ירח משְׁקלוב באַרְבָּט

פגשתי לאחרונה יהודי משְׁקלוב באַרְבָּט,^[1] ממש ליד הכניסה לתיאטרון וכְטנגוב, והוא סיפר לי על הירח שלו בשקלוב, שהבריח אותו למוסקבה. הוא ישב לצד דוכן סיגריות של מוֹסֶלפְּרוֹם^[2] והחזיק ספר ביד. כל הרוכלים של מוסלפרום תמיד אוחזים בספר ועסוקים בקריאה. הם אנוסים לשבת ליד הדוכנים שעות ארוכות, והספר עוזר להם לפרוט אותן לרגעים של אושר ועצב, של כאב ושל אור חיוור, שמשתקף אליהם מן הדפים הזעירים.

ברחובות מוסקבה גשום ומאובק רוב הזמן, ורק לעתים רחוקות מאירה בהם השמש, ובספרים כותבים על ירחים מימין וירחים משמאל, על שמחות וצרות ועינויים קשים, שמגיחים ומזדקרים מתוך חיי אנשים כמו מסמרים מתוך שק. אין פלא אפוא שקוראים כאן ספרים. אבל היהודי שלי היה מבוגר, ובכל זאת קרא. עניין אותי על איזה ירח הוא קורא. התקרבתי אליו וראיתי – הוא היה שקוע בספרו – שהוא מחזיק בידיו כרך של חוק לישראל.^[3]

איש עוד לא הצליח לרדת לחקר מסתרי הדמיון האנושי. לפעמים אנחנו מבחינים במשהו שכבר ראינו אי שם, לכאורה, בחיים אחרים, בעולם אחר, שבו היינו אולי לפני אלפי שנים, ולמרות שאנחנו יודעים בביטחון שחיינו עד עכשיו לא יותר משלושים שנה, ולפני כן לא היינו בשום מקום, קשה לנו לפעמים להשתחרר מן התחושה המוזרה שאנחנו מנהלים חיים כפולים בעולמות נפרדים.

היהודי החזיק את החוק לישראל שלו בידיים, ולי היה נדמה שמדובר באבא שלי בכבודו ובעצמו. רציתי לצעוק:
אבא, איך הגעת לכאן?

אבי היה דייג ישר לב, איש עבודה חסון, שנהג מדי יום, לפנות ערב, לנסוע לאגם מצויד ברשת כדי לתפוס דגים. הוא היה יהודי שומר מצוות, ובשבתות היה יושב לעתים קרובות אחר הצהריים על הספסל שבחצר ביתו בכפר כשחוק לישראל בידיו. אבל אלו היו חיים אחרים, בעולם אחר, עולם שכבר שקע ונעלם. פעם אחת, לפנות ערב, אבי יצא לאגם עם הרשת ויותר לא חזר. אולי בלע אותו דג, ואולי סערה שפרצה הטילה אותו לגדה שוממה, לאותה גדה שמעבר לה, להבנתי אז כילד, נגמר העולם הזה ומתחיל העולם הבא. האם ייתכן שאבי הגיע מהעולם הבא והתיישב כאן בארבט, ממש בכניסה לתיאטרון וכטנגוב, כדי למכור סיגריות מוסלפרום ולעלעל שוב בחוק לישראל שלו?

אהבתי את אבא שלי בילדותי. היתה לי תפיסה עמומה למדי בנוגע לזה שיצר אותי, אבל הסתפקתי בכך שהוא הראה לי את הירח היפה ביותר בעולם כולו. פעם הוא לקח אותי לפנות ערב איתו לאגם. הוא הראה לי איך הירח מתרומם מגדה אחת חיוור וחלוש, ובדרכו מעלה הולך וגדל, הולך ומבהיק, והאגם קורן ונוצץ מאורו וזוהרו, מודד ומחליף שבעה גוונים בהירים, ומשליך עליהם צעיף כסוף, שנראה עליו כמו שביל הנמתח לאורכו. זה היה יפה כל כך, עד שממש התחשק לי לקפוץ מן הסירה ולפסוע ברגליי הקטנות והיחפות על גבי השביל הכסוף אל הירח ולבלות בו את הלילה. אבל אבי צחק, כי למעשה, הוא אמר, הירח רחוק, ואתה לא תגיע אליו, והוא עוד מעט ישחיר, ישקע באגם ויטבע. ואכן – בחצי הלילה הוא החל להתגלגל מטה, כאילו האגם מושך אותו אליו בחבל. הוא נעשה אדום וכהה יותר, הירח שלי, כוחותיו אזלו, הוא העלה חלודה, וחלוד שקע אל האגם וטבע. הרגשתי צביטה בלב, כאילו מתנה שאהבתי במיוחד נפלה לי מהכיס ואבדה, ובכיתי חרש. אבל אבי ניחם אותי: מחר הוא יופיע שוב. למחרת הוא הופיע שוב, ורצתי אל הגדה לראות איך הוא עולה, זורח וקורן, מעטר את האגם בצעיף הכסוף ונעשה כהה, מחליד וטובע באגם. כך בכל הלילות. בגלל זה אהבתי את אבא שלי. אבל אילו התברר לי עכשיו שאבי חזר מן האגם והתיישב לו כאן בארבט כדי למכור סיגריות, הייתי שוטם אותו ומסרב להיקשר אליו. התקרבתי אל אותו יהודי, ביקשתי ממנו קופסת "אקסטרה", ובינתיים בחנתי אותו היטב, את היהודי, כדי לראות אם מדובר באבא שלי או לא.

לא, זה לא אבא שלי. זה יהודי אחר. יהודי טוב. יהודי משקלוב. גם הוא יכול היה להיות בָּאגם – והוא יושב דווקא כאן, בארבט. אני לא אוהב ולא שונא את היהודי הזה. אבל קשה לי לעזוב אותו: יש לו הירח שלו משקלוב בכיס מקטורנו, ולמכור הוא מוכר סיגריות.

היהודי לבש חולצה אפורה מכופתרת עם צווארון צר ועניבונת סרוגה, מעליה אפודת בד, ומעל האפודה מקטורן שחור מפרוות אלפקה. על האפודה היה תלוי לו חוט שחור, ואל החוט – בכיס המקטורן – היה מחובר שעון כסוף ועבה הנתון בכיסוי כפול. מקטורן האלפקה הלם את זקנו. לזקן היו שני קצוות מחודדים וגוון שחור משיִי דומה לזה שהבהיק ממקטורן האלפקה. הזקָן הקרין מכובדות ושלווה משלו: זהו סוד האיזון של היהודי. אילו היו גוזזים לו את זקנו, הוא היה ודאי מאבד את שלוותו ומתרוצץ ברחובות מוסקבה כמטורף, כמו כל אנשי השוליים. וכך הוא יושב רגוע כאן, והירח משקלוב ישֵׁן אצלו בכיס.

זה סיפור שלם, איך שהוא הגיע למוסקבה. הסיפור מתחיל עם אשתו ועם שק. הוא שכב בַּשק, אשתו שלחה לו הזמנה מזאגס,^[4] ואז הוא זחל החוצה מהשק. עכשיו הוא מחפש כלה.

כן. דמיין לעצמך שאתה נפגש עם אדם בגיל שבע-עשרה. זה היה, אם מחשבים, לפני ארבעים שנה. מטיילים. מדברים על "הנאהבים והנעימים"^[5] ו"יבגני אונייגין". הולכים ביחד ל"שולמית" ו"בר-כוכבא".^[6] שרים את השירים של אליָקוּם צונזר. והירח, חבר יקר, הוא אותו ירח בכל מקום. כשמבינים קצת דקדוק עברי – לא ממש – קצת – באופן בסיסי ביותר – וקוראים בהתלהבות את "אהבת ציון", והיא גם לא איזו בורה חסרת תרבות, ויש לה רגישות מעודנת – מתאהבים. מה אתה חושב, שהביאו לכאן את האהבה מחוץ לארץ? אומרים שאהבת אמת היא לחלוטין ניצוץ אלוהי – שפשוט מתאהבים. וכשאבא ואמא מתנגדים – אוחזים ידיים ובורחים משקלוב.

הוא נעשה למנהל חשבונות, והיא שומרת עליו כבבת עינה, ויולדת לו בן. זה לא קורה כל כך מהר, כל זה, חברי היקר – החיים גם נאבקים בך, הם לא מתמסרים אליך – הם נאבקים, ועוברות עשר שנים עד שזה מתייצב, ואחר כך עוברות עוד שבע שנים. כשחיים ביחד שבע-עשרה שנים, נעשים מעט קרים אחד כלפי השני, ומתחילים להרגיש קוצים במקומות מסוימים, ויהודייה בת שלושים וחמש חושבת לעצמה שהיא לא רוצה ללדת יותר. אולי אתה רוצה לדעת כמה היא כבר ילדה במשך שבע-עשרה שנה? שניים. יותר לא היו ויותר היא לא רוצה ויותר היא לא צריכה. יש שניים – מספיק! היא רוצה להיות מיילדת. ואני מנהל חשבונות, ושומר על המשרה המכובדת שלי, ויש לי גם הכנסה צדדית.

כל זה נורמלי לגמרי, חברי היקר. מה יש לו לאדם בחייו – או שטויות אוויליות עם אלוהים בשמים או שטויות מטופשות עם שד בנשמה. אצלה התיישב שד בנשמה: היא רוצה להיות מיילדת. אבל כשאתה מבלה עם אדם שמונה-עשרה שנה, ויש לכם ביחד שני ילדים בני שבע-עשרה וחמש-עשרה, אתם לא מנתקים את היחסים שלכם כמו שני שכנים שרבו. בספרי הקודש שלנו כתוב: "אשה גרשת בדעתה ובלוי דעתה". אבל חכמינו פירשו: כיצד זה ייתכן? ואם יימצאו בני עוולה שירצו כל חמש שנים בתולה חדשה, איך ננהג? תיקנו: "ובלא דעתה", אבל לשאול אותה – אם היא רוצה או לא רוצה להתגרש – בכל זאת צריכים. שאלתי אותה. היא לא רצתה להתגרש. היא רצתה להיות מיילדת. טיפשון, היא אמרה, אני רוצה לעשות משהו שלא יגרום לי להיות עצובה, אז מה אני יכולה לעשות? השטן יודע מה אדם יכול לחולל מרוב שעמום! והיא מחייכת אליי פתאום, ומוסיפה צחקוק מוזר – מלאכותי, מאומץ כזה, רקוב ממש – זו היתה הפעם הראשונה שהיא צחקה ככה כלפיי – צחקוק חצוף! אבל… אני לא אעכב אותך: היות שאני מנהל חשבונות ויודע גרמנית, הזמנתי בדואר מגרמניה ארגז של ספרונים על מיילדוּת והתיישבתי איתה ללמוד ביסודיות גינקולוגיה – אגב, גם אני בעצמי התעניינתי בזה קצת, אבל מהצד הפילוסופי – זה נושא עמוק למדי, כל הפרייה והרבייה הזאת – ובקיצור, הכנתי אותה, והיא נעשתה, במזל טוב, מיילדת.

כן. הוא שקלובאי. שקלובאים לא מפחדים משום דבר בעולמנו. הם יודעים לשחק בכל סצנה מסצנות החיים. שיהיה לה בהצלחה בתור מיילדת, למרות שהוא לא היה צריך את זה – גם בלי זה הכלים שלו היו מלאים כל טוב, והוא אף עשה לא מעט למען אחרים – היה מספיק לכולם. אבל היא נעשתה עצובה, והוא עזר לה למצוא "תחביב" שיסיח את דעתה מכך. ועכשיו… עכשיו הוא יודע למכור סיגריות. הוא יכול להיות כרטיסן בחשמלית. קשה להיות כרטיסן – צריך לעמוד שמונה שעות על הרגליים, וזה קשה לו. הוא "חסר כל ערך", כך מצאה הוועדה.

ירח משעמם, השקלובאי. אבל בארבט מחשיך. אני יושב ומעשן, והיהודי מעשן מול עיניי, עם הירח השקלובאי החלוד שלו.

כשהיא נעשתה למיילדת, התחיל אצלם ה"מעגל" השני – היא כרכרה סביבו כמו נערה צעירה, ולפנות ערב הם שוב נהגו לצאת ולטייל על גדת הנהר, והיו הולכים לראות את "שולמית" וגם את "יבגני אונייגין". מחלוקות לא חסרו, לא לפני כן ולא אחרי כן. פרצה ביניהם מחלוקת גדולה בנוגע לשאלת הכתיבה בשבת של הילדים בגימנסיה. והיא ניצחה. נו מילא. רק שהתנחלה אצלו זמן קצר לאחר מכן איזו מחלה, היו לו כאבים בבית השחי, והיא בדיוק בשיא פריחתה. נו, הם כבר כמעט נפרדו. אבל הם חיו בשפע, והשפע הטליא בשמיכה מוזהבת את כל הצרות. היתה לו, אחרי הכול, המשרה המכניסה שלו, ונוסף על כך הרוויח סכום כפול מהצד, והעיקר, הוא היה בעל הבית במעונם.

התחילה מלחמה. מלחמות היו תמיד – מילא! אבל כשפורצת מהפכה, ועוד אחת – הוא נחשב פתאום לבורגני מושחת, ומשאירים אותו בלי גרוש. היא נעשית המפרנסת, ומכניסה אנשים חדשים אליה הביתה, ומנהיגה נהלים חדשים, ואנשים אומרים – הוא חולה, בטלן. אומרים לו ללכת לעבוד – הוא מסרב בתואנה שאסור לו לכתוב בשבת. הוא חסר תועלת בבית. הו, ראיסֶה סאמוילַבְנֶה! אנשים נכנסים ויוצאים, ואדם חדש הוא תמיד כמו מטבע חדש – נראה לך שאתה יכול לקנות בו את העולם הזה ואת העולם הבא ביחד, כי הרי זאת חתיכת זהב. אבל בסופו של דבר מדובר בגרוש מנחושת. והיא הגבירה אצלי את המחלה, הגוף שלי נחלש, והתחלתי להסתובב בלי מטרה. איבדתי כיוון. רק בדירה שלנו עוד הרגשתי, למרות הכול, כמו בבית. והכול עוד היה בסדר, נסבל. מה זה אומר נסבל? מהמעט טוב שהיה לי – אתה חושב שאני מדבר על כסף? לא! – מהמעט אהבה, חיבה, שהיו לנו, נשארו פירורים, כמו על מפה אחרי האוכל, כשכבר בקושי נשאר עוד איזה מישהו אבל כל הנותרים עדיין יושבים מסביב לשולחן ואף אחד לא הולך. כלומר – אנחנו חיים יחד, למרות שאנשים רעים תוקעים טריז בינינו והורסים לנו את החיים. הילדים נמצאים בעיר, ואנחנו מסתובבים בבית, שני זרים זועפים, כמו באכסניה.

אבל עדיין הכול בסדר. גם דברים טובים לא מתמסמסים כל כך מהר. דבר טוב זה כמו מים בבאר שמתחילים להתייבש: המים באמת מתייבשים, רואים את זה ממש, אבל בינתיים, במהלך הלילה, ניגרת טיפה חדשה. יחד עם זה, כשהולכים ומכסים את הבאר – הטיפה האחרונה נחנקת שם. ומה היה אצלי, לדעתך? הרבה מים, שפע גדול, ואז מגיע בזחילה קרוקודיל וגומע את הכול. מה שנותר שם בתחתית – בקושי אפשר להרטיב עם זה את השפתיים. וזה לא הספיק לה. היא התרוממה כמו סוסת פרא, ויצאה לחפש מים חדשים. התחשק לה להצטרף למלחמה. לאיזו? לפולנית. הלכה עם בודיוני^[7] לוורשה. יהודייה משקלוב הולכת לכבוש את ורשה. הגרסה הרשמית שלה – כאן יש רעב וחורבן, לאף אחד אין ילדים, והמקצוע – מיילדת – יצא מהאופנה – ואין במה לעסוק. ולהתבטל ככה סתם – היא לא יכולה. משעמם לה, ומשעמום רק השטן יודע מה היא יכולה לעשות. היא הולכת – יהודייה בת ארבעים ומשהו – לקורסים, ונעשית רופאה, או לא רופאה – עוזרת לרופא.

חבר – היהודי סובב לעברי את ראשו – תסתכל על הזקן שלי, עדיין אין עליו אפילו שערונת אפורה אחת, וגם רוחי עוד לא נשברה. סיר מחימר – לפעמים סודקים אותו, ולפעמים מרוקנים אותו. כשסודקים אותו, אפשר עוד להדק אותו עם תיל, ולשים בו דברים יבשים. אבל כשמרוקנים אותו לגמרי ומעמידים אותו בבוידם, הוא מתמלא בקורי עכביש. אותו הדבר עם אנשים. לפעמים החיים נותנים לך מכה על הראש עם בול עץ, ואתה נסדק. מגיעה עזרה, קצת נחת רוח מהאישה או מהילד, ומדביקה אותך בחזרה. אבל כשלוקחים ממך את החומר, את התוכן של החיים שלך – אתה כמו כלי ריק בבוידם.

נו, איך היא ניהלה שם את המלחמות ככה שהפולנים הגיעו כל הדרך לקייב – את זה אני לא יודע, אבל היא חזרה הביתה במעיל צבאי ירוק ועם שיער קצוץ. פעם נהגו לגזוז את השיער של בנות הפלישתים שנלקחו בשבי, כדי שהן לא ימצאו חן בעיני אף אחד, והיא גזזה לעצמה את השיער כי זה מצא חן בעיני איזה אחד, חבתן, שהשיג לעצמו תיק מסמכים אלגנטי. ואני מסתובב בבית שלי כמו אורח לא קרוא. הייתי יהודי כמו כל היהודים, לא מי יודע מה אדוק. שמרתי שבת. אבל בערב יום כיפור, אחרי שהיא חזרה מהמלחמה הפולנית, היה שמח אצלי בבית כמו אצל חסיד נלהב בשמחת תורה: אנשים התקבצו בדירה, והיא – ממש ראש המדברים היא נעשתה, יושבת בראש השולחן ומחליטה איפה תיערך האסיפה שלהם בזמן כל נדרי. והיא פונה אליי, צוחקת בצחוק המלאכותי שלה: ואתה, היא אומרת, אתה תהיה בבית הכנסת או במועדון? היא אף פעם לא היתה אדוקה: אביה הזקן היה משכיל נוקשה, ואחד מקרובי משפחתה היה משומד, אבל זה – כל נדרי במועדון – לא קרה לפני כן. מה הייתי אמור לענות לה? היום, אמרתי, תלכי איתי לכל נדרי בבית הכנסת, ובמוצאי יום כיפור נזמין לכוסית תה את הרופא המיילד, ואגב כך כדאי שיבדוק אותך – את לא כל כך שמחה, ראיסה סאמוילבנה. מה היא עונה לי? היא צוחקת. למחרת היא בכתה – כך סיפרו השכנים – אבל בפניי היא צחקה. מה את צוחקת? שאלתי אותה. זה משעשע בעיניי, היא עונה, משהו לחץ לי כל הזמן על הנשמה, ועכשיו אני חופשייה. נעשיתי צעירה יותר. אתה לא רואה? ואתה – אתה יצאת מדעתך! אתה גמוּר! סיפרו לי שנסעת לָרבי, וזה מצחיק אותי. שלושים וחמש שנה ביחד וזהו, נפרדים… והילדים חושבים כמוני. ואני לא יודעת אפילו לאיזה רופא אני צריכה לקרוא בשבילך. אבל אני לא אעכב אותך. לך לך לבית הכנסת ואני אלך למקום שלי, למועדון.

חשבתי לעצמי – היא השתגעה. אבל דברים כאלו קורים. שקלובאי יכול לסדר עניינים בלי להסתבך יותר מדי. ריחמתי עליה, ושלחתי לה פסיכיאטר בתואנה שמדובר במכר ותיק שלי. הוא ישב איתה חצי שעה ויצא מהחדר שלה אדום, במצח מיוזע. היא בריאה, הוא אמר, יש הרבה כאלה היום – פסיכוזה המונית.

נו, מילא, שחררתי את המושכות. הלכתי לבד לשפת הנהר. הירח היה שם. אמרתי את ברכת הלבנה ביחידות. הושטתי בעצמי את היד ובירכתי שלום עליכם – עליכם שלום.^[8] זה היה אות ברור: נעשיתי לכלי ריק – לקחו לי הכול, וקיבלתי את זה באהבה.

ההמולה שככה. חנויות חדשות התחילו להיפתח כמו אחרי המבול. נסעתי לאדמו"ר מלובביץ'. סיפרתי לו. רבי, מה עושים? החְרֵש, הוא אמר, אחֵד את הנשמה שלך עם הכביכול,^[9] ויוקל לך. ואכן הוקל לי. אני בא הביתה – אני רואה פתק – הזמנה לתוך שק.^[10] אני הולך. בדרך כלל יושבים שם צעירים, ילדים. היה לי מזל של שקלובאי, והפעם בדיוק ישב שם איש נחמד וטוב לב.

– מה קרה אצלך? הוא שאל והעביר לי את המסמך – אז הם עוד היו יפים, המסמכים, עם תמונה של לנין.
– שום דבר, עניתי לו. איפה אני צריך לחתום? כאן? – וחותם.
– חכה רגע, הוא אומר, אל תמהר כל כך, יש לך שלושה חודשים לחשוב על זה, אולי לא תרצה. אולי תרצה להגיע להסדר טוב יותר בנוגע לילדים, לדירה, לדברים שנמצאים בדירה שלך.
– כבר חשבתי על זה – אני עונה לו ומוסיף נקודה לחתימה שלי. מעליה אני מבחין באחת השורות: "והרהיטים, והדברים שנמצאים בדירה של האזרח בני הורביץ…" ואני מוסיף שם: "שייכים במלואם לאזרחית ראיסה סאמוילבנה הורביץ". היא לא שינתה את שם המשפחה – שם המשפחה כן מוצא חן בעיניה כנראה, או בגלל הילדים. והנה, קיבלתי את התעודה מהשק: "בני הורביץ גרוש". ועכשיו אני מחפש כלה. איך יהודי יכול לחיות בלי אישה? וגם האדמו"ר מלובביץ' אמר לי למצוא. אבל אין עוד מישהי מתאימה. היא צריכה להיות עם האידיאולוגיות שלי.

נעשה חשוך מאוד. ערב. ערב מוסקבאי עם ירח צפוד. קצת קרח, קצת מחורר הוא היה, הירח המוסקבאי הכחוש הזה. אבל הוא לא זרח לא מימין ולא משמאל, אלא היה תלוי סתם כך באמצע, והיהודי הוציא מהכיס הפנימי של מקטורנו תצלום קטן, ובו אישה ישובה – סולידית, מלאה, פניה מאירות וידיה הנמרצות על ברכיה. משני צדיה עומדים שני צעירים – גם הם עם פנים מאירות ואפים בולטים, קשיחים.

– כן, יופי. אבל איך הגעת למוסקבה? ולמה אתה מוכר דווקא סיגריות?
– חבר יקר – היהודי דיבר אליי ברכות – עזבתי אותה ויצאתי ללנינגרד, יש לי שם ידיד ותיק, מומחה גדול בהיסטוריה ושפות, ואצלו פגשתי את האדמו"ר. שאלתי אותו:
– רבי, לאן? לחארקוב, לאודסה, או אולי דווקא להישאר פה איתך?
והוא ענה לי:
– למוסקבה.

לא שואלים לפשר הדברים. כך הגעתי למוסקבה.

– כשהוא יצא לריגה… – היהודי שלי עצר לרגע – אתה יודע הרי – הוא התיישב – שלחו אותו לשם, אז נסעתי אליו ממוסקבה כנציג של המקומיים.
– רבי, אני אומר לו, מוסקבה מבקשת שתישאר פה, אנחנו לא רוצים להתנתק ממך.
והוא עונה לי:
– תגיד למוסקבה שגם אני רוצה שהם יהיו איתי. הגשמיות היא טינופת, ובמישור הרוחני אין משמעות לנֶתֶק.

לא שואלים לפשר הדברים, מה גם שמלְכוּת היא מלְכוּת, והפשר פה ברור: במישור הרוחני יכולה להיות איזושהי משמעות לנתק? אנחנו מתכתבים איתו. כותבים לו מכתבים, מקבלים ממנו תשובות, עצות לגבי כל הבקשות שאנחנו מגישים למוסדות, כל מה שצריך…

הוא במוסקבה. לא רע לו. מוסקבה לא נותנת לך ליפול. בחורף הוא מעניק שיעורים פרטיים בעברית ובגרמנית. יוצא לו מזה ק"ן רובלים בחודש. בקיץ כולם נוסעים לנופש, אז הוא השיג לעצמו דוכן סיגריות. אתמול הוא הרוויח שלושים קופֵּקות, היום ארבעים. זה באמת משנה כמה הוא מרוויח? אדם לא יכול לשבת בבית – זה מדכא, וברחוב עדיף לקרוא בספר. אגב, עצוב בבית בלי אישה…

היהודי שלי כבר סיים. הירח – המוסקבאי – התחבא איפשהו מאחורי אחד הגגות, השקלובאי נותר בכיס המקטורן של היהודי. הוא התרומם, התכונן ללכת הביתה, וקשר תיבת פורניר פשוטה למראה לדוכן הצבוע של מוסלפרום. אבל קרה לו משהו לא טוב, ליהודי שלי. בזמן שהוא עמד כפוף מעל לתיבות הקטנות שלו כדי להדק את הקשר סביבן, ובדיוק עמדתי לעזור לו – מישהו שעבר שם הכשיל אותו, והוא נפל כשבית שֶׁחיו פוגע בפינה של אחת התיבות, ונותר שכוב, מעולף.

הסוף לא היה עצוב. נותרה לי עוד אפיזודה קצרה אחת עם היהודי: משהו השתבש אצלו, והוא לא היה מסוגל לקום ממקומו, והביט בי בעיניים חולניות וטרוטות של אדם תשוש. הושבתי אותו על כרכרה קטנה ודאגתי שיסיעו אותו לביתו. הוא הסכים, ואפילו הודה לי:

– כן, יש לו לפעמים מין "התדרדרות" כזאת – זה יעבור. תודה לך, איש צעיר.
טוב מאוד.

אבל הירח המוסקבאי היה תלוי – זול, מבולבל – מעל לגגות הגבוהים של מוסקבה, והשקלובאי פנה לתוך סמטה קטנה, ובוודאי עד מהרה שכב לישון שם במיטתו, באיזו פינה דחוקה.
זהו סיפורו של הירח השקלובאי שהגיע להתארח בארבט.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
מיידיש: שגב עמוסי
דימוי: מתוך הרישומים של קפקא, ‘Haughtiness of wealth,’ ca. 1901–ca. 1907, pencil on brown paper, 18.4 × 21.1 cm. Drawings by Franz Kafka – The Literary Estate of Max Brod, National Library of Israel, Jerusalem. Photos: Ardon Bar Hama

^[1] אַרְבָּט – כיכר במרכז מוסקבה.
^[2] מוֹסֶלפּרוֹם – הקואופרטיב המוסקבאי החקלאי-כפרי, שכלל גם את תעשיית הטבק.
^[3] חוק לישראל – סדרת ספרים המשלבת בין חלקים מן התורה, המשנה, הגמרא וספרי הקבלה, ומיועדת בעיקר לאנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להקדיש את כל זמנם ללימוד.
^[4] זאגס – הרשות האחראית על רישום הנישואין והגירושין בברית המועצות.
^[5] "הנאהבים והנעימים" – רומן של הסופר היידי יעקב דינזון.
^[6] "שולמית", "בר-כוכבא" – מחזות של המחזאי היידי אברהם גולדפאדן.
^[7] בודיוני – סמיון בודיוני, בכיר בצבא רוסי שהשתתף במלחמה הפולנית-סובייטית והיה מעורב במהלכה בכיבוש ורשה.
^[8] נהוג לומר שלוש פעמים "שלום עליכם" בסיום ברכת הלבנה.
^[9] כביכול – כינוי לאלוהים.
^[10] הזמנה לתוך שק – ביידיש, "לפתות לתוך שק" – להונות, לרמות. כמו כן, המילה שק ביידיש – זאק – דומה למילה זאגס, הרשות לרישום הנישואין והגירושין שהוזכרה לעיל ושאליה למעשה מוזמן כעת הגיבור.