פרק שלישי
כמה שעות לפני שמת עוד ישב אלוהים במטבח ואכל עוגיות חמאה ביתיות שהזמין באינטרנט ונתן טיפ למלאך שהביא, כפי שהוא נוהג בטובו בכל יום תמיד, והיה אפשר לראות איך הוא חושב שכל עוגייה היא בריאה חדשה בפני עצמה, כמה שזה פשוט ככה זה טעים, ממש פשטות המתחדשים בכל יום. הוא היה לבוש ג'ינס תכול ומשקפי שמש, והיום נח על שמי העיר כמו תייר המתפרקד על שטיחונו כששמע את השכן מעבר לרחוב מפעיל את מערכת הסטריאו שלו בשיא הווליום ברקים ורעמים. הוא הסתכל מהחלון: השכן מעבר לרחוב היה שמנמן קצת, והוא רקד לצלילי המוזיקה בגופייה שהיה כתוב עליה "אחריי לצנחנים" ומוכרים אותה לתיירים בחמישים שקל. אל תתעצבן, אמר אלוהים לעצמו. אתה זוכר מה קרה בפעם הבאה שהתעצבנת, עשן מהאוזניים וכל הקטע הזה. את כל הבית שרפת. אין לך פריבילגיה להתעצבן, הוא אמר, אבל השכן מעבר לרחוב שם בריטני ספירס ונענע את עכוזו, ואת כל זה עשה בצחוק גמור, כמו שהיה נוהג לומר ר' אהרון הכהן מפוזנישוב, ובאיזשהו מקום זה כבר היה יותר מדי.
אם כן אהרון עלה לסיור עם שמוליק[1] ועם מורדוך והם נסעו בכה ובכה ופתאום הגיע דיווח שהיה פיגוע, אלוהים מת ואזרחית ישראלית[2] חטפה אבנים ברכב והתינוקת הקטנה שלה נפגעה. פאקינג נפגעה. לאהרון היתה אחיינית קטנה בשם נועם והוא לא העז אפילו לדמיין אותה חוטפת אבנים. הוא לא הבין איך אפשר בדיוק לזרוק אבנים על תינוקת. איך אדם רואה תינוקת ולא אומר מיד "גּוּ גּוּגּוּ" או "מִי תינוקת חמודה מִי מִימִי?", מה לעזאזל קורה כאן. וגם נועה לא ידעה והיא הגיעה למחסום ויצאה המומה מהרכב ואמרה "מישהו זרק אבנים על התינוקת שלי"והתאג"ד הגיע מיד עם הרופאה ואחר כך הם טסו לבית החולים הקרוב והרופאים שם הצילו את חייה של התינוקת אבל לשארית חייה נשאר לה חיוך קצת שבור ופגיעה קלה בצלעות והעיקר שהמוח בסדר, ככה אומרים הרופאים אבל איך אפשר, לעזאזל, איך אפשר. בינתיים עלתה אמונה סליחה ג'ניפר בקשר ואמרה "קודקוד כאן ג'ניפר, מזהה את המלוכלך שזרק פתיתים מבקשת אישור להקפיץ טווס עבור". "ג'ניפר כאן קודקוד יש לך א'", אמר אלון, ואחר כך אמר בקשר: "טווס כאן קודקוד יש לך חמש קטנות להגיע לכניסה למיושבת צפיעה סוף".[3]
באמת תוך חמש דקות עמדו בכניסה לכפר.
אמונה חשבה שהמוות מגיע כמו סבתא שמודיעה מראש על בואה, אבל בדרך כלל הוא מגיע בהפתעה כמו נורית האזהרה בלוח המחוונים של הרכב. זו הדרך שבה גילה עומר שנגמר לו הדלק וניסה לחשב איפה תחנת הדלק הקרובה. אלוהים בדיוק ירד מהבית שלו בשמים כדי להסתובב קצת באוויר הפתוח עם הכנפיים והכול. שניהם היו לא מרוכזים בדיוק באותם רגעים, כך שהרכב חטף אבנים וסטה ימינה ואלוהים חצה את הכביש ואחרי שנייה אחת של חוסר תשומת לב – מצד שלשת הצדדים, אמנם – אלוהים מצא את עצמו גוסס, מחפש מילים אחרונות משמעותיות שיוכל להגיד למאמיניו. הוא רצה להיות משמעותי ברגעיו האחרונים, להגיד להם משהו שייחרתבזיכרונם לנצח, כמו הכתב על לוחות הברית. אבל כל שהצליח להעלות בזיכרונו באותם רגעים היה הסידור של החדר שלו; איזה חדר יפה היה לו שם, בשמים, עם השרפרף הקטן והקליגרפיה הסינית הזו שמייודעמה היא אומרת. בטח יבוא מישהו וינסה לעצב אותו אחרת. הלא חבל? אלוהים הביט בעיניהם של בני האדם עוברי האורח שהתקבצו סביבו. הוא ידע שהמילים יונצחו לעד אצל המאמינים, אבל לא הצליח לחשוב על שום דבר שאינו השרפרף הקטן עם המפית. תשאירו את הכול כפי שהוא, אמר לפני שמת, אל תשנו שום דבר.
אהרון שמע את הקול של אמונה בקשר והרגיש אהבה. הוא לא ידע שזה מה שהוא מרגיש כי סך הכול הוא היה ילד בן תשע-עשרה וחצי והרגש הזה לא היה מוכר לו כל כך,[4] אבל זו היתה אהבה. זו היתה אהבה כי הלב שלו קפץ מתוך החזה והעיניים שלו התרחבו והמוח שחרר דופמין שאחראי לפרפרים בבטן ולכן כל הבטן של אהרון היתה מלאה פרפרים ובכל פעם שהוא פתח את הפה יצאו ממנו פרפרים וריחפו בחלל ההאמר. הסיור עצר ליד הכניסה האחורית של הכפר ואהרון הלך הצדה ופתח את הפה ושחרר כמה פרפרים על יד הגדר ובינתיים הם חיכו לחפ"ק מ"פ ושמו קסדות ובדקו שיש עליהם אמצעים לפיזור הפגנות. זו היתה אהבה. אמונה קלטה את אהרון דרך המצלמה ורצתה לצעוק לו "אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך!" אבל היא היתה כמה קילומטרים רחוק משם ובתוך חדר גדול עם עוד עשרים בנות אחרות וזה לא הרגיש לה מנומס כל כך ובעיקר לא אינטימי. במקום זה היא המשיכה לעקוב אחרי המלוכלך וראתה שיש לו חולצה עם פסים, מכנס קצר ושיער פרוע. אם התמונה היתה יותר באיכות, היא היתה יכולה לראות שיש לו מבט מבוהל בעיניים. הוא לא חשב שאנשים באמת נפגעים מאבנים שזורקים עליהם, למרות שהחברים שלו אמרו שככה זה ואפילו היו בעד. בינתיים הוא התחבא בין השיחים וחיכה שהכול יירגע והוא יוכל לחזור הביתה, ואחת לכמה שניות אמונה בדקה שהוא עוד שם. אחרי חמש דקות הוא התחיל ללכת לכפר, והיא עקבה אחריו לאורך כל הדרך.
הם הסתובבו בחוסר מעש עד שהחפ"ק יגיע ובינתיים מודרוך בדק לכולם כוננות. אהרון ישב על מכסה המנוע של ההאמר והיה לו חם ונעים. הוא הסתכל קדימה וראה תרנגול הודו ענק משחק עם עצמו כדורסל והמון אפרוחים קטנים מסתובבים מסביב ומסתכלים עליו.[5] אחרי עשר דקות הגיע החפ"ק ואלון המ"פ ירד עם הקרמי והווסט שלו ונראה עייף כמו תמיד.[6] הוא חילק פקודות. קודם כול, הוא אמר, אף אחד לא עושה שום דבר בלי פקודה. אף אחד, פופצ'יק,[7] שמעת? שנית, אמר אלון, כוחות בגזרה: המג"ד מחפה עלינו ויש לנו שתי תצפיות, בריטני ממערב וג'ניפר במזרח. אהרון שמע "ג'ניפר" ומיד הבליט שרירי חזה, הסתכל מזרחה והניף שלט ענק שכתוב בו "אני כאן" בשביל שהיא תראה אותו; לוחם ואיש-עשוי-ללא-חת שכמוהו. דבר שלישי, אמר אלון, אנחנו נכנסים לכפר, מוצאים את המבוקש, מוציאים אותו וחוזרים החוצה. בלי היתקלויות מיותרות, בלי לאיים על אנשים. אני ויָזִיד[8] מתחקרים את התושבים בעדינות. אני חוזר: בעדינות. אני לא רוצה שהם ירגישו כאילו הצבא חונק אותם. כולם לבדוק כוננות. יש שאלות? אהרון הסתכל על החפ"ק ועל אלון והרגיש שהוא עומד ללכת לקרב אחרי המ"פ שלו שהוא רגיש ועייף ולא עושה פוזות, רק רוצה לחזור הביתה בשלום, ודווקא לכן הוא מסוגל להוציא אותם מכל תסבוכת. הוא מחא כפיים וצעק "יחי!" ו"הידד" ותקע בחצוצרה והעניק לאלון המ"פ את פרס ביטחון ישראל, ואכן ישראל הרגיש בטוח מאוד.
אלון ויָזִיד הלכו מקדימה, מורדוך חיפה מאחור. במרכז הלכו כל השאר.[9] הקשר היה על הגב של אהרון. בהתחלה הם הלכו שפופים, בדרך לא דרך, חומקים דרך השדות. פופצ'יק הלך לפני אהרון ומשך באפו שוב ושוב: הוא היה מנוזל ונגמר לו הטישיו. כבר שבוע שהוא מנוזל כי הוא ישן עם מזגן דלוק בחדר, ובינתיים הצטנן, המסכן, וקיבל נזלת. יום קודם לכן הלך החפ"ק לאבטח את העבודות של הטרקטורים, והשמאלנים והערבים הסתערו עליהם עם מצלמות ואבנים. פופצ'יק ירד מהחפ"ק עם מגן פלסטיק ועם כמות של אלפ"ה[10] שמספיקה לשנתיים, ואז התחילה לזלוג לו נזלת מהאף. הוא רצה לקנח את האף אבל היה לו נשק ביד אחת ומגן ביד השנייה, וכל הזמן הוא חשב איזו תמונה זה מביא אל העולם, חייל שמקנח את האף. מה יַראו ב-BBC. איך יכול להיות שחייל צה"ל מקנח את האף. אהרון שמע משיכות באף וזה שיגע אותו. "פופצ'יק", אמר אהרון, "אתה צריך טישיו?"פופצ'יק הרגיש שזה קצת מעליב שמחזור צעיר מציע לו משהו. "תגיד יא צעיר", אמר פופצ'יק, "אתה חושב שאין לי טישיו? אה, טישיו זה מה שחסר לי, אתה חושב? אתה חושב שאם הייתי צריך טישיו לא הייתי מוציא מהכיס, או מהחפ"ק, או אפילו מקנח את האף במדים שלך? אה?"
אהרון שתק. הוא חשב איזה קטן ואומלל הוא, ואז נזכר שאמונה מסתכלת בו, אולי, ועטה פרצוף קשוח ורציני מאוד.
הם נכנסו לכפר דרך המטעים שמאחור, מתגנבים ומשתופפים. המלוכלך עם חולצת פסים מכנס קצר, אמרה ג'ניפר בקשר, ולבו של אהרון דילג קמעה. מדי פעם הרים אלון את היד וסימן סימונים כאלה ואחרים. אהרון, שקצת התרגש, שכח מה כל הסימנים האלה אומרים ולכן פשוט עצר כשכולם עצרו והמשיך כשכולם המשיכו. הם עלו מן הטרסה היישר אל גינה שהיו בה עֵז ושלוש תרנגולות. אישה אחת[11] תלתה שם כביסה. היא פלטה צווחה מבוהלת כשראתה חיילים ישראלים עולים מן התהום היישר אל הגיגית מלאת הלבָנים שלה. זו היתה צווחה לא מתוכננת. צווחה מופתעת. צווחה שפולט אדם שלא יודע מאיפה תיפתח הרעה,[12] וכל מה שהוא רוצה זה להכניס את הראש לתוך ארגז עד שהכול יהיה בסדר. "הכול בסדר", אמר אלון, אבל הכול לא היה בסדר כי נסרין החזיקה ארגז בצדי ראשה ונכנסה צווחת אל הבית ובפנים שפתה את הקומקום ושתתה ברצף שלושה ספלים של תה רוזמרין ונענע ואחר כך התיישבה על הספה וראתה "היפים והאמיצים"[13] עד שהעֵז נכנסה הביתה. "טוב, נחשפנו", אמר אלון. "אין עוד טעם להמשיך ולהשתופף. יאללה, תרימו ראש, תיראו כמו חיילים, קשוחים וגאים.[14] תסתכלו ימינה ושמאלה שאף אחד לא מכוון עלינו משהו, אנחנו הולכים לכיכר המרכזית".
אהרון ידע: בדרך עקב אחריהם דינוזאור. הוא הביט בהם בעיניו המורעבות והאדומות. כן, האדומות. אנשים חושבים שכל הדינוזאורים מתו אבל נשארו עדיין כמה בעולם, ואחד מהם עקב אחריהם כל הדרך. הוא רצה להגיד לאלון המ"פ אבל ידע שזה יישמע מטומטם. במקום זה הוא שם חמש אצבעות ידית אחיזה והמשיך ללכת בשקט, בדריכות, בדבוקה אחת, עד לכיכר המרכזית של הכפר. בכיכר המרכזית כבר חיכה להם מוכתר הכפר. הוא עמד כשהמולת אנשים סביבו והמוני ילדים צבאו על פינות הרחובות שהובילו אל הכיכר. "אני רוצה רק עם המוכתר", אמר אלון, ויָזִיד תרגם. האנשים נפוצו, והמוכתר נשאר לבדו ופרש ידיים. "שלום שלום", אמר אלון. "שלום", אמר המוכתר. "אני לא יודע", הוא אמר לאלון בעברית צחה. "זה לא אנחנו. לא הכפר שלנו". "על מה אנחנו מדברים", אמר אלון, והמוכתר פרש ידיים שוב. "אני לא יודע", הוא אמר, "אבל זה לא אנחנו". "הכפר שלך זורק עלינו אבנים", אמר אלון. "לא, זה הכפר ממול", אמר המוכתר. הם המשיכו לדבר ואהרון הסתכל בינתיים ימינה ושמאלה. בין הילדים שצבאו על הסמטאות הוא ראה ילד בחולצת פסים ומכנסיים קצרים. כשהילד ראה שאהרון מסתכל עליו הוא מיד הפך לרואה ואינו נראה, אבל אהרון ידע מה הוא ראה. "אלון", הוא קרא, "המלוכלך שם!" אלון הרים את המבט והסתכל, והמלוכלך באמת עמד שם לשנייה, ואז התחיל לרוץ.
"אני עליו", אמרה ג'ניפר בקשר.
הם יצאו לרדוף אחריו. "הוא לקח ימינה בסמטה הבאה", אמרה ג'ניפר, ואהרון שמע "אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך מימין. אני אוהבת אותך כמו בניין מוזר עם חריגות בנייה במרפסת. אני אוהבת אותך כמו סמטה שאני לא רואה כרגע מה קורה בה אבל הנה רגע, רגע, משמאל. אני אוהבת אותך כמו ריצה במבוך שלא נגמר. אני אוהבת אותך כמו סמטאות שסוגרות עלינו. כמו תחושת הסכנה. כמו הצורך האינסופי להביט למעלה ולראות אם מישהו מכוון עליך אקדח. אם מישהו זורק עליך אבן. אני אוהבת אותך ולכן אנחנו מגששים אחד את הדרך אל השנייה. אני אוהבת אותך כמו הבית הגדול עם המרפסת. אני אוהבת אותך אני אוהבת. אבל הנה, הנה, שנייה, תעצרו כאן, הנה הוא מציץ מלמעלה. היכונו לעלות בהר, אל תיגשו אל אישה".
(באותה שעה אף אחד לא ידע עדיין שאלוהים כבר מת.)
מהדורה מקוונת | פברואר, 2019
דימוי: מתוך הקא Heka, את הרשימות האלה – מתוך יומנים ויזואליים, טכניקה מעורבת 2019-2017
[1]שהיה דתי גם הוא, אלא שבזמן הפנוי שהיה לו הוא היה פותח ספר וקורא, והמלמול השקט שלו הטריף את דעתם של הסובבים, שהיתה רעועה מלכתחילה.
[2]נועה, מעצבת אופנה בת שלושים ואחת שנסעה דרך הציר כי זה מקצר נורא את הדרך. היא עבדה מול C&C, ולאחרונה סגרו את הפעוטון והקטנה שלה נשארה בבית כל היום והיא לקחה אותה לעבודה ובדרך הקטנה צרחה ונועה רק רצתה שהיא תשתוק ותיתן לה לנהוג בשקט, והקטנה רק רצתה לאכול משהו ושיחליפו לה טיטול כי זה מה שתינוקות רוצים.
[3]כלומר "אני מזהה את זורק האבנים ומבקשת לשלוח סיור למרדף". "יש לך אישור". "סיור, יש לך חמש דקות להגיע למקום המרדף".
[4]כשהיה בן חמש-עשרה וחצי היתה לו חברה לחצי שנה. קראו לה ספיר והיא למדה איתו בבית הספר וכל מה שהיא רצתה זה להחזיק ביד שלו ולהסתובב בחצר ולהראות לכולם שיש לה חבר. אחריה היתהנעמה, סיפור שנמשך על פני כל השמינית; היא התאהבה באהרון עד שכבר לא היה לו נעים והוא יצא איתה ואז היה לו עוד פחות נעים והוא נפרד ממנה ובכלל כל הסיפור היה מסכת ארוכה של חוסר נעימות.
[5]מהמבט שלהם היה אפשר לחשוב שהם ילכו אחריו באש ובמים רק בגלל שהוא יודע לשחק כדורסל או לשיר יפה, או שאפילו את זה לא צריך, והוא פשוט תרנגול הודו בלונדיני עם מערך משומן של יח"צ מאחוריו.
[6]זה כי פרוזאק גרם לאלון נדודי שינה. וכך לא מספיק שהוא השקיע את כולו בעבודה ובפיקוד ודאג לכל החיים וחייך ואפילו – כך מספרים – טפח לחיילים על הגב ועודד אותם(!), הוא לא הצליח לישון. בשעות המועטות שהקדיש לשינה הוא היה שוכב על הגב, מסתכל על התקרה וחושב על ההורים שלו רבים. הם רבו על שאלות מטופשות להחריד, כמו של מי כבש החרסינה שהם קנו ביחד בטיול שלהם בפרגוואי, מה סבתא שלו אמרה על אמא שלו לפני שלושים שנה ובכמה דרכים על אדם להלך. חוסר התוחלת של השאלות האלה רק דיכא אותו יותר, והוא שוב לקח פרוזאק וכן הלאה.
[7]הדבר השני שפופצ'יק אהב לעשות, אחרי משחקי פלייסטיישן, היה לירות רימוני גז מדמיע.
[8]יָזִיד היה הגשש הגדודי. הוא היה בדווי בן חמישים שאהב להמתיק מאוד את הקפה השחור שלו. זו היתה השנה השתים-עשרה שלו בתפקיד ובאופן כללי היתה לו תחושה של מיצוי מכל הסכסוך הזה.
[9]פופצ'יק עם המטול, שימי החופ"ל, בוקי הנהג חפ"ק. שמוליק מלמל תהילים או משהו.
[10]אמצעים לפיזור הפגנות.
[11]נסרין. אם למופת ואישה למופת אבל מה שהיא באמת רוצה להיות זה בן אדם למופת, ובתור שכזו היא רוצה שלא להצטרך לעבוד כל היום, ולא לכבס ולא לשטוף כלים. רק לראות טלנובלות.
[12]מצפון.
[13]טלנובלה, ובה כולם מתאהבים ובוגדים ורוצחים וערמומיים. אף אחד לא כמו עבדאללה, הבעל של נסרין, שחוזר מהעבודה ואומר שהיה בסדר והיה נחמד. הוא מביא קצת זעתר וקצת חומוס והם יושבים ומנגבים ואוכלים ארוחת ערב ולא מתרגשים משום דבר והיא אף פעם לא סופקת את כפיה על חזה ואומרת "הו, עבדאללה, טייק מי נאו", בעיקר בגלל שעבדאללה לא דובר אנגלית.
[14]הוא לא היה אומר משפטים כאלה בדרך כלל, אבל היתה לו תחושה שזה הרגע המתאים.
