כוונה טובה

כבר כמה שנים אני סוחבת איתי איזו אשמה. כשהיא עולה על גדותיה אני מזכירה לעצמי שכל אחד אשם במשהו, כלומר, כל אחד לפעמים מרגיש אשם במשהו, ואז זה נרגע. אבא שלי, למשל, עד יומו האחרון היה אסיר בלי תא. האשמה כילתה אותו מבפנים. בעצם, כרסמה כמו תולעים בתוך תאנה. לא תמיד ידעתי. גיליתי את זה רק כשהוא כבר היה על ערש דווי ממש. מתבצר בבית עם אמא, מסרב להתפנות לכל מוסד משום סוג. "אם אני מגיע למצב כזה", אמר לי ולאחי מול הילדים שלנו, בעודו מדגים תנועה של הליכון בידיו, "שמישהו מכם יבוא ויניח עליי כרית".

בהתחלה חשבתי שהאשמה של אבא התפרצה בגלל טעות שלי. אספתי את הבן שלי, שהיה אז בתיכון, מחוג הצפרות. הוא סיפר לי שיש באתר של אגודת הצפרים הישראלית מצלמה שמשדרת עופות דורסים בשידור חי. אפשר לעקוב אחרי בזים במדבר יהודה, אמר לי בהתלהבות, בעודי אוספת את שערו הארוך לקוקו. משום מה זה נתקע לי בראש. דיברתי עם חברות בטלפון, ומחשבותיי נדדו לסופות החומות של המדבר. שטפתי כלים, וקור המים הזכיר לי את התחושה יוצאת הדופן הזו של חופי ים סוף: האבנים מאיימות לפצוע את הרגל, אבל הטורקיז החלק מרפא אותן מיד. חשבתי גם על האלמוגים, שבילדותי חשבתי בטעות שהם שלדים של יצורים זעירים עם אלף עיניים. באחד הימים ביקשתי מהבן שלי שיתחבר למצלמה ההיא שסיפר לי עליה, ויקרין בסלון. הוא זרח מאושר. וככה כל היום ביליתי בבית, מטפלת בסידורים, מתמקמת פה ושם, כשמדי פעם חולף על פניי איזה עוף דורס, בטח תר אחרי חרדון או ירבוע.

כשעצמתי עיניים בלילה, שוב לבדי במיטה הרחבה, עטפו אותי תעתועים ערטילאיים. נתפסתי פתאום בחיקו של אחד הזיכרונות הראשונים שלי. ואולי בעצם צריך להגיד, אחד הזיכרונות המודחקים. נסענו לאילת, אני, אחי וההורים – הייתי אז כנראה בת שלוש או ארבע – והיתה התנגשות. שמענו קול חבטה מוזר. אחר כך היתה התעכבות. אני זוכרת את כל זה במעומעם: את החלל הפנימי המרובע והאפור של הרכב ואווירה מופשטת כלשהי של דרום הארץ, מעבר לקירות. אולי הריחות או הרוחות או כתמי הצבע שהתגנבו בצדי החלונות. עלתה לי בראש תמונה: אלה הצהריים המוקדמים, ההרים מוצבים כמו מראות גדולות לשמש או לוחות סולאריים ומרוחים בשכבה דקה של דם, ואמא שלי עצבנית מאוד. את אבא שלי אני לא מצליחה לדמיין. כמה שניסיתי, וניסיתי זמן רב מאז אותו לילה, הזיכרון שלי לא מעלה את דמותו. רק את הכיסא והמשענת. הוא נהג, אני ישבתי מאחוריו ולא יכולתי להביט בפנים שלו. בטח זכיתי פעם למבט חטוף במרפק השעיר שלו או בכף היד עם האצבעות הבשרניות, מונחת על הכתף או על הירך של אמא שלי. אבא שלי היה אדם שקט מאוד, ביישן אפילו. גבר מנומס ואדיב שבקושי מדבר. כך או כך, היה ברור לי מיד שזה זיכרון של דריסה.

בבוקר, עוד לפני שהבן שלי התעורר, התקשרתי לאחי ושאלתי אם הוא זוכר משהו מכל זה. "אני לא בטוח אפילו שהיינו באילת", הוא אמר לי, "אבל יכול להיות שאמא אמרה לי פעם משהו על זה. מבחינתי, הביקור הראשון שלי באילת היה עם גילי וקובי, בעניינים של הצלילה. חוץ מזה, אם היית בת שלוש או ארבע, זה אומר שאני הייתי בן שנה או שנתיים. זה תינוק, חני. אז את יכולה לשאול את אמא, אבל את אבא במצבו לא הייתי שואל".

אח שלי צדק, כמובן. לא היתה סיבה להטריד את אבא שלי בעניין הזה, כשהוא מבלה את רוב היום על הכורסה הנפתחת, מוטל כמו גזע כרות של עץ אלון ונאבק על מה שעלולות להיות הנשימות האחרונות של חייו. אבל ההבנה והדחפים הם קרובי משפחה מסוכסכים, ולא ממש הצלחתי להתאפק. חוץ מזה, על משהו צריך היה לדבר. ועם ההורים שלי, שראו בכל מפגש הזדמנות לנזיפה, תמיד היה קשה. בייחוד אז, באווירת האסון – אני נמנעת בכוונה מהמילים אווירת הסוף, שריחפה מעל. ישבנו במטבח הצפוף, תחת הרישום של נחום גוטמן, בחלונות מוגפים כרגיל, ושאלתי את ההורים שלי אם הם זוכרים את החופשות המשותפות שלנו, מימי הילדות. ובאופן ממוקד יותר, את החופשה הראשונה שלנו באילת. בדיעבד, מה שקרה מיד אחר כך היה צפוי מאוד, כמעט כמו דו"ח המבקר על רשויות הרווחה.

ברגע שהעזתי להעלות את הנושא, אמא שלי קפצה במקום. "מה את פתאום שואלת? עכשיו, אחרי כל השנים? תראי את אבא שלך, כמה כחוש הוא. ועכשיו את נזכרת" – וכן הלאה וכן הלאה. דיבורים מהסוג הזה. אח שלי קורא לזה "חפירות התחתית" או "מסע אל בטן האדמה". אבא שלי היסה אותה ביד אחת, כמו שהוא נהג לעשות, כמו שמכבים מתג. ובראש מוטה הצדה, כשהגבות שלו תלויות באמצע המצח והעיניים הצלולות שלו נעוצות בצנצנת הדגים הכבושים, הוא אמר: "חני'לה, אולי הפקרתי בן אדם למוות". "מה פתאום, אבא", אמרתי מיד. אבל אבא שלי המשיך: "ואני אגיד לך עוד משהו. אני חולם על זה כמעט כל לילה. כמעט כל לילה".

אבא שלי סיפר שאחרי התאונה המשכנו ישירות למלון. "אף אחד לא היה שם כדי לראות", הוא אמר במידה של עלבון, כמי שנעשה לו עוול. כקורבן. אחרי שהתמקמנו בחדרים, אני, אחי ואמא ירדנו לבריכה אבל הוא נשאר בחדר. אם הוא זוכר נכון, הוא הקשיב לחדשות בטרנזיסטור, לבדוק אם מדווחים על התאונה. אחר כך אמר לאמא שלי שהוא קופץ לקנות עיתון, אבל נסע לזירת התאונה. האיש כבר לא היה שם. עברו שעתיים או שלוש מאז הדריסה, והפעם הכביש כבר היה עמוס ברכבים. אמא שלי התכווצה בכיסא שלה. הבנתי מיד שמעולם לא סיפר לה. זיהיתי את המתח שהיא מצויה בו עכשיו: מצד אחד, הרצון לשמוע עוד פרטים, לשאול למה אבא שמר את זה בסוד כל השנים, מצד שני, הצורך לגמד את האירוע עד שייעלם. לסלק את הזיכרון כמו זבוב טורדני, דרך החלון. זבוב שנכנס איתי בדלת.

נתתי להם רגע לבד, הלכתי לשירותים. ישבתי על האסלה, אפילו לא הפשלתי את המכנסיים, וניסיתי לחשוב. או בעצם, ניסיתי לא לחשוב. בהיתי בקרמיקה הכתומה ואמרתי לעצמי, "שחררי, חני". אבל לא הייתי מסוגלת. הכאב של אבא פילח לי את הלב. אדם כל כך זקן, חלש, נאכל מבפנים. כשחזרתי למטבח הצעתי לשטוף כלים, אבל אמא שלי פקדה עליי לשבת לשולחן והגישה תה. "אז למה לא התקשרתם פשוט למשטרה?", שאלתי ואבא שלי ענה: "חני'לה, זה היה יום כל כך יפה. יצאנו לחופשה הראשונה שלנו כמשפחה. הבטחתי לאמא שלך שיהיה נהדר. וחוץ מזה, אחיך הקטן כל כך סבל בדרך. כמה הוא היה בוכה". ואז הוא הוסיף, במעין חוסר נעימות: "וחוץ מזה, ברגע הראשון חשבתי שהאיש עושה את עצמו".

"רגע, מה זאת אומרת", שאלתי. "זו היתה דרך עירונית, כבר ממש בתוך אילת", אבא שלי נזכר. "נדמה לי שראיתי את האיש אורב לנו, ומחכה לרגע הנכון כדי לזנק קדימה". "למה שהוא יעשה דבר כזה", אמרתי, "למה שבן אדם ירצה להידרס". אמא שלי ענתה במקומו: "כי כל מיני חארות מנסים להשיג ככה כסף, חני, בסדר? הם קופצים לכביש, ואז מציעים שאם תשלם להם, הם לא יתבעו אותך. כל הפראיירים משלמים, אבל אבא שלך לא פראייר. בכל מקרה, מה זה פה עכשיו, בית משפט?". בעדינות שיא, כזאת שאפשר לגייס רק כשההורים כבר באמת מבוגרים, הרשיתי לעצמי לפלוש אל תוך הטריטוריה של הזוגיות שלהם: "אתם בכלל מדברים על זה לפעמים? על מה שהיה שם?" ובשלב הזה אמא שלי חבטה קלות בשולחן בכף יד פתוחה, ואמרה בחצי צווחה: "נו, על מה יש כבר לדבר, חני'לה!" אבא שלי נד בראשו לשלילה, בחיוך נוגה של "זה מה יש". אחר כך נתן לאמי נשיקה בצד הראש, והיא ליטפה את גבו ועצמה עיניים.

בשנייה שהתיישבתי ברכב, התקשרתי שוב לאחי. "שמע, יוצאים לחפש את המניאק". "איזה מניאק, על מה את מדברת", הוא שאל. "מהסיפור ההוא? נו באמת. ואם אבא באמת דרס אותו? את רוצה שהוא יתבע לו את הצורה עכשיו, אחרי מאתיים שנה, כשהבן אדם גוסס? שחררי, חני, יש לכולנו מספיק דברים על הראש. לא כל דבר צריך להפוך לחקירה". ואז שמעתי אותו מצחקק. "מה נהיה, הפכת לחושחש הבלש? זהו, אין יותר עבודה ברווחה? את לא מנהלת אגף או משהו?"

הבנתי שאני לגמרי לבד במערכה. ביקשתי מהבן שלי שיעזור לי למצוא את האיש. "אמא, אין בכלל מאיפה להתחיל", הוא אמר לי, "חוץ מזה, זה קרה לפני טריליון שנה". אז חיפשתי לבד. "תאונה אילת הונאה". "תאונה אילת דריסה הונאה כסף". "שקרן הונאה אילת כסף דריסה רמאי". "תאונה כניסה אילת שנות השישים רמאי סדרתי". ואיכשהו, תאמינו או לא, בעמוד הרביעי או החמישי של התוצאות, מצאתי כתבה תחת הכותרת "כך תימנעו מתופעת העוקץ בכבישים". רואיין שם שוטר ממשטרת אילת, שסיפר שלפי האגדה המקומית, בשנות השישים היה איזה טיפוס שעמד באופן קבוע בכניסה לעיר וסחט את הנהגים. המשטרה עצרה אותו כמה פעמים, ואפילו פתחה בחקירה, אבל בסוף היא נסגרה אחרי שהוחלט שהוא לוקה בנפשו. קראתי גם את התגובות לכתבה. מישהו כתב שזה קרה גם לדוד שלו ומישהו הגיב לו שגם הוא זוכר את הסיפורים. ומישהו שלישי הוסיף שהאיש עדיין חי, ושלבן שלו יש מוסך מוכר בעיר. "ושאין, פשוט אין, על הנוסטלגיה האילתית של שנות השישים".

כמה שבועות לאחר מכן הגיע החופש הגדול. שיחדתי את הבן שלי בדיבורים על צפרות, ונסענו לאילת לשני לילות. בדרך סיפרתי לו הכול. הוא הקשיב בדממה ובסוף אמר שאני משוגעת. "מה זה בכלל קשור עכשיו לחיים", הוא אמר לי. הסברתי לו שזה חשוב לסבא וסבתא. "אתה יכול לדמיין מה זה לדרוס את אותו בן אדם כל לילה, במשך חמישים ומשהו שנה? זה נראה לך נורמלי? פלא שסבא חולה? זה אוכל אותו". הבן שלי שתק, ואחרי כמה דקות אמר: "אמא, קודם כול, זה קרה ממש מזמן. ודבר שני, זה לא משנה אם האיש עשה את עצמו או לא. בסופו של דבר סבא פגע וברח". כמעט בלמתי מרוב עצבים. הבן שלי גאון בדרך כלל, אבל גם לו לפעמים בורחות שטויות, כמו לכולנו. "אל תגיד את המילים האלה", אמרתי. "מה זה פה, בית משפט?" "שיהיה", הבן שלי אמר. הוא חזר לתצפת על ההרים דרך החלון, הפנה אליי את הקוקו.

בכל זאת הוא הצטרף אליי לחיפושים, לא שממש היתה לו ברירה. הוא חיכה ברכב. עברנו בין כמה מוסכים ובכל מקום ביקשתי לדבר עם הבעלים בשביל לרחרח קצת. לגשש. הסברתי שאני מהרווחה ושבאתי לברר אם אחד ההורים לוקה בנפשו, כחלק ממבצע נרחב שאנחנו עושים. אפילו הצגתי תעודה. "יכול להיות שמגיעות לאבא שלך זכויות. אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע אליו", שיקרתי. בסוף, אחרי כמה שעות של חיפושים, מצאנו את המוסך הנכון. הבעלים סיפר לי שאבא שלו סובל מנכות נפשית, אבל גם פיזית. ברגע הראשון הוא נראה לי מפוקפק – אני בכוונה לא אומרת מלוקק – אבל אחר כך ראיתי שמדובר בבן אדם בסדר בסך הכול. מנומס, מאורגן, רגוע. הוא היה קצת חשדן, אבל אחרי כמה הסברים מסר לי את הכתובת. כשחזרתי לרכב התנצלתי בפני הבן שלי שאני משקרת. "אמא, אני חושש שאת לא מבינה עד כמה לא אכפת לי", הבן שלי אמר. "אני גם לא שחקנית כל כך גרועה כמו שאתה חושב", הוספתי. "שמענו עלייך", הוא ענה.

הגענו לבית של האיש. דירה קטנה בקומת הקרקע של בניין ישן. קודם הקפנו אותו מסביב. הבן שלי היה חסר סבלנות: "אמא, מישהו יראה אותנו". שמתי לב שמאחור, על חשבון החצר המוזנחת, סגרו את המרפסת, כנראה כדי להגדיל קצת את השטח של הבית המצומק. שמענו איש זקן צועק. "בטח רב עם מישהו בטלפון", ניחשתי. חיכיתי שיירגע, ואז צלצלתי בדלת. הייתי מתוחה. אמרתי לבן שלי: "אתה נכנס איתי. משפחה זה משפחה". פתח לנו את הדלת איש זקן, עייף. חולה. "סליחה, הפרעתי לך?", שאלתי והאיש ענה: "את מפריעה לי עכשיו". נפל לי האסימון שכנראה לא דיבר בטלפון, אלא בינו לבין עצמו, בקול רם. כמו שמשוגעים עושים. הצגתי את עצמי. "אני מהרווחה, אני כאן בשביל לעזור". הוא מלמל "רווחה, רווחה, ואין ארוחה", ונתן לנו להיכנס. "זה הבן שלי. הוא מתלמד", אמרתי בחיוך לאיש, ששמר על פנים חתומות ואפילו לא כיבד אותו במבט.

הוא גם לא הציע לנו תה או קפה או שום דבר אחר. אני לא בטוחה שהיה לו. הדירה היתה מצחינה, אבל די מסודרת. ערימות על גבי ערימות של ארגזים בסלון. נראה שמדי פעם מישהו מגיע לעזור לו עם העניינים שלו, כלומר, לא מדובר באיש בודד לגמרי. שאלתי אותו אם הבן הנחמד שלו בא לבקר מדי פעם, אם יש מי שדואג שהכול יעבוד, והוא אמר "כן, אבל זה לא מספיק". מדי פעם הוא נכנס להתקף שיעול. הצעתי להביא לו מים, אבל הוא סימן לי להמשיך לשבת. כל החוויה היתה מאוד לא נעימה, מיותר לציין. אבל הייתי נחושה. היתה לי משימה. לא סתם נסעתי עד אילת, ועוד טרטרתי את הבן שלי. אז בהדרגה התחלתי לחתור לעניין התקרית. "יש לך תיק במשטרה, שכבר נסגר", אמרתי, "אתה זוכר?" האיש הגיב כאילו עקץ אותו עקרב. חשבתי שאני מזהה זעם בעיניים שלו, אבל לא. זו היתה חרדה. "הייתי צריך להאכיל את הילדים שלי, עשיתי שטויות. היו גם פעמים שנפגעתי. את רואה את זה?", הוא הצביע על כיסא הגלגלים שלו. "זאת מזכרת מהימים ההם".

כמה חודשים לאחר מכן אבא שלי נפטר. כשסיפרתי לו על הפגישה עם האיש, הוא כבר היה בשבוע האחרון שלו. הגסיסה היתה איטית, ביתית, מייסרת. "אבא, לא דרסת אף אחד. הכול בסדר", אמרתי לו. "חני'לה, זה לא חשוב", אבא שלי אמר. רציתי לספר לו שהאיש חי, שיש מי שדואג לו, אבל אבא שלי סירב לשמוע. "האשמה שלי כל השנים האלה היתה על זה שברחתי, לא על זה שדרסתי, את מבינה חני'לה? הכוונות שלך היו טובות, אבל את העבר אי-אפשר לתקן". "טוב, נו", אמרתי לעצמי. "עשית מה שיכולת, חני".

שנה אחר כך עלינו לקבר. האזכרה היתה מדכאת. למה עוד אפשר לצפות מאזכרות? הקיץ היה חם במיוחד, והאנשים נראו לי עייפים. כמו עלים צהובים ויבשים. בתוך חודשים אמא שלי הזדקנה בעשור. אחרי שאבא הלך פחדנו שגם היא תלך ותיגמר, כמו שקורה אצל הרבה זוגות. אחי הציע שנביא לה עזרה, אבל אמא שללה על הסף. "לא יהיו אנשים זרים אצלי בבית. אתה רוצה – תבוא לבקר, ואני לא מוכנה לדבר על זה יותר", היא ענתה. ככל שהיתה אישה חזקה, באותו יום היא התרוצצה כמו ילדה עזובה, חסרת אונים ממש. זה פיצח לי את הלב כמו – אני באמת לא יודעת מה. אחר כך ישבנו אצלה כמה שעות ודפדפנו באלבומים.

אח שלי היה על קוצים כהרגלו. הילדים שלו באו לחצי דקה על השעון, וכשברחו הוא ניצל את ההזדמנות לחמוק החוצה יחד איתם. הבן שלי היה שקוע בטלפון, שיחק משחקים או למד על ציפורים – יש לו את העניינים שלו. אני לא תמיד יודעת מה הוא עושה. כשהגענו הביתה ביקשתי שיעלה וירתיח מים לקפה, ותכף אבוא. הוצאתי מתא הכפפות את הפתק עם הכתובת של האיש ההוא, האילתי. נזכרתי בבית שלו, בצחנה, בכיסא הגלגלים, במרפסת הסגורה בחצר. נזכרתי בבן שלו, שנראה שהסתדר לא רע בחיים. בלי לחשוב יותר מדי, התקשרתי למשטרה ומסרתי להם את הכתובת. דיווחתי שיש בבניין הרחבה לא חוקית, מאחור. "אוקיי, רשמתי, תודה גברת", ענתה לי מישהי בצד השני. הרגשתי שהיא קצת שופטת אותי. משהו בנימת הקול שלה, בבחירת המילים. "הגיע הזמן לשים סוף למערב הפרוע הזה", הוספתי וטרקתי. היום לא הייתי עושה את זה, כנראה. אבל זה מה שקרה. המשכתי לשבת ברכב עוד כמה דקות, וחשבתי על כפות הידיים של אבא שלי. אני זוכרת שפתאום התחשק לי נורא לטעום שוב את הדגים הכבושים שהיה מכין. אחר כך עליתי הביתה ושתיתי קפה עם הבן שלי, שסיפר לי כל מיני דברים קטנים ומעניינים, כמו מה הופך נשר לנשר ועיט לעיט.

מהדורה מקוונת | יוני 2021
דימוי: Untitled (Mother _ Daughter Diving), archival image, 12×17, מתוך Blood Shark, מיכאלה להט