ילד או כלב

דמיין שאתה טייס, כמו שחלמת מילדות. קיבלת במתנה מטוס שהופעל בשלט רחוק וראית אותו מתעופף בתוך החדר שלך, מתנגש בקירות, במנורה, והבנת שהמטוס שלך רוצה לטוס הרחק מכאן, לרחף מעל מרחבים פתוחים, מעל הגינה של הבית שלך, מעל הגגות של בתי השכנים, לחצות את גבולות העיר, לעבר מקומות זרים, כך שפתחת את החלון ונתת לו הזדמנות: המטוס הקטן שלך דאה כמה מטרים ואחר כך התרסק על מכסה המנוע של האוטו של אמא שלך; האסון הזה הוא שגרם לך לטפח את השאיפה להטיס יום אחד מטוס משלך.
המטוס שלך חוצה נופים אקזוטיים, שלא נראו מעולם: אתמול הוא חלף מעל עיראק, שלשום מעל וזיריסטן, והיום מעל אפגניסטן, מישור עצום וצחיח, מרחב סלעי ועליו, מבודדות אלו מאלו, קבוצות של בתים פחוסים וחד-קומתיים בעלי גגות שטוחים, בצבע החרס, הכפרים; לומדים הרבה כשטסים; בשבוע שעבר, למשל, השקפת במשך שעות מהרקיע על טקס כלולות, גברים, ילדים, נשים, בעיצומן של החגיגות, לא יכולת להבחין בפניהם, המטוס שלך דאה בגובה רב מדי, אבל הצלחת לחוש בהמולה, בהילולה, בעליצותן של הדמויות הזערוריות שהתקבצו והתפזרו ושבו והתאספו בריקוד ספונטני, זה היה יפה, מרגש, נדבקת בשמחתם, כמעט שכחת מדוע אתה משקיף עליהם. אתה מת מעייפות, ומתאמץ להבליע פיהוק, אתמול הבן שלך בקושי ישן בלילה, בוקעות לו השיניים, יש לו כבר שלוש, ובקרוב ארבע; אתה משפשף את העיניים בגב היד שלך, אסור לך להירדם, האחריות שמוטלת על כתפיך עצומה. כבר שעות שהמטוס שלך מרחף מעל אסם בודד בשוליה של דרך עפר שנפש חיה לא עוברת בה, אתה מכריח את עצמך להתרכז באותו מבנה סתמי, סבלנותך מתחילה לפקוע, למה אנחנו מחכים, אתה חושב, ולצדך, בתא הקטן והחשוך, המואר על ידי מסכים בלבד, שותפך הצעיר, האחראי על המצלמה, אומר בדיוק את המילים האלו, למה אנחנו מחכים, כאילו קרא את מחשבותיך. אין להם טיפת סבלנות, לנערים הצעירים הללו, שגויסו לעבודה במסגרת תחרויות של משחקי מחשב; זה החיסרון שלהם, כבר שוחחת על כך עם חיילים ותיקים; אתה לא טורח לענות לו, שום דבר בך לא מסגיר את העובדה ששמעת אותו, עיניך שקועות במסך, משמשות לו דוגמה. בקור רוח מוחלט אתה רואה כיצד נפתחת סוף-סוף (סוף-סוף!) הדלת של המבנה ובוקעת ממנה דמות שחורה, ואחריה עוד כמה דמויות שמתגודדות על הסף, נפרדות לשלום, מחליפות מסרים אחרונים, כנראה, ובאותו הרגע מגיעה בקשר הפקודה שלה חיכית: בום-בום! באצבע של יד ימינך אתה לוחץ על הכפתור ופתאום קולט דמות מטושטשת מצד ימין שמתקרבת בריצה אל הגברים, מין יצורון זריז, כלב? ילד? בלתי אפשרי לקבוע ממרחק שכזה, וזה גם לא משנה, עשר שניות בדיוק מהישמע הקליק של ההוראה שלך, עננה סמיכה של עשן ואש מתפשטת על המסך ובולעת את האסם על הדמויות הקטנות שבו, טיל ההלפייר שלך פגע במטרה, היד שלך רועדת, וגם הרגליים, ולמפעיל רועד הקול כשהוא אומר: "זה היה ילד!" "לא", אתה סותר אותו, "זה היה כלב".
"איך אתה יכול לדעת?" שואל המפעיל, שמתחיל לאבד את העשתונות.
הוא צעיר מדי, אתה חושב, הוא בכלל לא צריך להיות פה ולעשות דברים כאלה. אתה מנסה להרגיע אותו, אתה מזכיר לו שיש לך ניסיון רב בתחום, שאתה כבר שנים מטיס כלי טיס בלתי מאוישים, אתה מבטיח לו שאתה מסוגל להבדיל על המסך בין ילד לכלב, ושגם הוא ילמד לעשות את זה עם הזמן. "תהיה גבר!" אתה רוצה להטיח בו, שכן הנער מעורער לחלוטין ועכשיו ממלמל באי-אמון, בבהלה, "ואיך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאלה בכלל טרוריסטים?" שאלה שגם היא לא ראויה למענה, ולכן אתה מסתפק בלבקש ממנו ביבושת שימשיך להסתכל על המסך, שיתרכז. אתה חושב בקנאה, במרמור (זו לא הפעם הראשונה) שלו היית טייס F16, היית יכול לחזור מיד לבסיס, לא היית צריך להמשיך לחוג מעל המטרה עד שיתפזר העשן של הפיצוץ, כמה דקות של מצוקה שאתה מנסה להפיג בכך שאתה מסביר לילד שבמבצע הזה מעורבים מאתיים אנשים שמפוזרים בכל רחבי העולם, שזה לא רק אתה והוא, בחדרון ההוא, אלא רשת שלמה של לוויינים, של חילות בשטח, של מנתחי מודיעין כאן ובאפגניסטן, שמעורב בעניין הזה הצוות העצום והיעיל של צבא ארצות הברית שמבטיח שלא יהיה מקום לטעויות, כי אסור שיהיו.
"אנחנו לא הורגים את האנשים האלה בלי סיבה", אתה מסביר לו, ולעצמך, "אלה טרוריסטים, אנחנו מצילים חיי אדם".
על המסך נראה בבהירות ההרס שזרע הטיל, הקירות המנוסרים של האסם, החורבות הנערמות מתחת לכיפת השמים, הגופות; אחד הטרוריסטים – כי איך אפשר בכלל לחשוב שלא מדובר בטרוריסטים – מתפתל על הקרקע, בתוך שלולית של דם, הוא איבד רגל; היתר לא זזים, גם לא הכלב, שמונח במאוזן על חזהו של אחד המתים. המבצע נחל הצלחה, אבל עדיין מוטל עליך לחכות שקטוע הרגל יסיים לגסוס, ואתה רוצה שימות כבר, לא רק מפני שאתה עייף ומשתוקק לחזור הביתה כבר, אלא מתוך אנושיות: הסבל שלו נוגע ללבך, אף על פי שמדובר בטרוריסט; זה ההבדל בינך לבינם, שלאנשים ההם אין חמלה.
השותף שלך עדיין חיוור, והמום. אתה מעביר לו את הדו"ח שלך, שבו אתה מאשר את מותם של שישה טרוריסטים טליבאנים וכלב; לאחר היסוס של כמה שניות, הוא מוסיף את החתימה שלו. אתה טופח על שכמו לאות התחשבות, ומבשר לו שבעקבות המעשה שלכם העולם הוא מקום קצת יותר בטוח, ומאחר שזה נראה לך מתאים, ונכון, אתה מורה בראשך על התמונה המוגדלת של ההתנגשות של אחד המטוסים במגדלי התאומים, שתלויה על הקיר ממול, כאומר: זכור! בעודכם מחליפים את מדי הקרב שלכם בבגדים אזרחיים, אתה מתלוצץ איתו ומזכיר לו שעליו לנסות להירגע, לחשוב על דברים אחרים, לבלות, הרי הוא צעיר!
אבל לא קל לחשוב על דברים אחרים, לא מספיק לסגור את הדלת של המשרד ולהתרחק במכונית שלך מהבסיס הצבאי, לעלות על הכביש הארוך והחדגוני, להשקיף על הנוף של נבאדה; שטחי האדמה העצומים והצחיחים שחולפים על פניך מחזירים אותך למישור השומם באפגניסטן, וכמו מעצמן, עיניך מחפשות מימינך ומשמאלך אחר הדמויות השחורות והמבנים השטוחים. מוזר לראות את העולם מבעד לשמשה, קרוב כל כך, ובהיר, ובצבע, צריך להתרגל אליו מחדש אחרי השעות הארוכות שבהן הטסת מל"ט ממרחק; אתה מכיר ולא מכיר את עיראק, את אפגניסטן, את וזיריסטן, המטוס שלך היה שם, אבל אתה לא, ולפעמים קשה לך להשתכנע שהמתים מתים באמת, ושאין מדובר בסרט מבויים המתקיים על המסך בלבד. אתה מגיע הביתה ומוצא את בתך בת החמש בעיצומו של התקף זעם כי אשתך הענישה אותה על שכיסתה את קירות החדר שלה בשרבוטים ילדותיים. אשתך מצוברחת היום, היא מתלוננת על שעליה להתמודד לבד עם הילדים בזמן שאתה בחוץ, בעבודה. היא מדווחת לך שמכונת הכביסה התקלקלה ושיהיה עליה לכבס את בגדי התינוק ביד, ושיש בעיה עם הביטוח של הרכב ושאמך התקשרה; היית רוצה להשליט סדר בכול, לנחם את הילדה, לתקן את מכונת הכביסה, להרגיע את אשתך, אבל העצבנות גוברת עליך ואתה שולף מהמקרר פחית בירה ומתיישב לראות טלוויזיה בהבעה חמוצה, נכון להתפוצץ בהזדמנות הראשונה; באותו הרגע מגיע התינוק שלך, הוא מתנודד לאורך המסדרון, על פניו חיוך רחב ונוטף ריר בעודו מתקדם לעברך, ואתה מתרכך ורוכן לחבק אותו, אבל משהו גורם לך לעצור ולהתבונן בו בריכוז שמאפיין אותך בזמן שאתה מסתכל על מסך המחשב, אתה תוהה אם מרחוק יכולת לחשוב שמדובר בכלב, שאלה מטומטמת אמנם, אבל בשעת המשחק עם הילדים שלך וגם אחר כך, במהלך האמבטיה וארוחת הערב, אתה ממשיך לשאול את עצמך: מה ההבדל בין כלב לילד מגובה של שלושה קילומטרים. אתה מתנחם במחשבה שבקרוב הטכנולוגיה תפתור את הבעיה הזו באמצעות אלגוריתם, מחשב יטיס את הריפר במקומך ויקבל החלטות בדיוק מוחלט, שהרי מכונות לא טועות, לא מטילות ספק, הן לא נוטות להתבלבל כמו בני האדם, וגם אין להן רגשות אשם, והמלחמה תהיה מעין מעשה אלוהי, או סתמי, אסון נטול אחראים.
ואז, מה תעשה?
בתך רוצה להתפנק, היא מנומנמת ומבקשת שתשכיב אותה לישון, היא נתלית על צווארך ואתה לוקח אותה למיטה, מכסה אותה, מנשק אותה, מתיישב לצדה ומספר לה סיפור שירדים אותה; אשתך פותחת את הדלת בזהירות, היא מציצה פנימה ומחייכת למראה הסצנה, אתה מחזיר לה חיוך ומתמלא באהבה כלפיה, כלפי הילדים שלך, כלפי החיים עצמם.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
מספרדית: רינת שניידובר
דימוי: שחר סריג, 'אגדות על ציפורים', 2018, רישומי מחשב, מתוך אגדות על ציפורים