ים יבשה
1
הגירה
את עוברת למדינה חדשה. כל מה שאת זוכרת מהביקורים שם הוא השמש, ואל השמש הזאת את משתוקקת בימים של האריזות, של מסיבות הפרידה. ביום שאת סוף סוף מגיעה, את עורמת את שלוש המזוודות שלך על עגלת הטרמינל ודוחפת את עצמך החוצה בין שאר האנשים. את מרגישה שכולם ממהרים, נדחפים לצוואר הבקבוק שיוצרות שתי דלתות ההזזה, ומכוח האינרציה את משתלבת בנהר השוצף הזה של אנשים ועגלות עמוסות משא.
האישה שנישאת לה מחכה לך באולם קבלת הפנים, אוחזת בלון גדול בצורת לב אדום ובריסטול שכתוב עליו "ברוכה הבאה" בשפתך. מסביב צעקות השמחה הן בשפה החדשה הזאת, שעכשיו את אמורה ללמוד. אתן מתחבקות, מתנשקות, הלב שלך מפמפם ואת מרגישה בכל איברייך שאת נמצאת במקום הכי נכון. העיניים שלה נוצצות, וגם שלך.
כשאתן יוצאות מהטרמינל את עוד לא רואה את השמש הזו שכמהת לה כל הימים האחרונים. ההליכה אל הרכב מקורה בכבישי בטון שמסתעפים מעלייך ואחר כך בתקרת חניון אפורה וכהה. השמש עדיין לא מראה את פניה אבל את כבר מרגישה את החום, ואת פושטת את השכבות שלבשת במטוס תוך כדי הליכה. החום מציף אותך בהבל אדיר. הוא מגיע אלייך מרצפת הבטון בגלים שאת מתקשה להכיל. באזור הזה, אנשים הזהירו אותך, החום משחק תפקיד, מעוות את המחשבות, משתלט.
לצד גלי החום מגיעים אלייך גם גלי רעש. האוויר כמו נושא בחובו קולות תיפוף, צלילי צעקות. את שומעת תאי מטען נסגרים בקול חזק שמתנפץ לך בתוך מחילות האוזניים. את שומעת את גלגלי המתכת של עגלות הטרמינל שמיטלטלות על הבטון, מתנגשות בעמודי החניון. את שומעת גלגלי פלסטיק של מזוודות נגררים מסביבך. האוויר שאת נושמת דחוס, מזוהם. את רוצה כבר להרגיש את אוויר הים.
כשאתן מתחילות בנסיעה, השמש ממלאת את הרכב, ואת עוצמת את עינייך ומניחה לה לשטוף את עורך החשוף. את מרגישה את ויטמין די עושה פלאים בתוכך, מרגישה את האושר הזה שכולם מדברים עליו, מה שלא היה לך איפה שגדלת, איפה שגרתן עד כה. כשאתן חונות סוף סוף מחוץ לבניין שבו נמצא ביתך החדש את שומעת את הים, שומעת את הגלים נחבטים בחוף, מרגישה את רעד החבטות האלו של הים הגדול ביבשה, מתפשט עד למקום שבו עומדות רגלייך. השמש עצמה מוסתרת על ידי בנייני השכנים, אבל את יודעת שהיא שם ושהיא חזקה ושהיא תעשה לך טוב, תעטוף אותך כל הימים שתהיי שם. רק אחר כך אנשים יאמרו לך שבמדינה הזאת השמש יכולה לאכול אותך בחיים.
את נכנסת לחדר המדרגות שאין לו דלת והוא נפער מתחת לבניין כמערה. בפתחו חונות עגלות תינוקות ואופני ילדים. את התינוק הראשון בבניין את פוגשת כשאת מעפילה לקומה השנייה. את מתנשפת, אחרי סחיבת מזוודה אחת כבדה מעלה, וזוגתך מניחה מזוודה אדומה ענקית לצידך ויורדת להביא את המזוודה השלישית. את עומדת מול הדלת, מנגבת את הזיעה מפנייך. אנשים הזהירו אותך: אמרו שהלחות שם בולעת את הגופים, שבכל יציאה לרחוב את תרגישי כאילו את צריכה לחתור לאט דרך מי ביצה לוהטת ודביקה.
בזמן שאת ממתינה שם – בזמן שגופך מנסה להתאקלם ללחות, לזיעה, למרגש – הדלת לדירה השנייה בקומה שלך נפתחת. מי שעומדת במפתן הדלת היא השכנה החדשה שלך. את עוד לא יודעת את זה, אבל אתן תבלו הרבה זמן ביחד. את אוהבת אותה מהרגע הראשון. שימי לב לשערה החום הגלי השופע, שימי לב לקמטים הקטנים בצידי העיניים, שימי לב לחיוך הגדול שלה. היא מברכת אותך לשלום, אומרת ששמעה על בואך, אומרת שהמתינה לפגושך כבר זמן רב. את מושיטה יד אבל היא הודפת את ידך, מתקרבת אלייך, מעניקה לך חיבוק, נשיקה. זאת מונא, והתינוק הרך שנח על המנשא בין שדיה הוא דאוּד. בחיבוק הקצרצר הזה את מריחה את ריחו המתוק, התינוקי. זוגתך מופיעה מגרם המדרגות ואחריה משתרכת מזוודה גדולה בצבע שחור. היא שמחה לראות שכבר הכרת את השכנה.
הסתובבי בתוך הדירה החדשה שלך. הביטי ברהיטים, הביטי במרצפות השיש הישנות. זוגתך נשענת על אחד הקירות, מביטה בך, מחכה לשמוע מה דעתך. אמרי שאת אוהבת הכול, הכול, אבל בחדר האמבטיה את שמה לב לתקרה המתקלפת מנגעי הרטיבות, ובמרפסת את מנסה להתעלם מאריחי הרצפה השבורים, הדהויים. התיישבי על המיטה, הניחי לגופך להרגיש את קפיציות המזרן, הישכבי אחורה, תני למיטה להכיל אותך, אבל אל תיתני לעצמך לשקוע. את רוצה להתקלח, להתנקות, וזוגתך מניחה שתי מגבות על מכסה האסלה, משאירה אותך לנפשך.
תני למים לשטוף אותך, בהתחלה קרים-קרים ואז לאט לאט המתיני לחום שהם מרעיפים עלייך. הרגישי כיצד את מתנקה מאבק הדרך ומהבל החניון, כיצד את משילה את חלקיקי הלכלוך שאולי נצמדו לגופך בטיסה הארוכה. הביטי במים מתנקזים לרגלייך, מלאי קצף. שטפי את פנייך, את שערך. אחר כך תני למגבת הכותנה ללטף אותך, עטפי את שערך באחת מהן, את גופך בשנייה, צאי החוצה אל ביתך החדש.
2
השמש
הרומן שלך עם השמש יתחיל ביום השני שלך שם. הניחי סנדלים לרגלייך, לבשי שמלה, הים במרחק שבע דקות הליכה ממך. הביטי במפה, אבל שמרי על מבטך בגובה העיניים או מעלה, שום דבר אינו מעניין על המדרכה. הביטי בבניינים משני צידי הרחוב, הביטי בעצים, בשיחים, בפרחים. נועי מתחת לשמים הכחולים, מתחת לשמש הצהובה, הלוהטת. ברחובות הצל עוד מסוכך עלייך, אבל אינך רוצה הגנה. את רוצה להניח לשמש לעשות בך כרצונה.
עברי את החנות הקטנה שמציעה את מרכולתה לימינך, עברי את הגבר חשוף החזה שמדבר בקול רועם בטלפון לשמאלך. רדי לכביש לשלושה צעדים כדי לפנות את המדרכה לשתי נשים ועגלותיהן. הים מופיע מולך, בפתאומיות, כחול ועמוק ורחב. את עוצרת לרגע כשאת רואה אותו. המראה כל כך יפה שלרגע את לא מצליחה להתקדם. כשאת ממשיכה ללכת את נאלצת לעבור עוד כביש אחד אחרון בדרך אליו. עמדי ברמזור והמתיני לצבע הירוק. שימי לב לשביל האופניים, הנהגים רוכבים מהר, מתעלמים ממך, מתעלמים מהרמזור. הזהירו אותך גם מזה: אף אחד לא ייתן זכות קדימה להולכת רגל כמוך. אמרו לך שתצטרכי לתפוס מקום ברחוב באלימות. אמרו לך שאם לא תפסעי לכביש חדורת ביטחון את תעמדי ותמתיני לנצח.
בשפת החול היפרדי מסנדלייך, טמני אותם עמוק בתיק. תני לבהונותייך להרגיש את החול, לשחק בו. תני לגרגירי החול לחבוק את כפות רגלייך. עשי את הצעדים הבאים לאט, תני לכפות הרגליים שלך להתחמם עוד ועוד בחול הלוהט, עד שלא תוכלי עוד. ברגע ההוא, שבו החום יכבוש אותך מלמטה, שמטי את התיק והתפשטי. את הצעדים הבאים אל המים עשי במהירות, בריצה, רק לא לתת לכפות הרגליים לבוא במגע ממושך עם החול. את מרגישה כאילו הן עומדות להישרף, אבל את צולחת את המסע הזה.
המים קרירים וטובים אלייך. המים שוצפים אותך. הגלים מגיעים אלייך בזה אחר זה ומושכים אותך עוד ועוד פנימה. את מרגישה כאילו את נפרדת מהיבשה, מהאספלט והבניינים והחול, ואת נותנת לעצמך להפוך לחלק מהים, חלק מהטבע. שימי לב לחיוך שעולה על פנייך. שימי לב לטעם המלח. הביטי אחורה לרגע, אל החוף. ראי את העיר ממקומך בין הגלים, השקיפי אל עבר הבניינים הגבוהים, מהיכן שאת נמצאת כמעט אפשר להתעלם מרעשי הכביש. תני לאחד הגלים לקפל אותך בתוכו. תני לעצמך להיבהל רגע, לבלוע מים, להשתנק, ואז נעצי מחדש את רגלייך באדמת הים. החזיקי את גופך כנגד הגלים. ואז שחי – שחי עד לשוברי הגלים. כשתגיעי רחוק אחרי המקום שבו הגלים נשברים תני לעצמך לצוף על גבך, פנייך אל השמים. שימי לב כמה השמש חזקה, חזקה כל כך שאינך יכולה להביט בה. חזקה כל כך שאת נאלצת לכווץ את עינייך לסדקים צרים.
כשאת חוזרת הביתה הרחובות נראים אחרים, השמש מאירה עכשיו הכול ישירות מלמעלה. הצבעים של העיר נראים שונים. החום עולה מן המדרכות ומן המכוניות החונות בצידי הכבישים, ואין רוח ברחובות כלל וגם לא צל. השמש מייבשת את השיער הרטוב שלך, הופכת את גרגירי החול שדבקו בעורך לזהרורים מוזהבים. בחדר המדרגות את נתקלת במונא השכנה. אתן עולות יחד לקומה השנייה, התינוק שלה ממלמל ומחייך מן המנשא. היא שואלת אותך איך את מרגישה, איך את מתאקלמת. את אומרת שמוקדם מדי להגיד, אבל מוסיפה כמה את אוהבת את הים, את השמש. היא מציעה לך להיכנס אליה, לשבת איתה לאכול צהריים. את מסרבת בנימוס, וכשאת סוגרת את הדלת מאחורייך את מרגישה רע. תחת מי המקלחת את חושבת שאולי היית צריכה להיענות להזמנה.
גרגירי החול שנדבקו לגופך זולגים ממך אל רצפת המקלחת. במקום גרגירי הזהב שראית ברחוב הם נאספים על הקרמיקה הלבנה בגושים קטנים חסרי גוון. לסבון יש ריח חמצמץ ואת מרגישה נקייה, כל כך נקייה. אחרי שאת מסיימת להתלבש את שומעת דפיקה בדלת. זאת מונא – דלת ביתה פתוחה לרווחה מאחוריה, אין עליה תינוק, ובידיה שתי צלחות גדולות. היא מכניסה את עצמה לביתך ומניחה את הצלחות על השיש האפור שבמטבח. לראשונה את שמה לב שהשיש האפור מנוקד בנקודות כסופות. היא אומרת לך שהביאה לך קצת דברים לאכול, היא בישלה יותר מדי, היא מוסיפה ומספרת, היא ובעלה לא יוכלו לסיים את הכול. את מביטה בעיניים בוהקות בשתי הצלחות המלאות מטעמים שמונחות לפנייך. את מודה לה מכל הלב.
היא אומרת לך שהיא בחופשה לכבוד לידת התינוק, ושהיא תמיד תמיד בבית ותמיד תמיד לבד. היא מציעה לך לבוא לשתות קפה או לאכול מתי שאת רוצה, לפחות עד שתתאקלמי, תמצאי עבודה. בשמחה, את אומרת לה, ובאמת בתוכך את שמחה על השכנה הזו, על הנדיבות, על עיניה הקורנות. אחר כך היא יוצאת וסוגרת מאחוריה את דלתה ואת סוגרת את דלתך. את אוכלת לבד. הכול טעים באופן בלתי רגיל. את לא יודעת מה את אוכלת, אבל בסוף את מלקקת את האצבעות. אחר הצהריים את מספרת לזוגתך על הים ועל מונא ועל שתי הצלחות. היא שמחה לשמוע על היום שלך ואומרת לך בחיוך, האוכל שלה הכי טעים בעולם, יותר טעים מהאוכל של אמא שלי.
3
התשה
בסרטון החקירה בשחור ולבן אישה יושבת מול חוקר. איכות הצילום נמוכה, הקול שלה נשמע שרוט. מתחת לעיניה נראים בבירור כיסים שחורים, ובין גבותיה מופיע קמט עמוק וכהה. כשהיא מדברת תווי הפנים שלה לא זזים. היא בקושי פותחת את הפה. את החוקר רואים מהצד. רואים אותו מחייך, חושף שיניים. רואים אותו מדפדף בין דפים. הוא מקריא לה דברים והיא מנידה בראשה, מימין לשמאל, מימין לשמאל. מאחוריה נמתח על רצפת חדר החקירות ריבוע לבן ובהיר. זה אור השמש שחודר מהחלון הקטן. בסרטון אי-אפשר לראות שהאישה מתקשה לנשום. אי-אפשר לראות שלחץ הדם שלה עולה. מי שמסתכל טוב יותר יכול להבחין בסימנים כהים על בד החולצה סביב פטמותיה.
4
ילדים
בערבי שבת אתן הולכות לאמא של זוגתך. כולם מתחילים באנגלית ואז לאט לאט שוכחים אותך, שוקעים בשיחה רועשת מסביב לשולחן. יש שם הרבה אנשים, את חלקם כבר פגשת אבל את לא זוכרת שמות, רק פנים. את אוכלת הרבה יותר מדי, שותה הרבה יותר מדי, שוקעת בספה בסלון אחרי שכולם קמים מהשולחן. זוגתך מביטה בך מהצד ומחייכת, ואת מחייכת בחזרה. היא לוחשת לך שהיא מצטערת על השפה ואת מרגיעה אותה.
חודש אחרי שהגעת את מתחילה ללמוד את השפה בבית ספר מיוחד. את יושבת בכיתה שמזכירה לך את בית הספר התיכון שלמדת בו לפני יותר משני עשורים. התלמידים האחרים מחייכים לכל עבר בביישנות. הם מדברים בינם לבין עצמם באנגלית, אבל המורה לא מוציאה מילה אחת באנגלית. אף פעם. במזכירות הסבירו לך שזו השיטה הנהוגה בארץ הזו. המטרה היא שתטבלי בשפה במלאות, בלי הפסקה, בלי לחשוב.
כל יום לפני בית הספר את הולכת לים. את שוחה כל יום עמוק יותר, רחוק יותר, נותנת לעצמך לצוף זמן רב יותר. על החוף את רוצה להסיר את חלקו העליון של בגד הים אבל את מרגישה מוזר. אף אחת מסביבך לא עושה זאת. את שואלת את זוגתך למה הנשים לא נוהגות בעיר הזאת כמו בערים שגרתן בהם קודם לכן. היא לא יודעת להסביר מדוע בדיוק.
את הדרך לבית הספר לשפות את עושה בהליכה בשמש, בכל יום את בוחרת מסלול חדש. בהליכות האלו את מקשיבה לעולם. מקשיבה לרוח, לציפורים. לפעמים צופר של רכב פוגם בהנאה. אחרי הצהריים את מביטה בגופך במראה הגדולה שבסלון ובוחנת את סימני השמש, את סימני השיזוף. אחרי שבועיים או שלושה את מרגישה איך עור פנייך האדים קצת, איך החלקים החשופים בזרועותייך קיבלו מעט צבע. נמשים גדלו והתפזרו על פנייך ועל זרועותייך כמו פטריות אחרי הגשם, אבל את אחרי השמש ובתוך השמש ורק בשמש.
אחת לכמה ימים את יושבת בבית של מונא, משחקת עם התינוק בזמן שהיא מבשלת לכן ארוחת צהריים. הבית שלה גדול ויפה ומלא עציצים, ואת מרגישה שאת נושמת שם אחרת, נושמת יותר עמוק, יותר טוב. התינוק מעורר בך פרצי שמחה ואת מתקשה לעזוב אותו אחרי הביקורים, כשאת שבעה ועייפה ומוכנה למנוחת אחר הצהריים. אתן רוצות ילדים? מונא שואלת אותך יום אחד כשאת מרימה את דאוד לתקרה. את מורידה אותו חזרה לספה, מנשקת את בטנו החשופה, גורמת לו לצחוק. רוצות, את עונה לה, אבל לא יודעות מתי ולא יודעות איפה ולא יודעות איך, וקודם כול את צריכה למצוא עבודה.
5
הטבע
בסופי שבוע זוגתך לוקחת אותך לטבע. המדינה יפה וטובלת בשמש. היא לוקחת אותך לצפון, ושם ירוק והררי והשמש חזקה, אבל הרוח מתערבת בכל זה, מקררת את האוויר. היא לוקחת אותך לדרום, ושם השמש חזקה ולוהטת והאוויר יבש, ובפעם הראשונה מאז שהגעת את מחפשת צל. את רוצה להסתתר לרגע, להתכסות בחולצה או בפיסת בד, להגן על עורך החשוף. אבל אין לך במה להתכסות. את לובשת גופייה ומכנסיים קצרים כי מזג האוויר חם, חם, לא מרפה. במקום לכסות את גופך את מרוקנת את בקבוק המים עד תומו, לגימה אחרי לגימה.
בסוף הטיול אתן עוצרות ליד רכב גדול וקונות שני קרטיבים, ואז עומדות בצד הכביש תחת סככה ומתחרות נגד העולם: התנאי לניצחון הוא ללקק את גוש הקרח שעל המקל מהר יותר מכפי שהחום יוכל לו, מהר יותר מכפי שהוא נמס מלמטה, זולג על אצבעותיכן, הופך לנוזל אדום שמטפטף על מכנסי החאקי שלך. קשה לקבוע איזה צד ניצח בתחרות, אתן או העולם.
6
שפה
בימי החול את נאבקת בשפה הזאת. אותיות ומילים שורפות את מיתרי הקול שלך, גרונך ניחר. את מרגישה חוסר תיאום בין מחשבותייך לבין איברייך: הפה, הלשון, השפתיים. אנשים יאמרו לך לא להתייאש. בשבועות הראשונים את לא מתייאשת, את מלאת מוטיבציה. את שיעורי הבית את מכינה לפעמים בבתי קפה, בשמש. הגוף שלך מתכהה עוד ועוד ואת אוהבת את הצבע הזה, את המראה החדש שלך, האחר. אבל העור שלך מתייבש והעור שלך נסדק, ובכל יום אחרי המקלחת את מתמרחת בקרם גוף שזוגתך קונה לך. הנוזל הלבן זוהר כמו משי על כף ידך, והוא נספג בעורך כל כך מהר. אחר כך, בלילות, כשזוגתך מעבירה את אצבעותיה על גופך, את מרגישה כמה חלקה את, כמה הגוף שלך השתנה על האדמה הזאת.
יום אחד מונא ודאוד באים איתך לים. את מגלה שהיא מדת אחרת. את שואלת את עצמך איך יכולת לדעת. בערב את שואלת את זוגתך איך אנשים יודעים, והיא אומרת לך: יודעים. לפי השמות, לפי המבטא. לשני הדברים האלו עדיין אין לך מספיק רגישות כדי להבדיל. על החוף, מיד אחרי הגילוי, את מביטה בפניה של מונא ומוצאת את עצמך מנסה לראות אם משהו בה שונה מכל האנשים האחרים שסביבך. המילים שהיא פונה בהן לדאוד נשמעות לך בדיוק כמו מילות השפה הזאת שאת לומדת בבית הספר. גם אם את מתאמצת, את לא שומעת הבדל.
אתן נכנסות ביחד למים, מחזיקות את דאוד על הידיים, עומדות במים הרדודים, הרגועים, ומונא מספרת לך על העיר שממנה היא באה, על המשפחה שלה. את מספרת לה על הבית שלך. אחר כך את עוזבת אותם לרגע ומאפשרת לעצמך לשחות, כמו שאת אוהבת, רחוק, עמוק, אל החלק השקט של הים שאין בו אנשים או גלים או רעשים. כשאת חוזרת אתן מתחלפות. את מחזיקה את דאוד, ומביטה במונא מתרחקת ממך. שימי לב לתנועת הזרועות שלה, כמה חן ומקצועיות יש בהן. הביטי בפנים הקטנות והרכות של דאוד, שאלי את עצמך אם את כבר מוכנה לתינוק, אם את רוצה בכך, נסי לחשוב אם עדיף לגדל ילדים תחת השמש הזאת, בקרבה הזאת אל הים, או איפה שאת גדלת, היכן שאין לא שמש ולא ים.
7
רעש
חלונות הסלון והמטבח בדירה של מונא פונים אל הרחוב הראשי. מהדירה שלה אפשר לשמוע את כל הרעשים של הרחוב. גם אם סוגרים את החלונות שומעים אותם. הם מתגנבים לאוזני הדיירים, מעירים אותם משנתם, טורדים אותם דווקא כאשר נדמה לרגע שהם נגוזו. קשה להתרגל. מאז שעברו לשם מונא שומעת מוזיקה בכל שעות היום. בלילה היא שומעת רעש לבן. יש להם מכונה קטנה שמונחת בצידו של בעלה הישן בסמוך אליה. בצידה שלה מונחת עריסת התינוק. רק במרפסת רעש העיר גובר על המוזיקה. והשמש גוברת על הכול. מרצפות המרפסת לוהטות מהשעה שתים-עשרה ועד שלוש אחר הצהריים. אי-אפשר לדרוך עליהן ברגליים יחפות. הדיירת שגרה שם לפניהם הזהירה אותם – למרות העור השחום שלהם, לא לתת לשמש לתעתע: היא חורכת הכול. העור ישחים עוד וייסדק, העור יאדים ויתקלף. אמא שלה חלתה בסרטן העור רק מלשבת במרפסת, אמרה לה האישה. מונא מעולם לא האמינה בקרם הגנה, אבל מאז שדאוד נולד היא התחילה להתמרח ולמרוח אותו, לא רק לפני יציאה מהבית, אלא גם כשהם רוצים לשבת לכמה רגעים במרפסת, לשתות קפה באוויר הפתוח.
8
שבת
סופי שבוע הם משהו מיוחד שם. הרחובות משתתקים. כשאתן לא נוסעות מחוץ לעיר, לטבע, אתן שוקעות בתוך העיר הזו, העמוסה, המלאה. יש כל כך הרבה מקומות לשבת בהם, יש כל כך הרבה אוכל לאכול. את רוצה ללכת לכל מקום בשמש, וזוגתך רוצה לנסוע במונית. את לא ששה לקחת מונית כי בכל זאת אתן חיות ממשכורת אחת, אבל מתישהו בסוף הקיץ את משתכנעת. השמש עדיין טובה אלייך, אבל החום הודף אותך מכל הכיוונים, ובשום שלב מחוץ לבית את לא מצליחה להישאר יבשה. הלחות והזיעה מדביקות את הבגדים לגופך, והלבוש שלך מתקצר מיום ליום, משבוע לשבוע, עד שכבר לא נשאר מה לקצר.
את מתחילה לתת שיעורי שפה בשפת האם שלך בשעות שבהן את לא לומדת את שפת המקום ולא מבלה עם מונא או עם זוגתך. בין לבין את מדברת אנגלית עם כולם, ושלוש השפות מתבלבלות לך בראש בסלט אחד גדול. לפעמים את מנסה לומר מילה בשפה אחת ויוצאת לך, על חמתך, מילה בשפה אחרת. את מרגישה את הכוונות המילוליות שלך נחבטות בקירות המוח, מנסות להתגבש לכדי מילים, אבל מה שיוצא בסוף מהפה שלך הן הברות שבורות, לא ברורות, לא קשורות לשום שפה. התהליך כואב כמו אימון אתלטי ארוך. את מרגישה מותשת ותפוסת שרירים. אלו הם שרירי המוח שלך, שכבר שכחת שגם הם כואבים.
אחרי הקיץ מגיע חודש ארוך שכולל כל כך הרבה חגים וימי חופשה. אינך מצליחה לעקוב אחר השמות, המסורות. אתן מתארחות בכל ערבי החג וגם למחרת אצל אמה של זוגתך. הבית תמיד הומה אדם. לזוגתך אחים ואחיות, ולאלו בנות ובני זוג, ולמחציתם יש גם ילדים. בערב החג הראשון שלך שם הם חוגגים את ראש השנה המקומי, והשולחן בביתה של חמותך עמוס כל טוב. הביטי בבני המשפחה במלבושיהם הלבנים. הביטי בפניה הקורנים של זוגתך. הביטי בצלחות מלאות המטעמים שעל השולחן. הילדים צוחקים ומייללים ומתרוצצים סביבך ובין החדרים ומתחת לשולחן. שולחן קטן מוקצה להם בפינת חלל האכילה, אבל הילדים אינם יושבים סביב השולחן ואינם אוכלים. גם בערב הזה המשפחה מתחילה באנגלית אבל לאט לאט שוכחת ממך. את יודעת שהם לא שוכחים, שהנוכחות שלך שם בולטת, אבל את מניחה להם, את לא נעלבת. בתוך תוכך עולה תחושה של חוסר יכולת, של כישלון, הרגשה כבדה שמתמקמת לך בסרעפת. אחר כך התחושה הזו מתחלפת בתחושת שובע הגובלת בשיתוק: נדמה לך שמעולם לא אכלת כל כך הרבה בזמן קצר כל כך. כשאת שוקעת אל תוך הספה, מותשת, אחד האחים פותח את חלון הסלון וצועק משהו. הילדים מתקבצים לצד החלון לצפות בטיפות הגשם הראשון של העונה. את מבינה שבמדינה הזאת גשם הוא סיבה לחגיגה. אבל למחרת החג אין זכר לעננים, הרחובות יבשים והשמש שוב מפציעה מעלייך.
9
חדר מדרגות
בוקר אחד את מתעוררת לקול זעקה שקורעת את האוויר. הצליל אינו מוכר לך אבל הוא מעורר חרדה. זוגתך מפשילה את השמיכה מעליה, יוצאת מהמיטה. היא אומרת לך שזו אזעקה ושאתן צריכות לצאת לחדר המדרגות. את יודעת, במעומעם, שיש במדינה הזאת נטייה להתלקחות. את יודעת שיש סכסוך ארוך שנים על גבולותיה של המדינה. אבל אף אחד לא הסביר לך מה לעשות במקרה של אזעקה. אתן לובשת את בגדי הבית שזרוקים על הרצפה משני צידי המיטה. זוגתך אומרת לך שזה שום דבר, ככל הנראה, אבל בכל זאת שתיכן לוקחות את הטלפונים הסלולריים שלכן. לצד הדלת אתן תוחבות את כפות רגליכן אל תוך כפכפי החוף. זוגתך נועלת את הדלת מאחוריכן. אתן יורדות גרם מדרגות אחד, נשארות בין הקומה השנייה לראשונה. האזעקה אינה פוסקת. היא נמשכת עוד ועוד, נמתחת, עולה ויורדת כמו סירנה של רכב הצלה, אבל היא אינה בתזוזה, אינה מתקרבת או מתרחקת, אלא נשארת צורמת וחזקה, ואת תוהה מתי היא תפסיק וכמה זמן תעמדו שם, בחדר המדרגות. את מרגישה נבוכה למראה שכנים אחרים, בבגדי הבית שלך, ללא חזייה. אבל גם השכנים נראים כאילו נתלשו מהשינה ללא הכנה.
אתן מצטופפות בחלל חדר המדרגות גם לצד מונא, שנמצאת שם עם דאוד ובן זוגה. זאת הפעם הראשונה שאת רואה את בן הזוג, אבל אלו לא הנסיבות האידיאליות להיכרות, לכן אינך אומרת דבר. הביטי בפניו הטובות. שימי לב לעור הפנים המחוספס שלו, שימי לב לזיפים השחורים שפזורים על צווארו. שימי לב כיצד הוא מחזיק את דאוד התינוק באחיזה מנוסה, יציבה. שלחי אל מונא חיוך, הניחי לשנייה את כף ידך על כתפה. את מעבירה את מבטך בין מונא לזוגתך. כל האנשים סביבך שקועים במכשירי הטלפון שלהם, מתכתבים עם אנשים אחרים שהתעוררו מצפירת האזעקה. היכן שבני משפחתך וחברייך עדיין חשוך, שם עדיין עמוק בתוך הלילה, אבל פה את רואה את קרני השמש חודרות דרך חריצים קטנים שנפערים בקיר בין הקומה הראשונה לשנייה.
10
קטיפה
אחרי שהאזעקה נחלשת כל הנוכחים מדדים חזרה לדירותיהם. אבל אל השינה אתן כבר לא חוזרות באותו הבוקר. זוגתך מדליקה את הטלוויזיה, את הרדיו. הטלפון שלך מתחיל לצלצל רק כשעתיים אחר כך. מכרייך מתעוררים ושואלים לשלומך. אמא שלך רוצה לדעת אם אתן בסדר. חברה אחת שואלת בהודעה קצרצרה אם לא כדאי שתחפשי טיסה חזרה. את לא יודעת מספיק בשביל לקבל החלטה כזאת. בערוצי החדשות שאת מכירה לא כתוב הרבה. את יושבת לצד זוגתך על הספה הכחולה שלכן, הרכה, ומשחקת באצבעותייך בבד הריפוד העשוי קטיפה: בהינף יד את מכהה משטח מרובע לצד ירכך, בליטוף אצבעות את מחזירה את האזור לבהירותו. את מתרכזת בבד ובגווניו המשתנים בזמן שאת ממתינה שזוגתך תספר לך מה מתרחש במדינה הזאת, שהיגרת אליה בקושי שלושה חודשים קודם לכן. זוגתך לידך אבל היא איננה איתך, היא איננה מרוכזת בך. את יודעת שהיא לא שכחה את קיומך, אבל את מרגישה שמשהו גדול יותר ממך, מכן, מתרחש במסך הקטן שהיא בוהה בו, מתקתקת בו אותיות שרק לאחרונה למדת את שמן, את צורתן.
כשהיא סוף סוף פונה אלייך היא מדברת במשפטים קמוצים, קטועים. היא אומרת שחלק מהחדשות מגיעות אליה מחברים שעובדים בפרלמנט, במשטרה. הדברים עדיין אינם מפורסמים בערוצי החדשות עצמם. כשאת מביטה בה מדברת, את מזהה פתאום בעיניה משהו שלא ראית בהן מעולם. הביטי בעיניים שלה, נסי לחדד לעצמך מה הרגש שאת מזהה שם. את חושבת שזה פחד אבל את לא בטוחה. כשעה לאחר מכן אתן אורזות תיק, ואמא של זוגתך ממתינה לכן ברכב משפחתי גדול. היא חוסמת את הכביש אבל הרחוב שומם ונטוש מאנשים וממכוניות, ואפילו בתי הקפה עדיין סגורים. הסיבה שאתן עוברות מהבית שלכן לבית של האם היא המקלט. בביתה יש מקלט שנבנה בתוך אחד מחדרי הבית, והוא יצוק אל תוך היסודות בחומרים שיכולים לעמוד בפני הכול. אינך שואלת מה זה הכול הזה שמפניו אתן מתכנסות. זוגתך אומרת שחדר המדרגות אינו בטוח מספיק והוא פרוץ כמערה. כשאתן חוגרות את חגורות הבטיחות את חושבת על מונא ומשפחתה. את לא יודעת אם גם הם נוסעים לבני משפחה שבביתם ארבעה קירות יצוקים שיספקו הגנה. את לא יודעת כמה רחוקה העיר שממנה היא באה, אם היא במרחק נסיעה.
הבית של חמותך עומד כמבצר. עוד אחים ואחיות מגיעים עם ילדיהם. בני המשפחה סוגרים את כל החלונות, הדלתות, המנעולים. את מבינה ששורר חשש אמיתי שמישהו יבוא וינסה להיכנס לבית. זוגתך אומרת שיש חשש שטרוריסטים יגיעו גם אל העיר שבה אתן נמצאות. בדרום המדינה שאת גרה בה עכשיו נפרץ הגבול וגברים חמושים פרצו לבתים, הרגו אנשים. במדינה שאת גרה בה עכשיו הדרום הוא במרחק שעת נסיעה בלבד מהעיר שבה אתן נמצאות.
לאט לאט את מבינה שהפחד עמוק יותר – שבני הבית חוששים שמישהו יגיע מהרחוב אבל הם גם פוחדים שיתקפו אותם מהאוויר ולא רק מהיבשה. את לוקחת רגע, מביטה במפה של המקום שבו את גרה. הים הכחול משמש כגבול היחיד שיכול לספק ביטחון. יש כל כך הרבה דברים שאת לא מבינה. החשש של בני המשפחה מגיע גם אלייך, חודר דרך עורך המנומש, פורץ אל התאים, אחד אחד, מדביק אותם בתחושה הזאת שאינך יודעת לתת לה שם, שאינך יודעת אם אי פעם הרגשת אותה. זאת הפעם הראשונה שאת חושבת שאולי עשית טעות, שאולי לא היית צריכה לתת לזוגתך למשוך אותך אל המקום הזה. שאולי לא היית צריכה להסתנוור מהשמש והים. השגרה והיציבות של מדינת הולדתך האפרורית והקרה נדמות פתאום קוסמות כפי שמעולם לא נראו לך בעבר.
11
ידיעה
בעמוד לפני האחרון בעיתון הנפוץ ביותר מקובצות תמונות בשחור-לבן של שלוש נשים צעירות. באותיות קידוש לבנה מדווחים הכתבים, שלושה, שני גברים ואישה, שהנשים נאשמות בתמיכה בטרור, בהסתה. בגוף הכתבה הצמידו העורכים שם לכל תמונה וציינו את דבר העבירה. הנשים, כל אחת בנפרד, כתבו דברי שיקוץ ותועבה בכל מיני פלטפורמות ברחבי הרשת. האחת הושעתה מהמכללה שבה למדה, לא רק בזמן המעצר אלא לצמיתות. האחרת איבדה את מקום עבודתה. צוין גם שהיא אם טרייה, ובזמן המעצר נמנע ממנה להניק את תינוקה. מתחת לביתה של השלישית נאספו כל יום המונים וקראו למעצרה. זרקו ביצים. כתבו כתובות. בסוף הגיעו השוטרים ולקחו אותה לתחנת המשטרה.
12
הרתעה
עוברים כמה ימים שבהם החששות הגדולים נרגעים ואף אחד לא תוקף את המדינה מהאוויר. עוברים כמה ימים וממדי התקיפה נחשפים. אנשים נהרגו, נעלמו, נחטפו. ראש המדינה שבה את גרה עכשיו מבטיח לנקום. שרי הקבינט שלו מבטיחים ניצחון מוחלט. חברת התעופה של מדינת הולדתך מבטלת את טיסותיה אל ומהמדינה שבה את מתגוררת. נשיא מדינה גדולה פונה באופן אישי אל תושבי המקום שבו את גרה. הוא מספר להם מניסיון העבר של מדינתו, מההיסטוריה הלא רחוקה, שרצון הנקמה יפרק אותם מבפנים. נאומו נופל על אוזניים ערלות. האנשים סביבך נמצאים במצב של חרדה תמידית, קבועה. האנשים סביבך רוצה נקמה. האנשים סביבך משתמשים במילים קשות, פרועות, מעוררות אימה.
13
התכנסות
את מנסה לחזור לשגרה אבל גם להבין יותר מה קורה סביבך. חברייך שואלים בהודעות שאלות שאינך יודעת לענות עליהן. את מרגישה שאת יוצאת למסע ארוך של לימוד עצמי והבנה. ניתן לסתור כל דבר שאת חושבת שאת מגלה. כשאת שואלת אנשים מסביבך בעיר החדשה הזאת, הם מסבירים לך שהאנשים שתקפו אותם תמיד בוחרים באלימות. הם מספרים לך שהיו ניסיונות להגיע איתם להסכמים, אבל הם מהסוג שאם נותנים להם אצבע, רוצים את כל היד. את רוצה לגשת אל מונא ולשאול אותה לדעתה, כי את יודעת שהדעה שלה תהיה אחרת. את יודעת שלמרות האהבה ששוררת בין מונא לזוגתך, שתי הנשים שאת הכי קשורה אליהן במקום החדש הזה שלך משתייכות לשני צדדים שונים של המתרס.
כשאת סוף סוף מגיעה אל מונא אתן לא הולכות לים או יוצאות לשמש. מונא לא רוצה לצאת יותר, לא רוצה לפגוש אנשים. את לא שואלת אותה מדוע. במקום זה אתן יושבות בסלון של מונא, את מחזיקה את דאוד והיא אומרת לך, מה שקרה עד עכשיו זה כלום. הולך להיות שם סדום ועמורה. את מביטה בה בשאלה, ומונא לא אומרת שום דבר נוסף. את מבינה שכשמונא אומרת "הם" היא מדברת גם על המשפחה של זוגתך. שימי לב לכך שהחיוך הרחב אינו מופיע על פניה. שימי לב לשערות הלבנות שהתווספו לראשה פתאום. שימי לב שבאותו יום לא מתנגנת מוזיקה ממערכת הסטריאו, ואת שומעת את הרחוב הסואן במלוא עוצמתו.
14
הסברה
במפגשים עם משפחתה של זוגתך את שמחה שאת לא מבינה את כל מה שנאמר בטלוויזיה, את כל מה שהאחים של זוגתך ואמא שלה אומרים סביב השולחן. בלי להבין את השפה את מבינה מי רוצה להמשיך לדבר ומי מנסה להסיט את השיחה לנושאים אחרים. אמא שלה לא עוסקת בפוליטיקה, היא רק רוצה שהילדים יאכלו. רוב הזמן זוגתך שותקת. היא לא משתתפת בשיחה. אחר כך, כשאתן חוזרות הביתה, היא מספרת לך על מה הם מדברים, האחים שלה, בנות הזוג שלהם. לפעמים האח הצעיר של זוגתך מגיע אל הארוחה במדיו הצבאיים, רובה תלוי בנונשלנטיות על כתפו. הוא נשלח אל הצפון או המזרח, את לא בטוחה, אבל את יודעת שהוא לא נשלח אל אזור ההתקפה. כשאת אומרת לו שלום ונותנת לו חיבוק את מנסה לראות אם משהו בפניו השתנה. את רוצה לשאול אותו מה הוא חושב ומה הוא עושה ואיך הדברים נראים איפה שהוא נמצא, אבל את שותקת.
היחידים שמדברים איתך לעומק על הנושא הם התלמידים בבית הספר לשפות. הם פורטים בפנייך את הידע שלהם בסוגיה המבצעית. הכיתה הצטמצמה מאוד. הרבה תלמידים ותלמידות נעלמו בלי להיפרד, ואת מניחה שהם חזרו לארצות מוצאם. את מבינה שהם קיבלו החלטה בסוגיה שאת עוד מהרהרת בה. התלמידים שנותרו אינם כמוך. הם נמנים עם בני הדת של זוגתך, והם הגיעו למדינה מתוקף שייכותם אל המקום, אל התרבות. את שייכת רק לזוגתך, שמשתייכת עכשיו לצד של הנוקמים. אבל את, את לא מרגישה שייכות לא אל הנוקמים ולא אל התוקפים. את מאיישת מקום ניטרלי רעיונית, אבל יודעת שזה מקום שקיים רק בתוך ראשך ולא כדאי לפרט אותו מילולית לאף אחד שאינו מונא או זוגתך. זאת ידיעה שאת מרגישה בגוף, הגוף שלך שמתהלך במרחבי העיר הזאת וסופג לתוכו את הכול, את מה שנאמר ואת המבטים ואת ההרגשה הכללית. לפעמים, מרוב המועקה שבאווירה הזאת, את שוכחת שיש שמש ויש ים. כשאת בוחנת את קו השיזוף שלך את מבינה שזמן רב מדי לא הלכת לים, היית עצורה בתוך האווירה הכללית, נתת למצב להשתלט על השגרה שלך, על הדברים שגורמים לך הנאה. את מבטיחה לעצמך לראות פחות חדשות, לשאול פחות שאלות, ללכת שוב כל יום לים.
15
שכונה
השכנים צופים במתרחש ממרפסותיהם הקטנות. השכנה עם הלברדור מהקומה הראשונה נמצאת ממול לבית כששתי הניידות מגיעות. הסירנות אינן פועלות, אבל אורות חירום מהבהבים ומציפים את הרחוב בצבע כחול. האישה מובלת החוצה. היא נושאת תינוק במנשא שחור שמלופף ברישול סביב מותניה וגבה. הוא לא מהודק מספיק, והיא תומכת בתינוק בזרועותיה. במכונית המשטרה אין כיסא תינוק, והשוטרים מידיינים כמה דקות בסוגיה. אחד מציע לחכות עד שבן הזוג שלה יחזור הביתה מעבודתו. בזמן שאחד השוטרים מחייג לבן זוגה, האישה שואלת אם היא יכולה להמתין בבית, לפחות, ולא שם ברחוב. עוד ועוד שכנים מציצים מחלונותיהם, עומדים במרפסות לצפות במתרחש. לא כולם יודעים מי היא האישה. מה שמה. הם מתלחששים בתהייה מה אם צעירה עם תינוק זעיר יכלה כבר לעשות. השוטרים מאפשרים לאישה לעלות חזרה לביתה, והיא מושכת את עצמה ואת תינוקה ואת התיק הקטן שארזה לו עם בגדי החלפה וחיתולים. פניה של האישה חיוורות, מפוחדות. אף שכן או שכנה לא דופקים בדלתה כדי לברר מה מתרחש. האור הכחול ממשיך להבהב והשוטרים מעשנים סיגריות, נשענים על הניידת. אחד מהשוטרים נעלם וחוזר אחרי עשרים דקות כשבידו שקית ניילון אדומה. אין ברחוב ספסל, והם נכנסים אל הניידת ואוכלים מנות פלאפל בשתיקה. אחר כך מגיע הגבר המדובר ונעמד מולם. הוא כועס, אפשר לראות זאת בתווי פניו, בשפת גופו. אבל הוא אינו מרים את קולו. בלוויית שני שוטרים הוא מטפס מעלה אל הקומה השנייה של הבניין הנמוך, הישן, שנראה כמו על סף התמוטטות. אחר כך האישה והגבר והתינוק ושני השוטרים חוזרים אל הרחוב. הגבר מחזיק את התינוק ללא מנשא. האישה דומעת כשהיא מוכנסת אל הניידת שחונה מחציתה על המדרכה ומחציתה על הכביש.
16
הגנה
באמצע העונה הזאת, שאמורה להיות כבר חורף – אבל נראית במדינה הזאת כמו הקיץ במקום הולדתך – המעלות נוסקות פתאום. בימים אחדים יש עשרים ושמונה מעלות. את הולכת לים. את לא עוזבת את הים. לפעמים אחרי השחייה את נשארת בשמש, קוראת ספר על החוף. קו השיזוף שלך חוזר להיות מושלם. מאז המתקפה אין תיירים, וגם המקומיים כבר לא מגיעים לים. החוף ריק והים שקט ורק שלך. אם מישהו כבר פותח איתך בשיחה על החוף – בדרך כלל גבר חלקלק ששמן השיזוף שלו בוהק על עורו בגון החציל – הוא אומר לך שהשנה אין תיירים. הוא שואל אותך מה את עושה שם, לעזאזל.
לעיתים את שוכבת על מגבת על פני החול ומקשיבה לגלים ונרדמת תחת השמש. נמשים מתחילים להופיע גם על גבך ועל הירכיים. כשקרם ההגנה נגמר את שוכחת לרכוש חדש. באותו היום אחרי הים את יושבת במרפסת של מונא. את שותה איתה קפה ואז תה, וכשדאוד מתעורר היא נכנסת פנימה להביא אותו מחדר השינה. את נשארת בשמש החזקה והלוהטת, ומרגישה שקרניה ננעצות בך בכוונה, שכולן מתנקזות לנקודה אחת שהיא גופך. אחר כך, בערב, זוגתך שמה לב לאדמומיות שהתפשטה על כתפייך, על פנייך, על אפך. היא מזכירה לך למרוח קרם הגנה. היא מוצאת בקבוק חדש באחת המגירות.
17
שריפה
חולפים כמה ימים שבהם אינך רואה את מונא אלא רק את בן זוגה ואת דאוד. את מתביישת לפנות אליו, אל הגבר הזה, שלא דיברת איתו מעולם, אז בוקר אחד את מבקשת מזוגתך לשאול. היא פוסעת מדירתכן לדירתה של מונא את ארבעת הצעדים שמפרידים בין הדירות. הוא מזמין את זוגתך פנימה וסוגר מאחוריו את הדלת. את ממתינה במטבח, ובזמן שאת מחכה את מרגישה חום עולה מגופך, ומביטה לרגע בהשתקפותך במראה שליד דלת הכניסה. את שמה לב שהאף שלך והכתפיים והגב והשכמות קילופים קילופים. הזרועות שלך בגוון שהינו בין אדום לוורוד עמוק. באזור הכתפיים בועות לבנות מתפקעות מן העור, ומכתשים נפערים ויוצרים תוואי שמזכיר לך משחק שהיית משחקת בילדותך: את וחברותייך הייתן מורחות דבק לבן על כף ידכן, ואז צובעות את השכבה השקופה בטושים צבעוניים. אחר כך הייתן יוצרות חור קטן במרכז ומקלפות את הדבק בצורה מעגלית עד שהיה נוצר חוט דק ששימש אתכן כצמיד צבעוני. באזורים הקלופים האלו את לא יכולה יותר לראות את הנמשים שלך. את חושבת על הזיכרון הזה, וזה מסיט את מחשבותייך לרגעים ספורים עד שזוגתך חוזרת.
היא מספרת לך שמונא עצורה, ואת שואלת מה זאת אומרת. מה היא עשתה. זוגתך אומרת שהיא לא עשתה כלום, אבל שבמצב חירום מותר למשטרה לעצור את מי שהיא רוצה לכמה זמן שהיא רוצה. זוגתך אומרת לך שאנשים בני הדת שלה רודפים כאלו בני הדת האחרת כי הארץ שסועה והשנאה פשטה בעם. היא מספרת לך על תקופה, כמה שנים קודם לכן, שבה קרו דברים דומים. אנשים הציתו את בתי שכניהם, כנופיות שוטטו ברחובות וחיפשו קורבנות בני הדת השנייה. אבל הפעם זה בחסות המשטרה, היא מוסיפה וניגשת אל חדר האמבטיה. היא סוגרת מאחוריה את הדלת ואת נשארת עומדת בחלל הסלון. כשהיא יוצאת סוף סוף היא אומרת לך שהיא לא רוצה לדבר על זה, לא כרגע, לא הלילה, וכשהיא מתקרבת אלייך היא אומרת, אמרתי לך לשים קרם הגנה. היא מוציאה מאחת המגירות שפופרת שקופה שבתוכה נוזל ירוק זוהר. היא מפשיטה אותך מהחולצה, מהחזייה, מסובבת אותך כשגבך אליה. היא מורחת כמות נכבדת מן הנוזל הירוק על כתפייך, על גבך, על זרועותייך, מעסה את החומר פנימה אל תוך העור. עבור הפנים היא מביאה לך קרם אחר, ומניחה על השידה שלצד המיטה קרם גוף בבקבוקון כתמתם. במקום לדבר על מונא אתן צופות בטלוויזיה. את רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות אבל את לא יודעת איך ומתי.
בלילה את לא מצליחה לישון, ולמחרת את לא הולכת לבית הספר לשפות. זוגתך יוצאת לעבודה ואת שותה קפה בדממה. את מורחת עוד ועוד מקרם הפנים של זוגתך, אבל זה לא עוזר והקרם הלבן נאחז בקצוות המכתשים ומקנה למראה הכללי של פנייך וכתפייך נופך מעורר פלצות. ככל שאת נוגעת בעור ומנסה לטפל בו עוד ועוד את מרגישה יותר ויותר תחושה של שריפה.
את יוצאת מהבית לכיוון הים למרות העור המתקלף והאדמומיות, כי את רוצה לטבול את עצמך במים. יש לך תחושה שרק הים יוכל להרגיע אותך כעת. ברחוב את מביטה בפני האנשים שאת רואה, וכולם נראים לך מלאי זימה. שימי לב לעיניים של כולם, איך הן מביטות בך בזעף. שימי לב לנשים המתהלכות באיטיות מולך. שימי לב לרעד שעולה בגופך, שימי לב כיצד את ממהרת להתרחק מהרחוב הזה, מהבניינים, ממהרת להתרחק אל עבר המים.
זרקי את כל מה שהבאת איתך על החול ורוצי אל המים, השליכי את עצמך אל תוכם. הרגישי את המלח חודר לתוך גופך דרך העור הפרוץ, הפתוח, דרך הקילופים. נשכי את שפתך התחתונה בכאב המלח המעקצץ בתוך המכתשים. אבל אל תצאי מהמים. חתרי חזק ובכל כוח גופך אל עבר שוברי הגלים. תני להתנגדות של המים לדרבן אותך. את כל הכוח הצבור בתוכך והפחד והכעס הפעילי ושלחי אל הזרועות והרגליים. הגיעי אל שובר הגלים אבל אל תעצרי במקום שבו היית עוצרת בדרך כלל לצוף. המשיכי הלאה. בדקי כמה כוח יש בך, כמה רחוק את יכולה לשחות. את רוצה לשחות רחוק מספיק כדי שלא תוכלי לראות עוד את העיר הזאת, שלא תוכלי לראות את אנשיה, רחוק כל כך שלא תוכלי לשמוע אותה. רחוק כל כך שתוכלי לשמוע רק את הגלים ואת הרוח ואת הטחת הזרועות שלך במים ואת קול בעיטת רגלייך מתחת לגלים.
מהדורה מקוונת | מרץ 2025
דימוי: לכל האוהבים (נעלי בית), 2023, ברונזה, 27x13x10 ס״מ כל אחת, קרדיט צילום: אילונה בלגה
