלי, למעלה, כילד עני.

עידן: היית צריך להשתכנז…

ניסן: נכון. כשהכרתי פעם ראשונה אשכנזים זה היה… זה היה הלם, הלם תרבות. להכיר את המשפחות שלהם, את ההתנהגות האשכנזית… כל החיים גדלתי עם מרוקאים. ואבא שלי תמיד אמר לי לא להיות "פַּרְשיבי מארַקניץ", שזה מרוקאי מסריח. ושחס וחלילה לא יהיה לי קשר איתם, כי ההורים שלי לא דיברו עם האנשים האלה. יום אחד אמא של אחד מחבריי המרוקאים הזמינה את אמא שלי לקפה, ואמא שלי אמרה לי: "תראה מה קרה בגללך" [צוחק]. אתה יודע, האוכל שאהבתי היה אוכל מזרחי. אכלתי אצלם, זו היתה הפנטזיה שלי… הייתי לוקח מהבית פרוסת לחם והולך לבית של החבר שלי מהעבר השני של הרחוב, הוא היה שם לי מטבוחה והייתי הולך הביתה ואוכל את זה כאילו אצלי בבית. החיבור הזה היה לי טבעי מאוד, כי אני חושב שהרוסים במובן מסוים הם גם סוג של מזרחים. אתה יודע, האוסטיודן האלה, יש להם מוטיבים דומים, כמו למשל בלתי אמצעיות, משפחות מאוד tight-knit, ימין פוליטי ביחס לישראליות, היעדר תחושת אשמה ביחס לכיבוש. יש איזה מתאם מאוד גבוה בין שתי האוכלוסיות. בגלל זה אני מרגיש בבית עם האטריבוטים האלה. חוץ מזה, אני חושב שמה שאפיין אותי ואת החברים שלי מהשכונה באותה תקופה היה הכניסה של המוזיקה, האירופאית כמובן, לחיים שלנו. אפשר לומר שזה האופן שבו ברחנו מהגורל שלנו והפכנו למתורבתים. זה הציל אותנו. כלומר, אני והחבר המרוקאי שלי, לצורך העניין. מה שהוציא אותנו משכונת המצוקה זה הסמיתס, זה ניק קייב, זו מטאליקה… מוזיקה מערבית. רפסודת ההצלה שלנו מהמציאות של השכונה היתה מוזיקה מערבית, והרצון להיות מערבי כמובן ומחובר לזמן המאוד מסוים בתחילת הניינטיז כשישראל נפתחה בעוצמה לקפיטליזם ולמערב. וכמובן שגדלנו על תפריט ספרותי של בולגקוב וגוגול וקלאסיקונים אחרים, וסופרים אמריקאים, והקולנוע כמובן. זה היה האופן שבו כולנו ברחנו מהמשפחות שלנו.

עידן: נמלטתם ביחד… ואתה ודאי זוכר שבשנות השבעים מוזיקה מזרחית נתפסה כדבר נחות, שוליים תרבותיים של ציבור רחב, וגם מעניין לראות איך מוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית הקדימה כאוונגרד עממי את המהפך הפוליטי של 77'. לימים המוזיקה הזאת חדרה למרכז, זכתה למעין קאנוניזציה, למשל המעמד המיוחס שיש היום לזוהר ארגוב. בעשורים האחרונים המוזיקה הזאת מתפענחת עבורנו, באוזן שלנו, בדיעבד, אחרת. התרחש מעבר בין שימי תבורי, שהיה מושא ללעג, לבן אל תבורי וסטטיק כמובילי תרבות-אופנת פופ. זה די מדהים, הרי עם עדן בן זקן ועומר אדם רוקדים היום בחתונות בקיבוץ על ערימות של חציר סינתטי… אתה כתבת ספר על תרבות המועדונים בישראל, תרצה להרחיב?

ניסן: תראה, הזכרת את שימי תבורי. אתה רואה את שימי תבורי בתמונות מאותה תקופה, איזה דימוי חזק של… של הגבר הים-תיכוני הזה עם ה… אתה יודע, הגנדרנות הזאת, כוכב פופ כאילו. אם תראה את זה למישהו, נגיד להיסטוריון של פופ בריטי או אמריקאי, ברור שהוא יתלהב מזה ולא נניח מגידי גוב. אבל אצלנו גידי גוב נחשב איכותי ושימי תבורי נתפס כנלעג, נחות. והרי גידי גוב זה גניחט, שום טעם אסתטי, שום נראוּת, שום כלום, לוּק של רפתן. ואצל הזמר המזרחי יש לך את הגברים היפים האלה, אתה יודע, לפי המסורת של הדנדי, כאילו האוסקר ויילד, אבל בגרסה מקומית שצמחה מהמעברות. זה הכי מדהים. המזרחים הביאו אסתטיקה וחוסר בושה ו… כן, להתלבש. אצל האשכנזים זה כאילו, אתה יודע, טי-שירט והקוקו והסרפן. המזרחים דווקא הביאו את הרגישות לאסתטי, הם ממרוקו, המפגש עם התרבות הצרפתית, אליאנס וכל זה. דווקא הם הביאו את הרגישות האסתטית לאופנה, נגיד. וחוסר הבושה של הזמרים המזרחים החדשים ביחס לכסף, זה שובר לגמרי את האתוס שכסף זה משהו שלא מדברים עליו, תרבות סוציאליסטית כזאת שמסווה את הכסף בכספת הבורגנית.

עידן: אפרופו דנדי, לא מזמן יצא לי להיתקל בתמונה של תומס קוֹטיר: "הרומאים במהלך הדקדנס". תמונת ענק שתלויה במוזיאון אורסיי בפריז. התבוננתי ממושכות בתמונה הזאת מאמצע המאה התשע-עשרה: סגנון מיושן, הכלאה של ציור כמו-רנסנסי עם רומנטיקה, אבל אז הבנתי את השדר הדקדנטי שקוטיר מבקש לשגר לתרבות הנוצרית היישר מרומא הפגאנית, השוקעת. התמונה הזאת עזרה לי לנסח את בית הגידול של בודלר, של הבודלרים, כלומר את מסורת הדקדנס שקשורה באירופה לאריסטוקרטיה השוקעת, רפיון הגוף, היעדר מופגן של עמלנות והשבח לבטלה. המעניין הוא שהציור עצמו מבטא בעצמו את שקיעת הציור, מכיוון שבזמן הציור הוא כבר מיושן, שוקע פנימה אל תוך המדיום של עצמו כמסמך דקדנטי, שכן עוד רגע יופיעו פיקסו, ואן גוך, גוגן, בקיצור כל החבורה המודרניסטית. ושם, מול "הרומאים במהלך הדקדנס" של קוטיר שמציג לראווה משתה אורגזמטי עד מוות, הכתה בי כברק המסורת הפועלית חמורת הסבר של הישראליות, המסורת האנטי-נהנתנית שנולדנו לתוכה, הכלאה של סוציאליזם עמלני, שנוצק באירופה כתגובת-נגד לבורגנות השבעה-דקדנטית, עם תת-דלות החומר היהודית (יהדות מזרח-אירופאית ודקדנס הם איפכא מסתברא, שכן הדקדנס הקלאסי צומח בתנאים של רווחה עודפת, או במילים אחרות: הדקדנס ניזון מפנאי, הזיה ועודף), ואני חושב שבהקשר שדיברת עליו (הזמר המזרחי כדנדי) אפשר גם להבין את הלבנט/לבנטיני ככזה, כלומר זה שבמגע עם הדקדנטי.

ניסן: כתבתי לא מזמן טור בעיתון על עדן בן זקן, שהיא הפסקול של הביביזם. יש לה את השיר הזה "מועבט", זה שיר מסיבה. כמו מארש של הימין, של הימין העכשווי הנהנתני, העיוור. היא זמרת פופ ים-תיכוני שממש מפלרטטת עם הדקדנטיות הזאת שאתה מדבר עליה. אבל דווקא מתוך הכר הדקדנטי, המוזיקלי, צומחים כל מיני דברים מעניינים שמייצאים החוצה את הלבנטיניות. נניח, יש לייבל ישראלי בשם "פורטונה", והם מוציאים כל מיני אלבומים נשכחים מהסבנטיז ומהסיקסטיז שבזמן אמת הממסד התעלם מהם כמעט לחלוטין. בעולם, אם מתעניינים במוזיקה הישראלית, זה בצליל הזה. בצליל הלבנטיני, המזרחי, הים-תיכוני. אתה שומע את "צלילי העוד", את "צלילי הכרם" ואת יהודה קיסר וכו', וזה כל כך מקורי. אלה תופעות ממש ייחודיות. זה לא רואה ממטר את הרוק הישראלי למשל, שהוא איזה שעתוק, רובו גרוע, של מראי מקום בריטיים ואמריקאיים. יהודה קיסר, אתה יודע, הוא גיטריסט ענק. הצליל שלו מעיף לך את המוח. ולחשוב שהאנשים האלה נחשבו לנחותים, זה כל כך מצחיק היום, זה פשוט קומדיה לחשוב שמה שנתפס אצלנו בתרבות כמזרחי או כערבי נדחק לפינה. הרי אלה התופעות המעניינות באמת. כלומר, מה שיש לנו למכור לעולם כישראלים, התרבות שלנו והאוכל שלנו, זה הכול מזרחי. אף אחד לא מתעניין ולא מעוניין באירופאיות שלנו. מבחינתם אנחנו לא אירופאים [צוחק]. הם לא חווים אותנו ככאלה, הם מתעניינים בצד המזרחי-לבנטיני שלנו. מוזיקה ואוכל הם השגרירים שלנו. וגם בקולנוע, אם חושבים על הסרטים שהצליחו, זה למשל "ביקור התזמורת", שזה מצרים בעיירת פיתוח. או הסרט "בופור", שהגיבורים שלו הם חיילים מזרחים. אף אחד לא מתעניין באשכנזים. במובן הזה הפרויקט האשכנזי נכשל באופן חרוץ, מכיוון שזה פסיאודו-אירופאיות. כלומר במקום לחבק את המקום, במקום להבין את הוואנָבִּיזם שלך, אוקיי? אז אנשים חיו כאן בתחושה שהם איזה בן-יהודה שטראסה, אבל אנחנו הרי יודעים שזה בלוף. שלא לדבר על הבוז לאסתטיקה, הבוז לטעם, הבוז לגִנדור, זה לא מאירופה… אלה עגלונים שדשדשו בבוץ של פולין ורומניה. או המוטציה הקיבוצניקית הזאת של לבוז לכל דבר שהוא יפה, כל דבר ששייך לפנאי, זו הציונות… עיוות. אירופה אף פעם לא נחתה כאן. מה שמעניין זה המזרחיות, המפגש עם המזרחיות. והחיבור המערבי-מזרחי, זה מה שמעניין, למשל כשמזרחי מביא מהבית שלו את הצליל, את המוזיקה של אבא שלו וסבא שלו, ואז מנגן על קלידים אלקטרוניים מצ'וקמקים ואיזו מכונת תופים [צוחק], על זה אני אומר וואו, זה דבר חדש, וזה יכול להיות רק כאן.

עידן: נכון, בשנים האחרונות עקבתי אחר התופעות האלה, ונדמה שלי שטיפקס בהקשר הזה הם חלוצים בחיבור-סינתזה בין העולמות באופן שנע בצורה אלגנטית בין הפרחי לאינטליגנטי. הם סללו את הדרך ל"דודו טסה והכוויתים" וכו'.

ניסן: אתה יודע, עשיתי סדרה שנקראת "מקום בצמרת", סדרה על תולדות הפופ בישראל, ופרק אחד הוקדש למוזיקה מזרחית ים-תיכונית. בתחילת הפרק צילמתי בבית הכנסת את אהרון עמרם, שהוא אחד מגדולי הפייטנים התימנים, איש מרשים מאוד, לבוש תמיד בחליפה. איש מבוגר, אני חושב שהיום הוא כבר בן שמונים, ובעל קול מדהים. והבן שלו, אז הוא היה בן עשרים ומשהו, שמו לירון עמרם, הוא ממשיך את דרכו. הוא שר עם גיטרה חשמלית, אבל הוא בכלל בן בית של תרבות המועדונים, אוהב דיג׳יים, אוהב היפ הופ וכו'. והוא שר לפי המסורת התימנית העתיקה… וזה ממש נפלא. הנה לך עוד גלגול של קובי אוז.

***

עידן: אני חושב שהלבנטיניות מעסיקה אותי בין השאר מכיוון שהפוליטיקה הישראלית נמצאת מזה שני עשורים לפחות בסטגנציה משחיתה עם הכיבוש שנשאר והאין-מוצא כצורת קיום אופטימלית. האופטימליות היא עניין של אופטיקה – זה מה שאנו מסוגלים (לא) לראות. עצם העובדה שלדור שלנו (שכבר מציץ בעין אחת לעבר הפנסיות שלו, קובר את הוריו ודואג לעתיד ילדיו בדמות דרכון אירופאי כשער גאולה) פתרון אינו נראה באופק… לא שתי מדינות לשני עמים ולא מדינה יהודית אחת – גם לא הפנטזיה של אגפים בשמאל שתהיה מדינה אחת, דו-לאומית, ישראל-פלסטין. זה הרי לא יקרה, לא, זה לא יקרה, אנחנו פשוט נמשיך להתגלגל בכוחות האינרציה שחזקים מאיתנו במורד המוכר באיזו גרסה כזו או אחרת של אפרטהייד עד ש… עד לפיצוץ. אבל כלל לא ברור אם זה יהיה הפיצוץ האפוקליפטי הגואל… ואולי כן? הרי לימדו אותנו לחשוב שאחרי האפוקליפסה באה הגאולה. בהקשר הזה אני חושב על העזיבה של אנטון שמאס לארצות הברית אחרי "ערבסקות" שלו, שחוּבק בחום עם צאתו והפך בן רגע לקלאסיקה ישראלית. לדעתי זו ספרות לבנטינית במיטבה שנכתבת מ"פר לה שז" שבפריז על חורבות הכפר פסוּטָה שבגליל, זו ספרות דיאספורית חלוצית שנכתבת על ידי בן הגלות משפתו הערבית מבית קברות מרוחק על מנת לחשוף את הקבור הביוגרפי-היסטורי, האישי-פלסטיני שלו. שמאס לא היה מוכן לבזבז את זמנו על המקום הזה; הוא מגלם את האינטלקטואל שמבין שהמאבק כבר אבוד, וסייד קשוע שהיגר לפני כעשור לארצות הברית, ושנתן לנו מתנה קומית-טרגית בדמות "עבודה ערבית", ובכן, סייד קשוע הוא מעין בן ממשיך של שמאס לחוסר המוצא. אבל התרבות לא בסטגנציה, היא לא מצייתת לחוקי הפוליטיקה, התרבות כפעולה לא-רצונית-כאוטית-דינמית בעולם מתקיימת במרחב הטרוטופי שמחוץ לחוק, ודווקא לפעמים כשהפוליטי בסטגנציה, אזי התרבות יכולה לקבל איזו תאוצה לכל מיני מקומות לא מבוקרים שאנחנו לא בהכרח יודעים מהם, ואני מרגיש שזה מה שקורה לתרבות הישראלית עכשיו.

ניסן: כשהספר שלי הישראלי הנצחי ראה אור בשנת 2017, ספר שמדבר על דילמת ההגירה מישראל, פרסמתי ב"מאקו" סרטון פרובוקטיבי שאמרתי בו שאף אחד לא רוצה לגור בישראל. הסברתי איך העשירים מחפפים מכאן את הילדים שלהם לליגת הקיסוס (שמונה האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית) ולדירות שהם קונים להם; ההיפסטרים בורחים לברלין, המרוקאים כמהים לחזור לקזבלנקה. היו לזה מיליון ומשהו צפיות, והיו פעילים מזרחים שהתעצבנו מזה. אתה יודע, אמרתי את זה כפנטזיה, אבל אני באמת חושב שבפסיכה הישראלית, באמת אף אחד לא רוצה לחיות פה, יחד עם זאת שהם נורא מרוצים. מין פנטזיה מעוותת, בלתי ממומשת וממומשת גם יחד. שקשוקה של תשוקת הגירה ותחושת שייכות. וגם, אפרופו לחיות פה, הכול טוב ויפה אבל העתיד של המקום הזה הוא כמובן התבוללות. בגלל זה כל הימין הרדיקלי הדתי משתגע מזה, מהחיבורים האלה. אנשים צעירים הולכים אחד עם השני… וברגע שיש, אתה יודע, ברגע שיש מגע בין האוכלוסיות האלה אז מביאים הביתה להורים בדיוק את מי שהם לא רוצים לראות מול הפנים שלהם, אבל בסוף מסתדרים, לא? וזה קורה, שם העתיד. אני חושב שחיפה היא דוגמה טובה, כי נגיד בחיפה ישנה זליגה מתמשכת של צאצאי 48׳ שעוברים לגור במעוזים שבעבר נחשבו ליהודיים טהורים… מעמד הביניים הערבי עלה לכרמל. והכרמל באופן מסורתי זה גרציות אשכנזיות כאלה שפעם היו… אתה יודע, בחיפה היו חנויות של פרוות, אני חושב שעדיין יש חנות אחת. נשים מבוגרות היו יושבות במעילי פרווה בבתי קפה במרכז הכרמל. הגרציות של מרכז הכרמל. היום במקום בית קפה כזה פתחו מסעדה שמוכרת כנאפה. כלומר ישנה זליגה אל תוך מעוזים של אשכנזים, קלישאות אשכנזיות. וערבים ממעמד הביניים קונים דירות במעוזים האלה. תנסה לדמיין שברמת אביב ג' יגורו ערבים – זה בחיים לא יקרה. אבל בחיפה זה קורה בצורה טבעית מאוד. יש ערבוב של הפלסטיני, הערבי המוסלמי או הנוצרי אל תוך מרקם חיים שהיה מאוד מאוד מסוגר. וכן, מה שאנחנו צריכים זה שיהיו יותר אדונים ערבים למשרתים יהודים. וזה הולך לשם, אתה יודע. קודם כול ישראל היא חברה בסטגנציה. ומנגד החברה הערבית, שיחסית חילונית, לא ברובה אבל חלקים גדולים ממנה, שואפת להשכלה, שואפת למוביליות… הם היהודים, הם היהודים בגולה. והם לומדים, אתה רואה את זה, מלא רופאים, רוקחים, מהנדסים… מדהים. ואתה יודע, ברגע שהמאזניים האלה יתאזנו קצת אז… זה מה שצריך להיות. הם רוצים לחיות במרכז הכרמל, כמו שההורים שלי רצו לחיות במרכז הכרמל. אני חושב שהדברים האלה קשורים ללבנטיניות, זה ערך שעומד בפני עצמו וכבר לא צריך להילחם עליו. אבל אנחנו כן נמצאים עכשיו באיזה קרב מאסף אגרסיבי מאוד מצד האשכנזים שלא יוותרו על עמדות הכוח שלהם בחברה-תרבות. הקיבוצים, למשל ("הקרב על האסי"), הם כוח מאסף חזק מאוד, הם לא ייכנעו בקלות. לכן השיח המזרחי על המהות, המהויות הפוליטיות שלו מול האפליה וכו', זה חשוב מאוד. בכל מה שקשור לאפליה אני שם… אבל ברמה התרבותית, ברור שההיברידיות ניצחה big time. מצד שני, נגיד בתוכניות האוכל, שים לב שתמיד שמים את המזרחים עם האוכל החם שלהם, ואילו האשכנזים באינטלקט עם האוכל הקר. כאילו, הדבר הכי מעליב שאתה יכול לומר על אשכנזי זה שהאוכל שלו קר, עם הגפילטע פיש… אבל בסופו של דבר אנחנו נהיה עם ההון, עם ההון התרבותי, עם האקדמיה, נשלוט בכל מקום, ואתם, אתם תמשיכו להכין את האוכל החם.

עידן: אפרופו מיתוס החום והקור: הלבנטיני עשוי להיות מסמן שקצת מפזר את החום-קור לשני הצדדים… כלומר הלבנטיני יכול למסמס את הסטריאוטיפים השחוקים של חום מול קור, משפחתיות וא-משפחתיות וכו'. ז'יז'ק, למשל, מתעניין מאוד ביבשת המופלאה/אפלה הזאת המכונה אנטישמיות. הוא טוען שבמקום להשיב לדובר האנטישמי הקלאסי שהיהודים אינם בהכרח מה שהוא חושב, במקום לסתור אותו, הרבה יותר קריטי לבדוק מה האנטישמיות משרתת מבחינה מבנית בחברה הנוצרית, כלומר מה הפונקציה של הדימוי היהודי בחברה, איך הנוצרי מתארגן ביחס לדימוי של היהודי. ובעקבות ז'יז'ק אני רוצה לטעון שהרבה יותר מעניין למוסס את הדיכוטומיות האלה שאנחנו חגים סביבן, כלומר להבין מה הן משמרות עבורנו, איזו פנטזיה הן מזינות, למשל הדיכוטומיה מסורתי/חילוני. אני חושב שהלבנטיניות היא אופציה שנפתחת עבורנו לערבב דברים במעין משחק פתוח ולא מאוים של חילופי זוגות-תפקידים, לעדן את הדיכוטומיות השגורות, אולי לא בהכרח לסלקן. ואגב כך, אי-אפשר שלא לציין את העובדה שתפיסות אנטישמיות שגורות ביחס ליהודים באירופה (קולניות-יתר, היעדר נימוסים, מוגבלות אסתטית, תחמנות ועוד) הוסבו על ידי האשכנזים כלפי המזרחים. מדובר בשעתוק אנטישמי, כך שבסופו של דבר ישראל היא המדינה הכי אנטישמית בעולם.

ניסן: תשמע, אתה יודע, אנחנו גדלנו לאורן של "אידיאות"… אידיאות של התנהגות של איזו אריסטוקרטיה קולוניאליסטית, אירופאית… לא יודע, משפחות מלוכה, כאילו, להיות בשקט, לכבד את ההורים, כשאתה יושב ליד השולחן אתה צריך סכין ומזלג. להיות בשקט במוזיאון. הדברים האלה הם שקרים שנכפו עלינו על ידי בעלי אינטרסים, בעלי כוח. בקיצור, מבחינתי המשמעות של הלבנטיניות היא היברידיות, ככל שאנו מדברים על המפגש מזרח-מערב… וזה אנטי-התרפקות ואנטי-פולקלור, אם תרצה בגרסת קובי אוז כזה חדש ומודרני. וזה די מעניין, מכיוון שהאנשים שנחשבו הכי פרובינציאליים, הכי זרים לסיפור האירופאי/מערבי, הם בסופו של דבר היצורים הכי משוכללים כאן.

עידן: המקום הזה לשיטתך התמזרח?

ניסן: כן! התמזרח. אתה רואה את למשל בטלוויזיה: כל הסדרות בטלוויזיה הן על צעירים מזרחים שעושים חיים [צוחק]. כתבתי על זה די הרבה בטורים שלי ב"הארץ". כן, ישנה תנועה מסיבית של התמזרחות, אבל הכוח עדיין מצוי במוקדי הכוח הישנים. וקצת מצחיק לדבר על זה, כי כל הדיון מתקיים על דפי עיתון "הארץ". אתה מבין, בחוץ המלחמה כבר הוכרעה. זה מזכיר את החייל היפני שהסתתר איזה עשרים שנה בג'ונגלים אחרי מלחמת העולם השנייה ולא ידע שהמלחמה הסתיימה, וכאשר מצאו אותו הוא רצה לתקוף שוב כי חשב שהמלחמה נמשכת. במילים אחרות, הקרב הוכרע ולא סיפרו את זה לפובליציסטים של "הארץ". נכון, ישנה עדיין הגמוניה תרבותית, אבל בראווה זה הוכרע לגמרי, בתרבות הפופולרית, ברחוב… אבל האליטות, הן לא ייתנו את עצמן בקלות.

קודם הבא