יער

"זאב, זאב", אני הולכת וקוראת, וברחובות המתלחשים של תל אביב כולם זאבים. אף אחד לא עוצר להביט. הדרך מושכת אותם הלאה, עיוורים לסבך הרחובות, חירשים לקריאה, רק ריח המאורה, האפלולית, הלחה, מחכה להם בסוף הדרך. כמו רחם. להצמיד גוף אל גוף, להדביק את העפעפיים, וכל החטים והחודים נכנסים שוב אל תוך העור, עד שהקצוות מתעגלים. עיקול בתוך עיקול, כדי שבבוקר ייוולדו מחדש זקורים, רעננים.

אני נכנסת שוב, הביתה. וגם אם לרגע נדמה שמשהו השתנה והאור נופל מעט אחרת על הענפים, כמו תמיד הם מסתדרים לפניי בצפיפות מדויקת, קנאית, מטילים את אותם צללים, מתנשמים לקראתי, נתלים ביציבות המדומה שמשאיל להם צבעם החום. בעמידה הנרגשת הזו אפשר לחייך, חיוך קטן, חיוך של הדברים המתחילים, ולחשוב שאולי הפעם יתרככו מעט העלים מעקשנותם להסתבך אלו באלו וייתנו למעט אוויר מן הבחוץ לחדור אל הפְּנים. אך המרחב מחולק בקפידה, הצעדים מדודים וברורים, ובכל זאת, אני יודעת, אצעד אותם שוב, להישאר בפתח זו אינה אפשרות. הענף שמקבל את פניי מחכה למטה שאדרוך עליו, וכשיישבר שוב תדע כל דמות לעמוד במקומה. מעטה העלים על האדמה עבה כמספר הפעמים שנאמר "היֹה הייתה ילדה קטנה שקראו לה"; אני צועדת בטבעיות ורואה את עצמי בכל עץ, עשרות שכפוליי שהוקפאו, רגליי התקועות, רגליי המושכות, ידיי הנשלחות והפה הפעור. אפשר לגעת היטב בעצמות הלחיים. עשרות קריאות עומדות תלויות, מחכות שמישהו, מישהו אמיתי, יצעד שם ביער ויצעק כדי שתוכלנה לצאת ולחזור אחריו. אף פעם לא כקול, רק הד. אני מלטפת את הפנים האלה, מרובות העיניים הקבצניות, שנבקעו מתוך קליפת הגזע, מנסות לצוד איזה מבט שייפול עליהן, יראה אותן. אבל הן לא יודעות שהן רק מפחידות, רק מרחיקות, את העוברים והשבים. "לא נורא", אני אומרת.

את הכיפה סרגה לי סבתא, שאוהבת את בנהּ ושולחת אליו פתַיות. "הוא מסתובב ביער", היא קורצת לי, "לכי נסי". ולמרות שהכיפה כבר קטנה ממידותיי אני חובשת אותה, מנסה להסתיר את השיבה העקשנית שהחלה להשתרג בשערי. אסור שיראה שגדלתי, אסור שידע שעכשיו אני אמא בעצמי, מה יעשה בילדה בגילי שהשיניים שלה גדולות כמו שלו. אני מכווצת את איבריי, צובטת בלחיי שייראו אדומות ועגולות, מחזיקה את מבטי נמוך על כפות הרגליים ורואה איך מבעד לנעלי הלכָּה האדומות פרווה אפורה עולה וצומחת על עורי. עכשיו אני כבר לא צועקת, וגם לא מנסה לתלוש אותה מגופי, רק מלטפת ומותחת את הגרב. למדתי שאם אמצא לה מקום היא תישאר באותו גודל, כך שאני אראה אותה והיא אותי, וזה מספיק לה. היא לא מבקשת עוד. אני משננת את השורות שלי, בקול מתוק ומתחנף, וחושבת על הדברים האחרים שהייתי רוצה לומר לו, במקום לדבר על הפרחים הדקים הללו בצדי הדרך שגדלים גם אם מישהו משתין עליהם.

אני היא כיפה אדומה והיער הזה הוא הפתח שאמצא בכל מקום שאהיה, הוא הדרך שאני הולכת וחוצה, חוזרת ומחפשת אחר הזאב.
גם בגופי המתבגר ובעור שדיי המתדלדל אני הילדה, לעולם הילדה, עד שיבלע אותי הזאב אל קרבו, כמו אב את בתו, וישמור היטב שלא להקיא.

***

ברחתי מן המאורה. ברחתי עוד לפני שהוטבע בי הריח, חופשייה ללכת לאיבוד בין החצרות, הבתים, הרחובות, שומעת את הלחשים שוטפים ונסוגים. והייתי ממשיכה לנדוד, קלה, חופשייה מהֶקשרים של חפצים ופָנים, עד שנזרע בי הרחם. חם, מתפשט, מעכב את צעדיי, כמו פעמון שנתלה על הירכיים ומזכיר כל צעד, מהברך המורמת ועד כף הרגל המונחת. ופתאום הזרע, זה הקטן, שיכול היה גם להימרח על נייר בפח, התחיל להשתרש, ללפות וריד אחר וריד, עד שנאחז בעורק, ולחץ בכל כוחו, טלטל את כל הפעמונים, כמו משוגע שהצליח לסגור בחדר אחד את המטפל יחד איתו. הקאתי ללא הבחנה. על המרצפות, לתוך נעליים, אש צורבת, פורצת ללא שליטה, השיניים שויפו מן החומצה, העור שהתנקד אדום-סגול בכל נימיו הנקרעים הפך עבה וגס, ובְרגע עלה הזיכרון שכבר נגעתי בעור כזה, קטנה נמוכה שלחתי יד ונגעתי, ושם גם נשאר המגע, שִׁכבה זרה לא מתמזגת, גלויה, ומתוכה נפער הצורך; החיפוש שנתלה. ובינתיים, לא היה בינתיים, רק עבר שהולך ומתגבש לעתיד להיות, ואיני יודעת אם אני בתוך העולם או העולם בתוכי, כי מכל מקום עולים ומשתרגים ענפים מתפצלים וורידים, ואין יותר היחידה-הכי-קטנה, רשתות צפופות של נימים דקים מתפשטות וחוסמות את האור. הנה נחשף היער.

אני לבד. שוב לבד. המרחב הוא חלול. אחד. אין בניינים שיעשו סדר ורחובות שיחלקו בין חושך לאור. היד היא רק ארצית, ואין לה מתג שבלחיצה יכול להסתיר ולחשוף. כולם נושמים את אותו אוויר; קר, דחוס ולח. ומאחורי העץ יכול לארוב כל דבר. האדמה הכנועה נדבקת לרגליים ומשאירה עקבות, מהדהדת את הצעדים, מתפוררת אחריי, משאירה ממני סימנים לאורך השביל ואין דרך לחמוק. אני רוכנת אליה לחבוט בה שתשתוק. שתבלע את עקבותיי כמו האספלט בשוויון נפש, באותו מבט קפוא ולא משתנה. אך ברגע שאני סוגרת עליה את אגרופי, ריחה העמוק והחי חודר לאפי. ריח של דם. וכבר מובנית בי הדרך שבה צריך להתנועע – הכפיפות והעיניים התזזיתיות, כמו מעולם לא עזבתי כאן, כמו מעולם לא עמדתי כאן מולו ואמרתי "אתה יותר לא אבא שלי". ובינתיים איני יודעת כי זה אותו יער, ופה היא הנקודה שממנה התפצלנו אנחנו. אני מהזאב.

הרעב שלי חזק. אני חוטפת מה שאפשר מן העצים והאדמה. דוחפת פנימה. ומן הבטן עולה קול נמוך ועוטף שמנסה דרכו מעלה. תכף יהיה לשלי. בשתי ידיי אני משחיזה ענפים ואבנים, מבחינה בין פירות רעילים לאכילים, יודעת איפה להניח את הראש בלילה – ואיני עוצרת לשאול מהיכן. ברור לי שהטבע גבר. אני שלמה. בתוכי גדל הטבע, עולה ונרקם בענפים דקים ובעורקים רכים. יש בי כוח לרוץ, לקפוץ אל המים השקופים, לשחות רחוק, שעות, ימים, מבלי להתרחק, מבלי לברוח, במעגלים צלולים, כמו צליל פעמונים הנישא ברוח וממשיך להדהד מבפנים. להישאר קרוב. כי הנה מצאתי את הבית.

הבטן עגולה ובשלה כמו פרי שמחכה להתקלף. גם אני מוכנה, ויודעת בדיוק איך, ומה עומד לקרות. כי זה הטבע והוא זורם ומתעגל לפי הפיתולים שנוצרו קודם, שכבה בתוך שכבה, יד בתוך יד, פתח נפתח, וממנו מים חמים יורדים גלים-גלים, זו השעה, תכף יתחיל הגוף את תנועתו שאליה נברא, להתכווץ ולהרפות, ואני אדחף והלב ינשום. אבל הגוף עדיין שותק. המים יורדים ואני מנסה להאמין שעדיין בידיים שלי, וקוראת לקול הנמוך שיבוא, אבל הגוף מסתכל בי מהצד, הוא לא איתי, המים יוצאים ממני והולכים לאיבוד, נבלעים באדמה, ותכף ניהפך אני, אני ומי? מלוחות, מצומקות, גבישיות-עד-שיברון על גדה, והגל ישאיר אותנו שם בחוץ, תמיד רחוק-מספיק מלגעת, תמיד נזהר מלאסוף אותנו יחד איתו.

אבל אנחנו יחד. אני והיא.

כמה מוזר הוא ללכת ביער ולא לראות יער. רק אותי ואותה, הטלה הקטן שלי. ביחד להבעיר את האש, לצייר על קירות. עמוק בתוך המאורה, אני שומרת אותה היטב, ורק בשעות שהאחרים ישנים שתינו יוצאות החוצה ללקט לנו אוכל. יחד ימים ולילות, היא יונקת ממני, ולחָיי מחוברות לכפות ידיה הרכות. ומה שמחוצה לנו אין לו פָּנים, רק מבט חודר. כבר שנים שלא הבטתי מאחורי הגב, ולא חישבתי או חשבתי, אבל בבת אחת נשלפו החושים, חדים, דרוכים כמו טפרים.

***

וככל שאני רחוקה מהזאב שלי אני נצמדת אל הטלה. ומי עושה את האיזונים הללו של קרבה ומרחק, מי יושב בתוכי ומוליך אותי מתוך שינה לבחור בחירות עם שורשים חבויים. כמה פעמים חצה הזאב את השביל רגע לפני שעברתי בו אני, כמה פעמים רכן לאותו פרח, נשרט מאותו קוץ ושוב התערבבה טיפה אחת ממני באחת משלו.

אני חופרת באדמה הטובה, תוקעת את כפותיי עמוק, ומוציאה רגבים-רגבים, ולמי שעומד מן הצד נראים הגושים לחים ודומים, אני חופרת וכל פיסת אדמה משחררת אותי, הופכת אותי קלה, ובה קבורים הסודות, לא בי; ובכל זאת, האדמה רכה וגמישה כמו אינסוף גרגיריה. תמיד יש בה מקום לעוד כף יד שתקרע ממנה את השקט, תהפוך בה, תשאיר אותה פרוצה, עד שתבוא כף רגל טובה להדק שוב היטב כל גרגיר במקומו.

אנחנו הולכים במעגלים, אתה מאחורי עץ, אני מטפסת על סלע. מהדקים את השקט, היטב בימין, חזק בשמאל, ולא זוכרים מי משנינו המציא את היער. ההליכה היא שיוצרת את הקצב, מייצרת את עצמה, ללכת כדי ללכת כדי ללכת ולא לעצור. למרות שהסיכוי להיפגש גדל כשאנו בתנועה, אבל עדיין, הפחד מלעצור, מלעמוד פנים מול פנים, מלהישאר חסר הגנה. ואם ניתקל שוב, והפעם תקרא לי, "בואי", מי מאיתנו יוכל להניח את הטקסט שלו ולעזוב את היער.

***

ובעצם, אני שואלת את עצמי, "כיפה אדומה, מה את עוד מחפשת ביער? מה את מסתובבת שם במעגלים, הולכת באותם השבילים בתחפושת, מהדהדת את המשפטים הכתובים, ולמה את מצפה, הנה בסוף היער מחכה לך הצייד, מחכה שתדפקי על דלתו. הוא יושב, ומולו כיסא ריק, הכיסא שלך. שתשבי מולו וייפלו ממך כל המילים כמו עלים, ייפלו ללא הפסקה, ותחת כל עלה יצמח חדש. במעגלים קטנים יעברו בך העונות – ערב, לילה, בוקר, והרוח ללא מנוחה תטלטל גם את אלו החדשים, שיצנחו למרגלותייך, בצבעים עזים, לקשט את דלות הגלימה שהתעטפת בה, האדום שהלך ודהה, ופתאום יימתח הגזע שלך, השורשים שהלכו וחזרו ביער פתאום ימצאו את האדמה להיאחז בה. והצייד יושב מולך, הגרזן בידו, והוא רואה, או מדמה לראות, את החלקים שאספת לאורך הדרך, ובידו הגרזן, חד ומדויק, בהנפה אחת הוא יכול לתת לך את מה ששנים את הולכת ומבקשת – הוא יפתח לך את הבטן, יקרע ממך את מה שבלעת, שהאכלת את עצמך, למה לא תלכי אל הצייד?
אבל את עדיין צועדת. צעדים קטנים. חרישיים. עד כי מבחוץ אפשר לטעות ולחשוב שאין תזוזה.

הבורות מחכים לך שתיפלי בהם שוב. הענפים מהתלים בך, הם מכירים את מספר התנועות שתעשי, את המחוות והפניות שתבצעי, ואורבים לך רק כי אין להם משהו טוב יותר לעשות. את מועדת, פוצעת ברך, מעקמת את פרק כף היד. אבל הנפילה היא שלך. והפצע שחתכת – במו ידייך. את מלקקת את מה שהתגלה מתחת. ומתקדמת.

***

וזה השקר של כיפה שהולכת ביער, לבדה, זעירה, מושכת אליה את הזאבים, בַּצעדים הקטנים כלחמניות מתוקות, בראש המוטה כלפי מטה, תקוע בְּפתח מַפְתֵּחַ הלב כדובדבן, קו הגרביים הלבנים מטפס כקצפת על אווריריוּת בצק הגוף, ומתיקות השפתיים: "אני חושבת שהלכתי לאיבוד, אתה מכיר את הדרך?"
את זה אף אחד לא לימד אותךְ. איש אינו לומד לנשום.

ומי זה שמכיר את הדרך? אולי אפשר להצמיח פרווה, לגדל עיניים שרואות בחושך, לחדד את השמיעה עד מרחק דפיקה של הלב כשהולכת לצדךָ כיפה אחת שאיבדה את הדרך. היא מדברת בשפה קטנה, מסורבלת, שפה לא מובנת, "כמהלך עוד רבע שעה, במעבה היער, מתחת לשלושת עצי האלון. את זה אתה הרי יודע", אבל הצליל מתמסר, מבקש משהו, אבוד בעצמו, עד שאפילו אינם מנסים לפענח מה זה אומר. הלוא הם אלו שהניחו את הענף, שרשמו את ההיטל הכהה של הצל, שהלחינו את קול פצפוץ העלים מתחת לנעלי הלכה, את אבחת העצירה המבוהלת, "היֹה הייתה", "היֹה הייתה", הרי חיכו לה בקצה השביל, בחשכת העיקול, בשאלות "לאן את הולכת?", "מה את נושאת מתחת לסינר הלבן?", מערכת מתוכננת של חצים וסימוני דרך. שאלה מושכת אחריה תשובה. כמעט עד כדי חיים.

אבל לבסוף, רק רחש של יער. סיפור שאינו אלא לפני השינה. וכל העלווה הזאת, רעמת העץ לעמוד מולם, להגיד "בוא אראה לךָ כיצד הולכים לאיבוד, כיצד הדרך חוזרת במעגלים. תכף יבוא הסתיו, תכף ירדפו ימיו האפורים, תכף תביט בי ותשאל: אני לא מבין איפה הדרך, לאן לקחתְּ אותי, מה את רוצה?"
והעץ ידמיע את עליו.

מהדורה מקוונת | נובמבר 2020
דימוי: מתוך טבע הדברים, ניר מצליח, 2020, ללא כותרת 06, עפרונות דיו, צבעי מים ודבק על נייר מודבק על יריעות פיויסי, 200×240 ס״מ