כוכב

המנהיג גישש את דרכו. זרועותיו היו מתוחות לפנים, כפותיו פרושות, להרגיש, למשש את החושך שמולו, כדי שלא ייתקל בדבר מה. עיניו ניסו לחפור, לקדוח בעלטה הזאת, אבל אפילו את הידיים, ידיו שלו, המושטות מולו, לא ראה. הוא החליק את כפות רגליו בזהירות, גורר אותן בזו אחר זו בלי להרים ולנתק את סוליות הנעליים מן האדמה. לאט לאט, שמא השחור המוחלט, שמקיף אותו מכל עבר, יפער לרגליו תהום. ואז הוא הזכיר לעצמו שהוא כבר בתוך התהום. האדמה כבר פערה כאן מכתש, בור עצום בתוך מה שהיה פעם פסגה. מה שהתבלה כאן והתפורר כבר התבלה והתפורר מזמן, ומה שקרס כבר קרס מזמן, זו התחתית, ומכאן אין לאן ליפול. 

הם הגיעו למכתש עדיין באור יום, אחר הצהריים, השיירה שלו ועוד כמה אורחים. באיחור. לוח הזמנים כולו השתבש, מפני שזה היה יום עמוס שאליו דחסו את כל המחויבויות הנוכחיות של המנהיג בדרום: פתיחת כנס על פיתוח אזורי והסדרת יישובים, הבטחותיו בנוגע לשדה תעופה, השקת עוד ניסיון לתוכנית הייטק דרומית, ומפגשים סגורים, חשאיים, על טיפול בגורמים עוינים באזור. גם כאן, כמו בכל מקום, היו הכבוד, החנופה, כל הדברים שהם חלק משגרת חייו. אבל בין התוועדות לכינוס להשקה לפגישה רשמית, רכב השרד השחור, שגמא מרחקים של כבישים מהבילים, מעלים אדים רוטטים, נמלא שוב בדיווחים ובדיונים הטלפוניים מן הסוג האחר, חסר הזוהר. מה שאמרו עליו ומה שיגיד בחזרה. מה שטענו נגדו, כל החשבון שהצטבר, ומה שהוא יעמיד מולו. המאבטח האישי שלו בדק כל שיחה לפני שהגיש לו את המכשיר. הוא הקשיב למה שנאמר לו והביט מבעד לחלון הכהה. הנופים התחלפו מירוק לחום. 

הוא היה רגיל לקריאות כלפיו להתפטר. מזמן פיתח עור עבה מול האמירות הקשות, התקשורת, המפגינים. שלטים שנאו אותו, בלהט, בגלוי. הוא לא נתן לזה לגעת בו. הרי עליו לתפקד. אל מול הדברים האלה תמיד הקיף את עצמו באנשים שוחרי טובתו. גם בני משפחתו היו מלוכדים, יחידה מגובשת מול העולם. אבל הספק תמיד ארב אי שם, בעורפו. שב וחוצה את דרכו, כמו מסלול מקביל אפשרי, חולף על פניו, טס ונעלם. הרי הוא ידע שמי שראה בהם שוחרי טובתו היו בעצם שוחרי טובת עצמם, ובכל פעם שמשהו חתר תחת שלטונו וערער, הם הביטו מן הצד, לראות איך ייפלו הדברים ואיפה כדאי להם לעמוד כשהם ייפלו. עם זה השלים מזמן. אבל מאז האסון הגדול שקרה במדינה שהוא היה ממנהיגיה, וכל מה שהתרחש אחר כך, הוא התחיל לחשוד שגם בקרב מי שהחשיב לחברים אמיתיים, ואפילו בקרב בני משפחתו, דברים השתנו. נדמה היה לו שמשהו מן הסלידה ממנו מחלחל גם אליהם. אולי אפילו לא במודע. הם לא הסגירו דבר, אבל הוא אסף את הסימנים. האותות נערמו כמו חיידקים זעירים על שכבת הקהות רבת־השנים והבְּשלה שלו, מתחילים להרקיב אותה, לפרק. הוא ביקש לא להעביר אליו שיחות ונעץ מבט בעורף הנהג הוותיק שלו. אפילו הנהג הזה – שתמיד האיר אליו פנים, הפגין שמחה גלויה לקראתו, אמר מילה טובה, ושבינו לבינו חשב עליו כעל מין משרת מסור ואפילו ידיד נאמן – הרבה לאחרונה להביט בו בשפתיים קפוצות.    

גם בנסיעה הזאת הידק הנהג את שפתיו. הוא היה צעיר ממנו בכעשרים שנה, נינוח, סקרן וחיובי תמיד, וכשירדו בכביש המתפתל מטה אל המכתש הוא נהג מצוין כהרגלו, הרכב כמעט לא היטלטל. בתחתית המכתש הם הישירו אל המרכז החדש לחקר החלל. שם נכונו למנהיג קבלת פנים וצילומים ליחסי ציבור, ואחר כך גם שיחה בדלתיים סגורות, בכובעו הנוסף כשר המדע, הטכנולוגיה והחלל, בגלל ההתרחשויות והתגליות האחרונות. משם היו אמורים לחזור הביתה, לַבִּירה. מה שקרה לבסוף, כשלוח הזמנים חרג מהמתוכנן והחשכה ירדה והם עצרו כאן במכתש, לא היה חלק מהתוכנית.  

הוא המשיך להחליק, צעד אחר צעד, ידיו מפלסות לו שביל בתוך החושך. הוא הרגיש קטן מאוד בתוך האפלה הזאת, תחת השמים הפרושים מעל לקבר המכתש הענקי. כל כולו התחיל ברגליו הנגררות והסתיים בקצות ידיו המגששות. הוא היה רגיל כל כך להיות רחב מגופו; תמיד היה הוא המדינה, גבולותיו גבולותיה. כמו מי שרגיל לממדי מכוניתו הקבועה, חושיו אומרים לו שדופנותיה הן דופנותיו, ואם ינהג בסמטה צרה יתכווץ גופו בלי משים. לא משנה היכן הוא היה, אירועים הרחק בצפון, בדרום או במרכז שלחו אליו אותות עצביים; אלה היו קצותיו. עבורו זה היה נוח. כי איך אפשר לעמוד מול החיים, המרחב והזמן האינסופיים, להתייצב מול כל זה במידה האנושית של מטר שמונים על חצי מטר בלבד. הרי כל בני האדם מנסים להרגיש גדולים יותר, לשלוח שלוחות, להרגיש פחות מוגבלים ולכודים בעורם הפרטי שלהם. והנה מלכות מעניקה את זה, לכול. זהב האריה, החום, קרני האור, ההתאחדות, האבהיות, הלב. זה מה שרצו ממנו והוא נתן. נתן בשפע, לכל מי שהסכים לקבל.

אבל עכשיו היה חושך, והוא הוסיף והחליק בתוכו, גורר רגל אחר רגל. 

מוזר איך קודם לכן, כשהתרחק מכולם ומיהר אל תוך האפלה המוחלטת, דווקא צעד במהירות כאילו זורח סביבו אור בהיר. אולי עדיין הלך בתנופת ביטחון, ואולי פשוט בטנו המתהפכת לא התירה לו להסס. אפילו לא התעכב כדי לאותת, לתאם איתם את לכתו. תצפית הכוכבים עמדה להתחיל, נהגי השיירה כבר דוממו את המנועים והכול החלו לכבות פנסים ואורות. בזווית העין הבחין בהתלבטות של המאבטחים, מבוכה קצרה חלפה על פניהם כמו אלומת אור אחרונה ומטרידה. מפני שהעצירה כאן, לתצפית, לא היתה חלק מתוכנן מן הסיור. למעשה זו היתה מחווה ספונטנית של המנהיג עצמו כלפי הנהג שלו, כיוון שידע שהנהג חובב אסטרונומיה. הדבר עלה בדעתו כשסיימו את הביקור במרכז המחקר ויצאו החוצה. כבר החשיך. מנהל שמורת המכתש שאירח אותם הרהיב עוז לרגע להפנות את תשומת לבם אל הכוכבים; הזכיר שהמכתש הוא שמורת כוכבים חשוכה, הסביר על עמידה בתו התקן היוקרתי הבינלאומי והמחמיר של צמצום זיהום האור, והודה למנהיג על תמיכתו ביצירת סביבה לילית טבעית ובלתי מופרת. הם נכנסו לשיירת הרכב והתחילו לנסוע, ואז צצה בראשו דרך לרכוש בחזרה את לבו של הנהג השותק, והוא ביקש לעצור קצרות לתצפית כוכבים. ההודעה עברה במכשירי הקשר, והנהג חייך. 

המאבטחים, אם כן, לא היו לגמרי מוכנים לרגע הזה, של כיבוי כל האורות. אבל ראש יחידת האבטחה הנהן. נעשה רק תצפית קצרה, אמר מנהל השמורה. והנהג כבר נעמד קרוב, להקשיב. הכול כיבו. 

אבל באותם רגעים המנהיג כלל לא נתן דעתו על ההתלבטות הקצרה הזאת שלהם, אור או חושך, כי תחת מסכת חיוכו המתוח, מחשבתו היתה נתונה רק ללחץ האיום שהתפתח ועלה בבטנו בזמן שנסעו לאזור התצפית, וכעת הלך וגבר לבלי נשוא. הוא הבין שתכף יצא ממנו הכול בשטף וילכלך את מכנסיו, ועיניו תרו אחר מוצא מכובד במקום השומם הזה. לכן ברגע הבא, כשהכול כיבו את האורות וחושך גמור השתרר, חשב שהכי פשוט יהיה לסגת אל תוך החושך בשקט ובמהירות, במרחק מספיק, שלא ישמעו את מה שיעשה – את מה שהוא מוכרח לעשות, ומיד. הוא הניח שמי שצריך להשגיח עליו ראה אותו נע לאחור, הם כבר יבינו, והם ילוו אותו, או לא ילוו – עדיף שלא ילוו, שיניחו לו, ייתנו לו רגע פרטי, הרי אין כאן סכנה, במקום השומם הזה, והוא תכף יחזור. בחושך המוחלט פסע בשקט ובנחישות אל עבר סלע רחב שהבחין בו קודם לכן, כשדלקו פנסי המכוניות, ושאותו כבר סימן לעצמו כאפשרות. 

כשהניח שהגיע אליו בערך, הקיף אותו כמיטב הבנתו והסתתר פחות או יותר מאחוריו. אבל על אף שכרע שם, על האדמה מאחורי הסלע, מזיע ומתייסר, זמן רב, זמן רב מאוד לתחושתו, לא הולידה הכריעה דבר. 

לבסוף כבר כאבו שוקיו מן הישיבה הזאת, ונדמה לו שההתכווצות החריפה בבטן נרגעה, המערבולת התמצקה לנקודה אחת, שקטה ודוקרת מעט. לכן הזדקף אט אט, בחשש, בודק, וכשהחליט שמצבו יציב די הצורך משך את מכנסיו ורכס אותם בשקט באפלה. הוא היה מוכן לחזור אל כולם.

הוא התחיל לנוע בחושך, עכשיו בהיסוס, מגשש. הוא ציפה להתחיל לשמוע שוב את קולו של מפקח השמורה המסביר על הכוכבים, הקול שליווה אותו בגבו כשהתרחק משם קודם לכן: קול מדוד ונעים, כשל מספר אגדות מומחה שיודע שאין איש מאמין לדבריו. ובאמת מי יכול לגמרי להאמין לדברים כאלה, לתפוס? בלילה כזה, בלי ירח, שמע אותו אומר קודם לכן לקבוצה, אתם רואים כאן לפחות ארבעת אלפים כוכבים. הנה שביל החלב, אנחנו חלק ממנו. יש בו מאתיים מיליארד שמשות. שם, בהיר מעל האופק בדרום, זה צדק, יש לו שמונים ירחים.

הוא דיבר בשפת המעשיות, המחברת, לא בזו המרחיקה שהמנהיג זכר מתצפיות כוכבים בילדותו ובנעוריו – אתם רואים את הדבֶּליוּ, אז בדיוק מתחתיה – דיבורים על תבניות וזוויות שתמיד הפכו את פשטות המבט בכוכבים למשהו מסובך שצריך לזהות ולהכיר ובעיקר לזכור, נושא להתמחות בו. 

ובאמת לפני שעתיים-שלוש, כשנכנס למרכז לחקר החלל, עלתה במנהיג המועקה הילדית הישנה הזאת. בפתח הביקור הוא הצטלם עם הצוות, ואחר כך צולם גם לבוש בחליפת חלל כסופה, אבל הרגיש זר לנושא. הוא החליק על פני הבגד והתפעל כמתבקש מן המכשור וההמצאות. "כשהייתי ילד חלמתי להיות אסטרונאוט", אמר אל הנוכחים ואל מכשירי ההקלטה של כמה עיתונאים שטרחו לבוא אל המקום הנידח הזה. "דרככם אני מגשים את החלום", פנה בחיוך אל שני אסטרונאוטים־בפוטנציה ומדד את הקסדה. 

זה היה שקר. הוא לא רצה להיות אסטרונאוט כשהיה ילד. הוא היה ילד של חברויות ואנשים ובריתות; חושך ובדידות עוררו בו אימה. נכון שגם כשהיה קטן אמר שהוא רוצה להיות אסטרונאוט, אבל זאת מפני שבשנים ההן זה מה שילדים חכמים ואמביציוזיים אמרו, והוא רצה לשמח את הוריו, בזאת תמיד רצה. בעצם, אולי אין זה שקר מוחלט לומר שזה היה חלומו, כיוון שאכן חלם שיהיו מרוצים ממנו. 

אחרי שאמר את מה שהיה צריך לומר, הוא חיכה לפשוט כבר את החליפה הכסופה, אבל תחילה ביקשו המארחים שהוא ושאר חברי המשלחת יצאו מהמבנה, אל החולות הרחבים המשתרעים בחוץ. כל עוד יש אור הם רצו להסביר לו על תנאי המקום הקיצוניים שמאפשרים להם לערוך כאן הדמיות וניסויים, ויועצת התקשורת המליצה שבהזדמנות זאת יצטלם בחליפה על פני השטח הירחיים של המכתש. 

הוא עמד בחוץ בבגד האסטרונאוט, השמש כבר היתה נמוכה, עומדת בשולי קו הרכס המקיף את המכתש, והוא ראה איך דמותו מטילה על האדמה צל ענקי. הוא הביט בצלו בזמן שצילמו אותו. הצל היה של גבר עצום, מנופח, אבל מתוך בטנו של הגבר הזה יצא כבל שאמור לספק לאסטרונאוט חמצן מחללית האם, כמו חבל טבור של תינוק. 

אחר כך הסתגרו לשיחה בלי עיתונאים. רק הוא – בשבתו בימים אלו כשר המדע וגם שר הביטחון – לצידו המדענית הראשית של משרדו, ועימם ראש מרכז המחקר. וכמובן מאבטח. אחרי התלבטות הוכנס גם מפקח השמורה, גם כך אין כאן דבר שמתרחש מתחת לאפו והוא לא יודע. 

כשנסגרה הדלת והשלושה התיישבו מולו, מלמל ראש מרכז המחקר מבולבלות מין השתתפות בצער על החיים הקשים שעושה העם הזה למנהיג, ואחר כך ניסה להתבדח, אם תרצה קצת לברוח נסדר לך טיסה לחלל. נדמה היה לו שמבטו מרחם עליו, אבל המדענית נעצה עיניים בשולחן ומפקח השמורה שקע כולו בערבוב כוס קפה. 

המדענית פתחה ודיברה קצרות וברשמיות על המשימות המחקריות העומדות לפתחנו. היא דיברה בגוף ראשון רבים, אבל לא כמו שהוא היה מדבר על עצמו ועל עמו, אלא כמו שתמיד מדברים על החלל – אנחנו, האנושות, מול כל מה שמחוצה לנו. סקרה כמה שיתופי פעולה בינלאומיים, בהשקעה של מאות מיליונים, גם כאלה שנעשים עם מדינות שאין לנו יחסים איתן ואי־אפשר לדבר עליהם. פיתוח מכשור סודי וציוד לניסויים המדמים התיישבות מחוץ לכדור הארץ, איסוף דגימות ומחקר. הסדרים אפשריים בנוגע לכרייה עתידית מהירח, ניצול משאבים בחלל. אבל עד מהרה עברו לעיקר: אותו גוף שנראה לאחרונה במערכת השמש – "מערכת השמש שלנו", חזרו ואמרו המדענית ומנהל המרכז – גוף שכבר נצפה בעבר וכעת שוב, ולא היה אפשר להסביר את התאוצה שלו. תאוצה כזאת לא תאמה שום חישוב והסבר מלבד מנוע מלאכותי עצמאי. המקרה פורסם בכלי תקשורת, בעיקר במדורי המדע או המקרים המוזרים, והמנהיג כמובן כבר ידע על כך, אבל רק עכשיו, כשראה את סבר פניהם הרציני כשדיברו על הנושא, צמרמורת עברה בגבו. 

כדור הארץ שלנו, אמר מנהל המרכז, כל הממצאים חוזרים ומראים שאין בו ייחוד; במרחבי היקום ייתכנו מיליונים כמותו. אלו פלנטות רחוקות מאוד, כמובן, אבל הן עדיין כאן אצלנו, בשביל החלב. השאלה היא כרגיל אם אנחנו לבד. השאלה עוררה במנהיג תחושה פיזית מוזרה, ולרגע צפה בעצמו מבחוץ, יושב כאן מולם. אבל הם המשיכו לדבר.

הם דנו בתרחישים אפשריים. השתלטות עתידית של מדינות מסוימות על מסלולים ואזורים בחלל, תחרות, בריתות שיכולות להיכרת עם חוצנים היפותטיים, אסטרטגיות עקרוניות שגובשו. תוכניות מגירה כבר היו, כי כפי שאמר מנהל המרכז, באמת אין כל דרך לדעת אם משהו כזה יקרה אי פעם, ואם יקרה – אם בעוד אלפי שנים, מאות, עשרות, או מחר. הרי למדנו שצריך להיות מוכנים לכל תרחיש, אמר, בלי להישיר מבט, רומז אולי על האסון ההוא, שקרה לפני כמה שנים. נכון, אנחנו נהיה מוכנים, תודה לכם רבותיי, אמר המנהיג, וקם. 

עכשיו, בעלטה הגמורה, הוא הלך והלך, והיה בטוח שהנה עוד מעט יגיע אל הקבוצה, אוזניו כרויות לשמוע את קולו של המפקח מסביר על הכוכבים. הוא נאנח ועצר לרגע. הביט מעלה, אל השמים, להשתהות עוד רגע בלילה המרענן אחרי היום המתיש והמוקף אדם, לנצל פרטיות נדירה, שקט. רק עוד דקה, לפני שיחזור לכולם. זה היה יום קשה, תקופה קשה. כל עוד הרגיש את התמיכה הרחבה בו היה לו קל לעמוד בכול. הוא הרגיש את קיומן של כתפיו. כמה גופו מתוח. 

באמת שביל החלב נראה מכאן בבירור. משיחה עבה, ערפילית, בהירה, מנוקדת בזהרורים, חוצה את השמים בקשת ארוכה, מתפתלת, מתפזרת, מאופק לאופק. נדמה לו שמעולם לא ראה אותו כך, במו עיניו. בלילה העירוני, המואר, הרקיע הוא משטח מוצק ומרודד, נטול עומק, אטום. שם נדמה כאילו כל העומק והתלת־ממדיות מתרחשים למטה, על במת העיר הזוהרת באור הזרקורים. כאן היה ההפך. הוא נשאר באפלה, זניח, ואילו השמים הם המופע.
ודאי ראה שמי לילה שחורים ומכוכבים כאלה אי אז בטיולים בנעוריו או בלינת שטח בצבא, אבל זה היה מזמן כל כך. כבר עשרות שנים לא ראה את שביל החלב, לא חשב על הגלקסיה הזאת, שהעולם כולו, והמדינה שלו, והוא עצמו, חלק ממנה. הנה, עובדה שממש רואים רק את חלקה, כפי שאדם רואה רק כמה מחלקי גופו שלו, ולא יכול לראות את עצמו במלואו. עכשיו כשהתבונן בה, הרגיש פתאום איך גופו, הבלתי נראה לו בחושך, העומד על פני הכדור הגדול, נענה לכוח כבידה אחד יחד עם כל הכוכבים שמעליו ברצועה המוארת הזאת. הם קשורים יחד אל מרכז טמיר, כמו בחוט בלתי נראה. הוא הרים את מבטו עוד, מעלה, מעלה, לעקוב אחרי השביל השמימי המרהיב, אבל אחרי דקה או שתיים של מבט אל הגובה הוא הסתחרר: באין נקודת התייחסות אבדה לו תחושת המרחק בינו לבין השמים, הוא הרגיש שהם צוללים לתוכו והוא לתוכם, והתחיל לאבד את שיווי משקלו. היה נדמה לו שהוא מתנודד והוא מיהר להתכופף קדימה, להתאזן, לשווא, ושלח זרועות לבלום את הנפילה, לנסות להתיישב.

משהו שפשף את ברכו. 

אסור היה לו להתעכב כאן, חשב מיד, עליו לחזור במהירות.

הוא הניח יד על ברכו הכואבת, נדמה לו שמכנסיו שם נעשו לחים, אולי דם. הוא הניח לזה, נשען על האדמה ודחף את עצמו ממנה כדי לקום. הוא הזדקף שוב לאט לאט, עדיין היה מסוחרר. הוא חיפש את הקבוצה, הביט לכל עבר, כי כבר לא היה בטוח אם לא איבד כיוון. לאן התקדם לפני שעצר להביט בכוכבים? הוא לא ראה דבר. רק שולי המכתש הכהים נראו סביב סביב, גבוה מעליו. השמים המוארים הבליטו את קווי המתאר של פתח התהום, בראו על רקע השמים הזוהרים קערת ארץ גדולה ושחורה. והוא היה במעמקיה.    

הוא ציפה לזַהות, בכיוון זה או אחר, את הקרן הארוכה הבוקעת מסמן הלייזר של המפקח משוטטת על פני השמים, כמו נוגעת בכוכבים, מלווה את הסבריו. אבל הוא לא הבחין בקו הירוק הזה בשום מקום על פני הרקיע, והסתובב שוב לכל הכיוונים כדי לחפש, וכשחדל מסיבוביו אנה ואנה היה עוד פחות בטוח מה הכיוון שממנו בא ושאליו הוא צריך ללכת. אולי מראש, כשהתחיל לחזור, הלך בכיוון הלא נכון.

מסיבות ביטחוניות, לא היה מכשיר טלפון על גופו אף פעם. ואת המכשיר הסודי האחר, שנועד לרגעי מצוקה, הסיר בטיפשותו שם, כשהלבישו אותו בבגד האסטרונאוט, והניח בכיס ז'קט החליפה, שנדמה לו שנשאר עכשיו במכונית.

לחץ קל עלה בגרונו. מתי יגמרו את התצפית וידליקו שוב את פנסי המכוניות, ואז יראה את הדרך? ולמה הם לא מחפשים אותו, האם לא הרגישו שנעלם? ואם הבינו לאן הלך וחיכו לו, האם הם לא תוהים כבר, מודאגים? 

הבטן שלו התכווצה שוב, בתנועת סחיטה חדה. הוא השיל את מכנסיו בחטף, ובו במקום, בחושך, כרע שוב. הוא ניסה וחיכה אבל שוב לא קרה כלום. מה יש לו? הוא נזכר בקוביות מלאות סיבים, מזון לאסטרונאוטים, שכיבדו אותו בטעימה מהן. אולי לא היה אמור לאכול אחת שלמה. זיעה שטפה אותו. 

שוב משך את מכנסיו וקם. החושך פתאום סגר עליו. אימה הקפיאה את נשימתו. הוא התקשה להפיק את הנשימה הבאה. ואת זו שאחריה. סביבו רק חושך גמור, ורוח קיץ קלה, מצמררת. שוב ניסה להסתכל סביב ושוב לא ראה דבר. החושך היה סמיך. הוא שמע את פעימות לבו. 

כמה זמן עבר? מבטו עלה מאליו אל השמים, כי רק שם היה אפשר לראות משהו שאינו שחור. שביל החלב נראה דומם, הדור וטקסי, ובכל זאת מאובק, ושוב נדמה לו שהוא מתחיל להסתחרר כשניסה לעקוב אחריו. לכן התיישב בזהירות, נשען על כפותיו לאחור והמשיך להביט מעלה. הוא ניסה לנשום עמוקות. אל מול הכוכבים שנראים כך כבר אלפי שנים וימשיכו להיות כך עוד אלפים, הדקות שהוא מתעכב כאן בגלל השטות הזאת הן כאין וכאפס. הוא יהיה פה קצת, מחוץ לזמן. אמר בלבו שאולי חלפו רק דקות אחדות, והם שקועים בתצפית, ועוד מעט יחפשו אותו וימצאו. אחר כך יהיה צריך לעשות תחקיר ומאבטח אחד יפוטר. במיוחד יצטער על התקרית הנהג שלו, שבסך הכול אוהב אותו מאוד, זה שרצה לצפות קצת בכוכבים. הוא עוד יתייסר שלא שם לב להיעלמו, עוד מעט ייבהל וידאג. אבל אי־אפשר שכולם ידונו זה עם זה בגלוי על כך שהוא נעדר, שהלך להתפנות ולא שב, הרי זה מביך. וגם מסוכן. אין דבר, ודאי ראש יחידת האבטחה ימצא דרך לטשטש הכול. הרי לא בטיחותי שייוודע שהמנהיג נעלם כאן, במקום כזה, לבדו, חשוף, פגיע. הם היו מרימים פצצות תאורה, קוראים ברמקולים, אבל הם מנסים להסתיר את היעלמו כדי להגן עליו, ונכון הם עושים. הוא יֵשב כאן ולא יזוז, והם יסרקו את המכתש עד שימצאו אותו.  

עיניו כנראה בכל זאת הסתגלו מעט לחושך, מפני שעכשיו ראה קווי מתאר, כתמים. את זרועו כמין אוושה חולפת לנגד עיניו כשהוא מניע אותה, את צללית רגליו לעומת שחור האדמה. לפניו ניצב גוש גדול שנבדל מעט מן הרקע סביב, כנראה סלע. גם אוזניו קלטו עכשיו רחשים. החשכה לא היתה רִיק, היא היתה מלאת חיוניות, מתנועעת. 

הוא העביר בראשו את החיים שידע שיש באזור הזה, הפעילים בלילה. עקרבים. נחשים. אולי גם זאבים, שועלים, תנים. פעם היו גם טורפים גדולים. אריות. נמרים. הוא זכר נמרה אחת שמצאו כאן, מתה. מן הנמרות האחרונות. מאות שנים עמדו פה הנמרים בראש השרשרת, זוהרים. אבל בארץ כה קטנה, שאנשיה מתרבים במהירות כזו, לא נותר להם מקום שלא קרוב מדי ליישוב, ואם התקרבו ליישוב, נורו או נלכדו, ומשדרים הוצמדו לצווארם, לנטר, לפקח. הוא נזכר בתמונה באחד העיתונים של נמרה, פראית ומלכותית, אבל לצווארה הוצמד משדר, כמו קולר. 

גם הנמרים שהיו שמורים ומושגחים מתו לבסוף. על אף הניטור והפיקוח, והיו שאמרו בגללו. ואיש לא ידע אם עדיין נותרו אחרים. ההערכה הרווחת היתה שלא. אבל, כמו שהעירה המדענית כשדנו על חקר קיומם של חיים בחלל, האנושות מוגבלת במה שהיא יודעת. נמרים יכולים לעבור מארצות שכנות. כל החיות יכולות. ארגוני טבע וחוקרים לא יודעים בבואן ובלכתן, אפילו ראש ממשלה לא יכול לפקח עליהן. אלה דברים שמתבררים רק בדיעבד. הוא נזכר בדם בברכו ובלי משים הסתיר את הברך בכף ידו, שריח הדם לא ימשוך טורפים אפשריים. 

הרי כולם נגדו, הודה בינו לבין עצמו. גם הנהג לא מחפש אותו עכשיו, גם לא המאבטחים. פתאום חשב: זו מרידה. התנקשות. גוש נעמד בגרונו. אבל איך יציגו את זה? מה יגידו? הוא ניסה לחשב מהלכים אפשריים. לא לטעות. הזדקף. להיות נכון. יהיה מה שיהיה, יעמוד בכך באצילות, וגם אם יבוא סופו, כך ייזכר לנצח. 

הוא חיכה בחושך זמן רב. מקשיב לרחשים. דרוך. כמעט שמח היה אילו בא נמר. 

אבל דבר לא קרה. אט אט הרפה. זה לא זה. הוא החליק בידו את העפר, הולך ונרגע. הם בוודאי מחפשים אותו. אבל נכון שלא הוא עצמו חסר להם. לא ממש. העפר היה רך והוא סימן בו קווים ומחה אותם, ושוב סימן ומחה, בלי שיכול לראות. החליק על פני האדמה שוב ושוב, מוחק ומיישר. עלו בדעתו עקבות. עקבותיו – אולי הם מחפשים אחריהן בסודיות. איך הן נראות? הוא מישש את סוליותיו. ואת העפר סביבו. אולי יש בו עקבות שלו, עקבות גרירת רגליו, אם עדיין לא נמחקו. ידו רפרפה על החול. מי יודע אילו עוד עקבות יש בו, מסביב. אולי אפילו עקבותיהם האחרונות של הנמרים. סימן אחרון ודי. רגע לפני שפינו את מקומם, שקעו באופק, בהבזק אור אחרון של זוהר, כמו כוכב נופל. 

הוא נשכב לאחור, ראשו על זרועותיו, עייף, מתגעגע למשהו. היעדר הנמר רבץ לידו כמו חיה בחושך.

השמים היו מנומרים פירורי אור, ושביל החלב נראה לו מלא קורים דקים, עדינים. הוא הביט בו וחשב על תוכניות המגירה ההן, מול מה שעלול לבוא מן החלל. בבסיס כל התוכניות כולן עמדו תמיד שתי האפשרויות – לנו או לצרינו. נשארה מחוץ למסמכים ההם הסקרנות הפשוטה, שלא עוסקת בסיווג בעד או נגד. במסמכי התוכניות הללו נותר רק מה שהיה רגיל אליו – החתרנות המתמדת, הבריתות שכל הזמן צריך ליצור. אבל אולי במוחם של החוקרים נשארה גם הסקרנות ההיא, למשהו אחר, וכעת ניסה לחשוב גם הוא מה עוד יכול להיות במפגש כזה, עם חיים מעולם אחר, משהו שאינו ברית ואינו איבה. הוא בחן את האפשרויות. מחשבה עלתה בדעתו: מה אם יהיו אלה יצורים שבכלל זקוקים לנו. ושלא יכולים לתת לנו דבר. בעלי חיים מסוג פשוט ופגיע. אולי במצוקה. המחשבה היתה מלחיצה, אבל להפתעתו גם חמלה עלתה בו, כמו אל גורים. עייפותו הכריעה אותו, ובמעורפל חשב שיהיה צריך לתת להם בקבוק חלב. המחשבה המשונה ניערה אותו והוא התיישב, שלא להירדם. מה פתאום חשב על חלב. שביל החלב, נזכר, ושוב הרים מבט. ובאמת הדבר שמעליו נראה כמו זרם חמים, משהו ניגר, שהאנושות ראתה בו מיד את הנוזל הכי קרוב לה, החיוני עבורה, עבור כל היונקים. חלב אם.

מסיפורים ידע שהוא עצמו ינק רק זמן קצר, אולי חודש. זו היתה עובדה שולית שמעולם לא העסיקה אותו. אמו ציינה אותה משום מה כשהיה ילד, ושוב כשנולדו לו ילדים. עכשיו, בדמדומי העייפות והקור שהתחיל גובר, הוא התכרבל וניסה לחשב בדאגה, האם די בכמה שינק כדי להיחשב יונק? בדחיפות רצה לדעת שכן. הוא חייב להיות. מבעד בלבולו ניסה לאתר בכל זאת איזה היגיון במחשבותיו, למה זה חשוב. מה באמת משותף ליונקים, למה התבוננות ביונק אחר מעוררת תחושת קרבה, מין הבנה, יותר מאשר מבט בעופות או בזוחלים. מה הדבר הזה שבינינו, היונקים, שנראה לנו כמו הבעה מוכרת באישונים. מה אנחנו מזהים שם. אולי את התשוקה לחלב אם חם. תשוקה עד בכי. 

דמעות עלו בעיניו. כמה רצה עכשיו שיאהבו אותו. הוא קם במהירות וקרא בקול בשמות המאבטחים, בשם הנהג שלו. קולו הדהד מקירות המכתש ונבלע בחשכה. לא היתה תשובה, והצליל הנואש היה מביך לבלי נשוא.

הוא התיישב תחתיו, מותש. תלה את מבטו במרום. אט אט גלש לשכיבה, הניח זרוע תחת עורפו. החשכה המכוכבת היתה כמו מסך, שאפשר להקרין עליו כל דבר. היו שהקרינו עליה עקרב, דובה, דלי, שור. את חייהם, את גורלם, את עצמם. אבל האם זה באמת מסך שחור ואטום שאי־אפשר לראות דרכו, ורק מחזיר לך את השתקפותך? הוא ניסה להביט בכל זאת דרך זה, לחדור במבטו. מה יש אי שם? אולי לא יונקים, לא עופות, לא זוחלים, לא צמחים – משהו אחר. צורת חיים שונה סוף סוף, עם תפיסה שונה ומעשים שונים. לא כמו שחשב ראש מכון המחקר, לא יצורים שמאותתים בגלי רדיו ומשתמשים במנוע שמאיץ את מהירותם. כי הרי כמה מדכדכת המחשבה שהם פשוט יתנהגו כמונו. וכמה מעוררת תקווה האפשרות שהם משהו אחר. הזדמנות לקשר חדש. אבל, חשב, מה הטעם בתקווה כזו, הרי הסיכוי שייפגשו הוא כה זעיר, כמו שני כורים משני צידי קיר עבה עשוי חושך, חופרים נקבה לאורך קילומטרים בלי לדעת אל מי ובאיזה כיוון. אולי החיים האחרים האלה קיימים, אבל במיליארד שנים אחר, בעבר או בעתיד, ולעולם לא נשמע אפילו את הד הנקישות. 

ואולי מוטב כך, כי בין היונקים, ואפילו הציפורים ופרוקי הרגליים היה הרבה מן המשותף, אבל איזו ברית תוכל להיות בינינו לבין תושבי גלקסיה שונים כל כך. אולי רק זאת: כולנו חולקים את השלכות המפץ הגדול. האם יהיה די בכך כדי לחבר בינינו, די בכך כדי שנזהה משהו זה בעיני זה. האם נרגיש שכולנו יונקים מאותו שביל חלב.

הכוכבים היטשטשו מול עיניו. הוא דמיין את אותו מפץ בלתי אפשרי לדמיון. יסודות מתפזרים, יוצרים אינספור כוכבים, ומאותם יסודות נוצרים סלעים, צמחים, חיים. הכול, בעצם. גם כל תא ותא בגופו שלו מורכב בדיוק מאותם דברים שמהם עשויים כל ריבואות הכוכבים שלנגד עיניו. הוא שייך להם והם שייכים לו. מולו ריצדו הקונסטלציות המאירות. עקרב, דלי, עגלה גדולה. לפתע ראה, בבירור, בשמחה, כמו מזהה בת משפחה, נמרה. זוהרת, נוטפת זהרורי חלב. היא עוד חיה, עוד כאן. בלי קולר לצווארה, בלי סורגים. היא שמחה בו, לקראתו. גוריה אבדו לה, הוא זכר מכתבה ישנה בעיתון, אחד גודל בפינת חי, אחד נטרף, את מי תניק כעת? הוא היה מוכן. החושך הסמיך חיבק וערסל אותו, המכתש היה עריסה גדולה מאוד, אבל היא התאימה לממדיו. הוא ידע שנרדם ושחושך. וטוב היה כך. זהב הנמרה, החלב, הנדיבות, האימהוּת, ההתאחדות, הלב.

כשיעלה האור ייפקחו עיניו, מסונוורות, אל השמש. אפשר יהיה לראות אותה עולה מעל לשפתי המכתש. על קירות המצוק הקרוב יתגלו פסי צבע, שכבות מינרליות; אדום הברזל, ירוק הנחושת. השמש תאיר על הארץ, מאפשרת חיים, תחמם את גופו הקפוא. הוא יתיישב. לא רחוק ממנו אולי תעמוד חבורת אנשים, מצלמים את הזריחה. 

הוא יקום לאיטו ויתקרב אליהם. הם יבחינו בו, יפנו אליו, יהנהנו, תמהים. גם הוא יהנהן אליהם. הם יהיו בני אנוש כמוהו. כשישאלו אותו יגיד את שמו, והם יחייכו ויחליפו מבטים בינם לבינם. הוא קצת דומה לו, ימלמל מישהו. אבל לא אמרו שהוא חסר, תמשוך אחרת בכתפיים. אחר כך היא תשאל בקול, אתה צריך עזרה, אולי? הם יהיו יונקים כמוהו, ואם בעתיד יטוסו אל החלל עדיין ישתלשל מבטנם חבל הטבור הזה. הוא ירכין את ראשו ויגיד, אני רק רוצה שתראו לי את הדרך הביתה.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2024
דימוי: