טעם העץ הוא המילה לסכר טעם העץ הוא המילה לסכר טעם העץ הוא המילה ל
1
האישה חבשה כובע עשוי נייר ולבשה תלבושת פשוטה מאוד אך קודרת, כמעין נזיפה. המסר היה שהיא עושה דבר-מה שאת אמורה לעשות או היית צריכה לעשות. מה זה היה?
היא דחפה כיסא גלגלים על פני מדרכה שבורה ולא עצרה לנוכח סדקים או שברים. היא לא ראתה אותם. מבחינתה התפקיד היה לדחוף את כיסא הגלגלים ממקום למקום. זה הוסבר לה. את תדחפי את כיסא הגלגלים מהמקום הזה, מקום במחלקת הילדים, למקום הזה, מקום בגן החיות, ואז תדחפי אותו בחזרה. הם לא אמרו שהדחיפה היא העבודה, אבל כך היא תפסה זאת. מה שהיה בתוך הכיסא ומצבו, היו חשובים לה פחות. לפעמים זאת היתה ילדה, לפעמים ילד. ככל הנראה. מי יודע? לא היה שם מלבדה אף אחד. הילד או הילדה יכלו להיות מאושרים, בוכיים, אדישים, רגוזים, חלקיים, זה לא היה משנה.
כל מי שנמצא בכיסא כרגע (האם הביטה בכלל מי?) היטלטל בצורה נוראה למדי בגלל הסדקים, וכיסא הגלגלים התקדם בצורה איטית אך פרועה לעבר צמד הדלתות של בניין גן החיות. האחות ראתה במדרכה המתפוררת נטל. היא ניסתה ליישר אותה בגלגלים העגולים והגדולים של הכיסא אבל לא היתה לזה כל השפעה, לבד מלהכאיב מאוד לידיה ולזרועותיה ולטלטל את הכיסא כמעט עד פירוקו.
היא דחפה את משענת הרגליים של הכיסא אל נקודת המפגש בין הדלתות, מטיחה את הכיסא קדימה, והדלתות נדחקו לאחור כשהן מעוררות צעקה קטנה מפי זה שתחת השגחתה, אבל נדחקו בדיוק במידה מספקת ליצירת פתח מעבר שהתחכך בצדי הכיסא. הם עברו בו, והגיעו אל שטיח.
2
זה היה הרגע – הגלגלים מתגלגלים בקלות על גבי הבד הארוג. הוא חש דבר-מה דמוי גדוּלה, או אפשרות לכך, בגופו הקטן והמקופל. קודם לכן הוא נאחז בכיסא בעודו מיטלטל ומשליך אותו לכאן ולכאן, אבל עכשיו לא היה צורך לעשות דבר. הוא ריחף מבעד למקום של צללים, ומשני עבריו נפערו חלונות אל מקומות שאיש לא היה בהם מעולם – ג'ונגלים ויערות, מדבריות. היה שם כל דבר שתרצה לראות, רק שלא ידעת זאת, וכשראית ידעת עוד פחות אבל רצית לדעת עוד. אבל דבר מכל זה לא היה חשוב לו, לא חשוב כלל כמו להגיע אל סכר הבונים שבקצה הרחוק. סכר הבונים. הוא לא היה מסוגל לחשוב על דבר מלבדו. הוא היה מתעורר על הדרגש הצר של מחלקת הנכים וקורא ומבקש מים, וכוונתו כשקרא היתה, בבקשה קחו אותי אל סכר הבונים. כשנשאו אותו אל כיסא ארוחת הצהריים, שם נאלץ לאכול דברים שלעולם לא היה אוכל מיוזמתו, הוא היה ממלמל זאת שוב, בעודו לוחץ את הראש אל השולחן. קחו אותי אל סכר הבונים. לאחר ימים רבים כאלה מישהו הבחין בסופו של דבר שכדאי שיעשו זאת. כדאי שייקחו אותו אל סכר הבונים. ולכן נכתב כך בטבלה, ביקור שבועי בגן החיות, תשומת לב מיוחדת לאזור הבונים.
הוא ניסה לפעמים לדבר עם האחיות על הבונים. הוא לא באמת ידע דברים לומר, והן ידעו עוד פחות ממנו, ואף שניסה בכל כוחו לגרום להן להרגיש את מה שראה בבונים, הוא לא הצליח. פני האחיות שלהן נצבעו אטימות, כך היה תמיד. זה לא היה רע או לא בסדר, פשוט עובדה.
היו ארבעה בונים בנהר הקטן והעלוב שנמצא מעבר לחלון הזכוכית. לאחת הוא קרא גַנְתוֹר. לאחד הוא קרא סְטוּבֶּן. לאחת מַאוּסְלֶט. לאחד גנתור. הוא קרא לשניים גנתור כי עדיין לא החליט מי הוא מי, וחשב שזה יהיה מדויק יותר. הוא ידע שגנתור אחת היא נקבה. הוא פשוט לא ידע איך זה עובד, והבונים נעו בצורה כה בלתי צפויה שלא היה קל ללמוד.
ידוע שבונים דומים מבחינות מסוימות לדגים, אבל גם יודעים לכרות עצים. זה מצא חן בעיניו. לרוע המזל, מאחורי הזגוגית היו רק דברים שנראו כמו עצים, אבל לא עצים אמיתיים. הדברים שנראו כמו עצים עוצבו כך שנדמה כאילו הבונים חתכו אותם לשניים, אבל הוא ידע שהם לא עשו את זה. כפיצוי הביאו לבונים חתיכות עץ קטנות בעגלה, וסטובן נהג לחטט בהן כל היום, אבל מעולם לא הצליח לגלות מה לעשות מעבר לזה. הבונים האחרים לא הראו עניין.
מאוסלט היתה זריזה והאף שלה היה נקי משל האחרים. כך הוא זיהה אותה. היתה נקודה מסוימת בזגוגית שהיא נהגה להתקרב אליה, ולא אף אחד מהאחרים. זה היה סימן נוסף.
ייתכן שגנתור בעט ברגליו בזמן השחייה מעט יותר מהדרוש. סטובן חיטט. כאלה היו הבונים וכאלה דרכיהם.
האחות עמדה בכבדות, נשמה בכבדות מול הזגוגית. לבה פעם והיא תמיד הרגישה שהוא שייך למישהו אחר. בעבר אנשים מתו מהמחלה הזאת: התחושה שהלב שלך שייך למישהו אחר והאימה מכך שהוא פועם בקרבתך. לב שמבחינים בו יתר על המידה מתחיל לקרטע ועד מהרה עוצר, כמו דג בדלי יבש, והוא מרסק את צלילתו, מאבד מטבעו.
3
הוא אמר, תראי, גנתור יוצא מהסכר. תראי. אבל האחות סירבה להסתכל.
גנתור רוצה להגיע לצד האחר כי נעים לו יותר שם. ועכשיו הנה גנתור בצד האחר, וגם כאן, והם רוצים להיות יחד, אז הם נפגשים באמצע.
זאת היתה סיבה נוספת לכך ששניהם היו גנתור – הם הקפידו להפגש באמצע, מי יודע למה.
לסטובן היה משהו לא בסדר בראש, וכשחיטט הוא היה עוצר לפעמים ומצמיד את הראש אל חלק חד כלשהו בעץ, כאילו מנסה לברר מה קרה. לא חשוב כמה זמן עבר מאז, הוא עדיין ניסה לברר מה קרה. לא נראה שזה טוב בשבילו.
לפעמים הבונים היו מגיעים ומסתדרים מול הזגוגית. מאוסלט מקדימה, בנקודה שלה, שני הגנתורים במקום כלשהו מאחוריה, וסטובן בצד, שפוף ככה. הם היו עומדים שם ומסתכלים החוצה ופתאום לא היה ברור של מי כל צד בזגוגית. האחות שנאה את זה.
אוי, הם עושים את זה, היא היתה אומרת, ומקללת בשקט, מעסה את מפרקי הידיים שלה ומסובבת את כיסא הגלגלים. גמרנו להיום עם גן החיות הדפוק.
אבל היום הוא לא רצה ללכת משם, וכשהיא הפנתה את כיסא הגלגלים הוא ניסה להסתובב ולהמשיך להסתכל על הבונים. הוא היה משוכנע שהם ראו אותו. הוא הרגיש שהם ממש ראו אותו דרך הזגוגית. זה יכול להיות? הוא ניסה לקרוא בקול, וכך עשה, הוא צעק, משהו שהוא מעולם לא שמע, הצעקה הזאת שלו.
מאחוריו נשמע קול התרסקות עצום, והאחות התחילה לרוץ.
4
הבונים חיכו בסבלנות להזדמנות. הם למדו להעריך פחות או יותר מתי יגיע, וניסו להראות לו, באמצעות התנהגות חצי-טקסית, את שעליו לדעת. בסוף כל הופעה הם נאספו לקוד קידה, ואז היו מתחילים מהתחלה. כמה פעמים שנצטרך לעשות את זה, הם היו אומרים זה לזה. כמה פעמים שנצטרך.
הם דיברו בחשכת הסכר על הרגע שבו הוא יצעק אולי, ומה יעשו אז. התקווה היתה קלושה, ולפעמים גנתור הרגיש שזה לא יקרה לעולם. גנתור היה אומר, אנחנו מחכים לכלום, ממש לכלום. ואז מאוסלט היתה חובטת בראשה באדמה, וסטובן היה מקיא, וגנתור היתה משתינה. אבל הם היו חסונים כקרשים, וכל בוקר שב להם כוחם. לא חשוב כמה נלקח, זה תמיד חזר, כי לא היתה להם כל עבודה מלבד זה – ותמיד יש כוח לעשות את העבודה שנועדה לך.
אנחנו אוהבים אותו, אמר סטובן יום אחד. זה עניין של אהבה. גנתור אמר שהוא לא אוהב אף אחד. גנתור הסכימה. מאוסלט אמרה שהכול נעשה מתוך אהבה, שאין שום דבר אחר, אז לכן…
אבל סטובן התעקש שזה שונה. אני לא עושה את העבודה שאני אמור לעשות. יש משהו שאני יכול לעשות בערמת העצים הזאת, משהו שיגיע אליו. אני פשוט יודע שיש כזה.
וכשזה יגיע, הוא אמר, כשהרגע יגיע, תהיי מוכנה מאוסלט. את זאת שתרסק את הזכוכית.
5
|
|
|
|
|
V
טראח!
טראח!
טראח!
טראח!
האחות המשיכה לרוץ ובגדי הנייר שלה נקרעים מרוב פחד. היא דחפה את כיסא הגלגלים בפראות לפניה, והוא הסתובב, הסתובב על הגלגל השבור, סיבך את רגלה והיא נפלה מעבר לו, נפלה בכבדות על הקרקע כשהיא צורחת בלשונה המתנופפת. הבונים הגיעו, והיו ביניהם. זאת היתה שאלה משוגעת, שנשאלת בצעקה ישר לפנים, והבונים פרצו כזרועות המפלחות את האוויר. האחות מתה בתוך דקות; והם הפנו לה גב ומשכו את הכיסא מעל ההוא שנפל.
אהוב, הם קראו, אהוב, יקר, והם הלמו בו בידיהם וברגליהם, בזנבותיהם ובפיותיהם, בעיניהם ובאפיהם, בזיפים, בשפמים, בחרטומים. הם קרעו בו, נקמו את נקמתו, גאלו את גאולתו. הוא השתופף בלב כל זה, ורגליו הנכות נתלשו ממנו, וכתפיו המעוקמות, צווארו המזויף הקטן, עיניו המצומצמות, ציצית השיער הקטנה מעל אוזניו, הכול נתלש ממנו. והנה הוא נגלה, אחד מהם, נקי ורענן, פרוותו הגסה לוחכת את שוליו, שיניו החזקות, שטיחוּת זנבו, תקיפות זינוקו ושחייתו ומאוצו.
הם הקימו אותו, וחבקו אותו אליהם, וכל כך מאושרים היו כולם,
כל כך מוחלט היה ניצחונם
שבקושי הצליחו להחליט – האם לחזור אל הסכר או ללכת למקום אחר? איזה מקום אחר יכול להיות? הם הסתכלו זה על זה והיו רבים כל כך אך גם כה מעטים. הם היו זקנים מדי וצעירים מדי. את כל השנים שנותרו להם לא היה ניתן לצלוח אלא במקרה, אבל פתאום נדמה כאילו הם ניצבים ממעל, יכולים לראות איכשהו את שטף הזמן המישורי הזה. אבל הוא התעקל וקרע כמו חוֹם בעיניהם.
הם היו שם יחד על השטיח המטופש והקול שהשמיעו היה קול בונים.
+
ידידיי, כוונתי היא זאת, שהחיים האלה רדודים כמו צלחת. אין בהם יותר מזה.
אני אוהב את כולכם. אני מכיר אתכם עכשיו ואוהב אתכם, וזה לא משנה כי החיים האלה יהרגו אותנו בלי להכירנו ויהרסו את לבבותינו היפים מבלי לראותם, ואין דבר נושם לעולם לא מאומה שום דבר לנשום בתוך אבן.
גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה | יוני, 2017
תרגמה מאנגלית: יעל אכמון
דימוי: Traidah, עץ על דרך וו , 2016
